פרויקט תיעודי מיוחד

ניצחון אחד

בכל פעם

במשך שמונה חודשים ליווה הצלם גדי קבלו את סמל ראשון עמית בר מפלחוד נח״ל, שנפצע באורח קשה מאוד מפיצוץ  בג'באליה, בדרך אל ההחלמה והשיבה לחיים עצמאיים

צילם וכתב: גדי קבלו

עמית בעזה, לפני הפציעה
עמית בעזה, לפני הפציעה

ב־26

בדצמבר, בשעה 9:40, השתנו לנצח חייו של סמל ראשון עמית בר, בן 22 מהיישוב לפיד. זה קרה בפאתי ג'באליה, כאשר הכוח שלו עלה על מטען רב־עוצמה. 12 חיילים נפצעו בתקרית ההיא, שבה נהרגו גם רס"ן שי שמריז וסרן שאולי גרינגליק. עמית עצמו נפצע באורח קשה מאוד.

בבית החולים בילינסון, לשם הגיע במסוק קצת יותר משעה אחרי התקרית, הוחלט לכרות את אחת מרגליו שספגה את הפגיעה העיקרית, ולשקם את רגלו השנייה שהייתה מלאה ברסיסים. למעלה מחודש וחצי שהה עמית ביחידה לטיפול נמרץ, שם עבר 15 ניתוחים קשים. ״בשמונת החודשים האחרונים, החיים שלנו עצרו, אנחנו כל הזמן סביב עמית״, מספרת אמו, מיכל, ״אבל בכל בוקר אני קמה ואומרת ׳עמית חי!׳ זה מה שאני רואה לנגד עיניי״.

בחמשת החודשים האחרונים הוא מאושפז במחלקה האורתופדית. גם שם נותח, והוא עובר תהליך שיקום שכולל טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. לפני שבועיים הגיע הרגע שעמית ציפה לו: הוא התחיל ללכת בעזרת פרוטזה. גם כאן צפוי לו תהליך ארוך של התאמות ולמידה ללכת מחדש, אבל עמית נחוש לנצח גם במלחמה הזו.

"זה לא ייאמן מה הבחור הזה עשה בשיקום", כתב חנוך דאום, שנפגש עם עמית סמוך לפציעתו ושוב בחודש יוני האחרון, "איזו קפיצה. עמית קטוע רגל, אבל הוא הגיע להופעה שלי על קביים. הבחור עצמאי לגמרי... הוא מתחיל ללמוד בקרוב ברייכמן ממשל ופוליטיקה. אוהב לטייל ומתכנן להמשיך בזה... החוויה שעבר הפכה אותו לאדם אף יותר עמוק ומיוחד, יש לו פרספקטיבה שלמעטים בגילו יש. הוא בחור רגיש וטוב לב".

צילום: גדי קבלו
×

ללכת על המים

החיוך אומר הכל. שבעה חודשים חיכה עמית לרגע שבו הרופאים יאשרו לו סוף־סוף להיכנס לבריכה של בית החולים תל השומר. למרות הזמן הרב שעבר, עמית הפגין כישורי שחייה מרשימים, וגם ריגש את כל מי שסביבו. ״בתוך המים אתה מנקה את המחשבות בראש", הוא מסביר, ונזכר באמירה הקבועה של מפקדו שי שמריז ז"ל, שנהרג בתקרית ההיא בג׳באליה: ״להסתכל למטרה בעיניים ולדרוס קדימה".

×

מצב חירום

במחלקת הטיפול הנמרץ של בילינסון, ימים בודדים אחרי הפציעה. כאן מתחיל המסע של עמית, שכלל 15 ניתוחים סבוכים וארוכים. ״ברגעים הראשונים אחרי שהתעוררתי הרגשתי סוג של סיפוק, נתתי מעצמי מכל הלב ונשארתי בחיים", הוא משחזר, ״עוד לא עיכלתי שזה הולך להיות שיקום ארוך, בסך הכל הרגשתי שניצחתי".

צילום: גדי קבלו
×

מים, חיים

כל צעד קטן הוא ניצחון. גם להתקלח בכוחות עצמך, בלי עזרה מאיש. ״אני חוזר לעצמי ולעצמאותי", עמית אומר, ״פעילויות שפעם היו קלי קלות נהיות יותר מסובכות". עמית במקלחת הראשונה אחרי חודשיים.

צילום: גדי קבלו
×

חדר ניתוח, בילינסון

זהו הניתוח ה־15 של עמית. בכל פעם הוא מתפלל שזה יהיה הניתוח האחרון. ״כשעמית יצא מהניתוח הראשון אחרי שעות ארוכות", משחזרת אמו מיכל, ״לא תיארתי לעצמי שנלווה אותו עוד 14 פעמים לחדרי ניתוח. ברגע הזה הבנתי שאני חייבת להיות חזקה, אני ומשפחתי. בשבילו".

צילום: גדי קבלו
×

מודה אני

אחרי חודש וחצי בטיפול נמרץ, עמית שוחרר למחלקת כירורגיה פלסטית בבילינסון להמשך שיקום וטיפולים. הבקשה הראשונה שלו הייתה להניח תפילין. ״מה עובר לי בראש? המילים של מאיר אריאל ז"ל: ׳מודה אני לפניך ולך על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה שעשית עימדי ועם ביתי'".

צילום: גדי קבלו
×

הנה באה שמש

אחרי חודש וחצי בטיפול הנמרץ, עמית יוצא בפעם הראשונה לטיול קצר בחוץ, סוף־סוף בשמש, מלווה בבני המשפחה שלו. האופטימיות חוגגת. ״אני רוצה להודות לכל האנשים הטובים שמגיעים, מושיטים יד ועוטפים באהבה את עמית", אומרת האם, מיכל, ״תודה גדולה גם לכל הצוותים הרפואיים שטיפלו בו במקצועיות בבית החולים בלינסון - ד״ר איליה קגן, מנהל מחלקת טיפול נמרץ, פרופ׳ דין עד־אל, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית וד״ר מיכאל גורביץ׳ ממחלקת ההשתלות - ולצוותים המסורים שעדיין מטפלים בו בתל־השומר".

צילום: גדי קבלו
×

תומכי לחימה

הדרך להיות שוב צעיר חזק לא פשוטה. לא אחרי פציעה כל כך קשה, ריבוי הניתוחים והזמן הרב שבו עמית נאלץ לשכב במיטה. אבל עמית לא מוותר ומוקף באנשים שדוחפים אותו קדימה, בכל פעם קצת יותר. ״המאמץ הפיזי אדיר", הוא אומר, ״מזכיר את הציווי של שאולי גרינליק ז"ל ׳הכל מנטלי! הכל בראש!'". עמית יוצא לראשונה מטיפול נמרץ בבילינסון.

צילום: גדי קבלו
×

צעד אחרי צעד

אחרי שבעה חודשי המתנה ארוכים, עמית מקבל את הפרוטזה שלו ומצליח, בפעם הראשונה מאז הפציעה, לצעוד ללא קביים. לצידו עומד הטכנאי האורתופדי אשרף שחוק מכפר ראמה, האיש שייצר את הפרוטזות עבור עמית וחיילים רבים נוספים. ״זה צעד ראשון לצעד הראשון", עמית משחזר את הרגע, ״התרגשות גדולה, ותקווה. היום החלום שלי הוא להיות שחקן, להיות משפיען. לא לתת לבעיה להגדיר אותי. אולי גם פעם להוציא ספר ולעשות הרצאה. העיקר לעשות דברים שאני אוהב. החזון הוא להיות עצמאי, בעל משפחה ותורם לסביבה ולחברה".
משפחת בר רוצה להודות לביה״ח בילינסון ותל־השומר על הטיפול המסור בעמית.

צילום: גדי קבלו