%20(Set).svg)
את ממד הזמן בשבי קשה להסביר וממילא קשה להבין. כל דקה וכל שעה נמתחות לנצח וריק. לזמן אין משמעות או תחושה. ידענו מתי בוקר ומתי לילה כי עקבנו אחרי קריאות המואזין, אבל אין לזה טעם. המשמעות של חלקי היום אבדה בתוך חוסר הוודאות והאימה התמידית שליוותה כל נשימה. כן, יש את היום, אבל האם יהיה מחר? הרי אין לדעת מה יקרה בעוד שנייה.
הייתה לנו שגרה של זמני ארוחות, אבל מעבר לזה - כל יום נראה אותו דבר וכל יום הוא נצח. מאחר שהיינו יחד יכולנו לספור את הימים ולעדכן אחת את השנייה, וככה אספנו נקודות ציון. אני זוכרת את תום השבוע הראשון, כששאלנו את עצמנו איך זה יכול להיות. אני זוכרת את היום ששמענו ששחררו את יוכבד ליפשיץ ונורית קופר, ואת היום שבו ציינו חודש בשבי.
היו ימים שנאחזנו בהם, למשל כשעדכנו אותנו על המשא ומתן, או על מי הגיע לארץ לנהל אותו, או מה בתכנון לגבי הפסקת האש, אבל בשורה התחתונה, התקופה לא הרגישה כמו 53 ימים אלא כנצח. אחי ובן הזוג של אחותי (פרננדו מרמן ולואיס הר) שרדו בשבי זמן כפול לפני שחולצו, וגם לזה לא האמנו. אז מה עכשיו? עבור אלה שנשארו, הזמן שוב הכפיל את עצמו.
בממד הזמן שלנו הם שם כבר 300 ימים, אבל מנקודת מבטם הם נמצאים שם נצח. צריך נפש מאוד חזקה כדי לשרוד את זה. אם אנחנו נענו 53 ימים בין תקווה לייאוש, והתחלנו לאבד תקווה, אני בטוחה שגם הם.
ב-7 באוקטובר לקחו אותי באגרסיביות. הם פצעו אותי ביד אבל לא אמרתי כלום. לעזה הגעתי על טרקטור וזה הרגיש כאילו בשדה סביבי היו מיליון אנשים עם רובים. לקחו אותי לראות רופא, ואחרי שהוא עשה לי ניתוח ביד, שהייתה פתוחה לחלוטין, הכניסו אותי לחדר קטן שבו שהיתי לבד. כל הזמן. לא היו חלונות או אור וכדי להגיע לשירותים הייתי צריכה להדליק נר.
53 ימים לא דיברתי עם אף אחד. למעשה, לא הוצאתי מילה מהפה מלבד פעם אחת. זה קרה ביום שהייתי בו מאוד עצובה. נזכרתי שאמא שלי כל החיים הייתה שרה טנגו, אז שרתי גם, לעצמי, בשקט, כדי שלא ישמעו, הרי אסור היה לי להוציא הגה. וזה כל מה שיצא לי מהפה.
אחרי שבוע בחדר הרגשתי את הרגליים שלי מתקשות כי עד אז רק שכבתי במיטה. כשהבנתי שאלה ששמרו עליי לא נמצאים בבית רוב היום, אז התחלתי להתהלך בסלון שלהם כדי לחלץ רגליים. ככה בכל יום.
הייתי מאוד רעבה בשבי. בדרך כלל אכלתי פיתה או אורז יבש עם מעט מאוד מים, והיו ימים שבהם לא קיבלתי אוכל בכלל. יום אחד הלכתי לשירותים ובדרך ראיתי כמה עגבניות. אמרתי לעצמי שאני חייבת לקחת אותן כדי שיהיה לי ליום הבא בלי אוכל. לקחתי שתיים ושמתי אותן ליד המיטה. מאחת הכנתי מיץ שירטיב קצת את האורז.
היה לי מעט אוכל והמון פחד. בשלב מסוים אמרתי לעצמי - אנה פרנק כתבה משהו, למה לא אופליה רויטמן? כתבתי בכל יום מה קורה לי אבל כששוחררתי הם לא נתנו לי לקחת את זה ושרפו את הדפים עם גפרורים. בארץ החלטתי לחזור ולכתוב. שהנכדים ידעו מה סבתא שלהם עברה.
לאורך כל התקופה חשבתי שאשתגע. המחבלים היו מאוד אגרסיביים - בפה, לא בגוף - ואמרו לי דברים קשים. גם היום, כשיש לי אור, יש לי משפחה, אני שומעת מוזיקה וחזר לי האוויר לגוף – גם היום אני בוכה המון מהמחשבה שחברים שלנו עדיין נמצאים שם. הם לא יכולים לשרוד שם עוד זמן רב. זה בלתי אפשרי.
אני בעיקר זוכר את הבומים מההפגזות של צה"ל. הבניין שבו שהיתי היה רועד, זה היה מפחיד מאוד. החטופים שנשארו שם עדיין שומעים אותם, והם בטח סובלים ומיואשים. גם אבא שלי שומע אותם ונראה לי שגם הוא מפחד. ההפצצות האלה מסוכנות. החטופים יכולים למות מהן או שהמחבלים פשוט יהרגו אותם.
אני מאוד דאגתי כשהייתי בשבי. דאגתי לאבא, דאגתי לאמא כי חשבתי שהיא גם חטופה, ושאלתי עליהם. אני בטוח שגם הם שם דואגים. אם אצלי לא היה הרבה אוכל, והיה קשה לשרוד 52 ימים, אז כנראה שביום ה-300 הם ממש סובלים מרעב ומתנאים קשים.
החטיפה יכלה לקרות לכל אחד, גם לביבי. לכן אני רוצה שישחררו את כל החטופים, כולל את אבא שלי. צריך לשחרר אותם עכשיו, כי אם לא יעשו את זה עכשיו הם עלולים לחזור מתים. יש שם פצועים. אחד מהם הוא אבא שלי.
כבר אחרי שבועיים התחילו להבטיח לי שמחר אני יוצאת, וכל כמה ימים העבירו אותי ממקום למקום. שהיתי בבתים פרטיים, במנהרות ובבתי חולים. בכל מקום צריך ללמוד מחדש את החוקים שמציב האחראי. כך או אחרת, החיים אינם שלך עוד. קיבלנו הוראות וביצענו אותן. מי ששאל שאלות נאלץ להתמודד עם ההשלכות. לפעמים גם בצורת אלימות פיזית. לכל שובה היו את השריטות שלו ואת כולן צריך להכיר כדי לא לעצבן אותו.
אוכל כמעט לא היה ונאלצנו לחלוק מעט מאוד בין אנשים רבים. לפעמים פחות מכף אורז לאדם. רמת ההיגיינה הייתה מאוד נמוכה. באחד המקומות היה לנו חדר שירותים אחד ל-20 חטופים, 20 שומרים ועוד פליטי מלחמה עזתים ששהו איתנו. בבית החולים ישנו יחד בצפיפות על הריצפה ועל ספסלים. גם הנשים המבוגרות. החורף כבר התחיל. קפאנו מקור.
גם כשהסיטואציה הייתה קשה – דמיינו את כל הכתוב לעיל בתוספת רעש ההפגזות האדיר של צה"ל לידנו ומעלינו – ניסינו לעזור זו לזו. אבל איך אפשר לעזור לפצועים שזקוקים לטיפול ולא מקבלים אותו?
בכל מקום שאליו הגעתי ביקשתי לדעת מה עלה בגורלם של הקרובים אליי - ארבל יהוד, אחותי, אבא שלי. אחרי תקופה אמרו לנו שמניר עוז שרדו רק 150 אנשים שנמצאים עכשיו באילת. לא ידענו מי הנרצחים ומי עוד נחטפו כמונו. ידענו רק על מי שפגשנו שם. החרדה לאנשים האלה והלחץ הנפשי שהתלווה לכך היו קשים מנשוא והם לא נגמרו גם כשחזרתי לארץ. השארתי אנשים מאחור - ארבל, סשה, אריאל, דוד קוניו. אנחנו יצאנו אחרי חודשיים והם כבר היו עייפים. אני לא יכולה אפילו לדמיין איך הם מרגישים שמונה חודשים אחרי זה.
במנהרות בקושי מצליחים לנשום. מילולית – בעומק שלהן פשוט אין אוויר. בכל יום המחבלים היו מסתובבים שם עם מכשיר שמודד את רמות החמצן. הם הבינו שיש סכנה אמיתית גם לנו וגם להם.
באחת המנהרות האלה, שצה"ל אפילו פרסם תמונה מתוכה, הצטופפנו 16 אנשים בתור חדר קטן מאוד שהרוחב שלו לא עולה על שני מטרים לכל אורכו. אמיליה, הבת שלי, ואני ישנו על מזרן אחד, לח ומצחין. הרצפה הייתה כל כך חלקה עד שבאחד הימים אמיליה החליקה ושברה שתי שיניים.
רובנו היינו יחפים. נתנו לנו, כאמור 16 בני אדם בגילים שונים, שלושה או ארבעה זוגות נעליים. אז הלכנו עם כפות הרגליים החשופות על הרצפה הלחה של המנהרה, ובמקרים שהיינו בחוץ פשוט צעדנו ככה על האדמה.
קשה להסביר את התחושה הדוחה והבלתי נסבלת של השהות שם. אור שמש אין, החושך הוא תמידי, שבועות היינו ללא חשמל, הלחות מזכירה את אוגוסט גם בעומק הסתיו, הבגדים הלחים דבוקים לגוף ומקלחות כמעט שלא היו. לא באמת אפשר להסביר את הסירחון והטינופת שאפפו אותנו.
ביום השחרור, כשסוף סוף יצאנו החוצה, לקחתי שאיפה עמוקה של אוויר העולם והרגשתי כאילו אני נושמת בפעם הראשונה. אנחנו בקושי שרדנו את התנאים האלה 49 יום. אין לי שום דרך להבין איך שורדים אותם במשך 300 ימים. צריך להוציא אותם משם עכשיו.
כל אחד מבני המשפחה שלי נחטף בנפרד מהבית שלו וגם בשבי לא הייתי עם אימא שלי או עם בני סשה. מלבד בת הזוג שלו ספיר, לא היה לי מושג מה קורה איתם. ניסיתי לא לחשוב על תרחישים אפשריים לגבי מה קרה להם כי חששתי ממה שיעלה על דעתי. כל מי שנחטף מרגיש את הדאגה העצומה שנובעת מתוך אי הידיעה. אני בטוחה שגם סשה מרגיש את זה. לפי הסרטון שלו שפורסם הוא לא יודע שאבא שלו נרצח. הלוואי שיכולתי להעביר לו את המסר שאני בסדר.
מה נתן לי תקווה בשבי? גם עכשיו אני לא יודעת. הצלחתי לשכנע את עצמי שיהיה בסדר למרות שלא ידעתי אם באמת יהיה בסדר. ניסיתי להאמין ולהיאחז באמונה, ואף שכבר חזרתי משם - זה מה שמחזיק אותי גם עכשיו. מה שנשאר לי זה התפילות. אחרי שחזרתי הבנתי שהרבה ממה שחוויתי אפשר להגדיר כנס, ולא נותר לי אלא לקוות שהניסים האלה ימשיכו.
אבל זה לא משהו לבנות עליו. הסיוט הזה צריך להיגמר. בכל פעם שאנחנו מתקרבים להזדמנות לסיים את זה אנחנו הולכים אחורה, ולחטופים אין את הזמן הזה. אסור לשכוח שהם שם. חייבים להוציא אותם כי כל עוד הם שם - המצב בארץ ימשיך להתדרדר. כולם ירגישו את זה על בשרם. לא תהיה אחדות בעם ולא יהיה שיקום בלעדיהם. אנחנו כבר חוזרים ל-6 באוקטובר, ועלול להיות עוד יותר גרוע.
