%20(Set).svg)
סהר: "אני מתרגש מאוד לקראת כיתה א'. יש לי הכול ואני מוכן. בית הספר שלי נראה חמוד, והמנהל אבנר נחמד. הוא עשה לנו שם סיבוב. למורה שלי קוראים טלי. היא מאוד חמודה. אני מתגעגע לחברים שלי מהמושב. הכי אני מתגעגע לליאם, שחי ברעננה".
חופית: "אני עם ארבעה ילדים קטנים כשסהר הוא הגדול ביניהם. כפיר בן 5, גולן בת 3.5 וברק בת שנה. אני דור שלישי בכפר יובל לחלוצים שיישבו את אצבע הגליל. אני מקווה לחזור לשם בלי מלחמות ועם ביטחון מלא. לילדים קשה כי החברים שלהם לא כאן. אם היה אפשר הייתי חוזרת לשקט שהיה לפני המלחמה, למרחבים מהגליל העליון, לפרטיות שאיבדנו".
בניה: "רציתי לחזור לקריית שמונה עם כל המשפחה, לפגוש את החברים וללמוד בעיר שלי, אבל זה לא הסתדר. אני מאוד מתרגש ומקווה להכיר חברים חדשים, כי הרבה מהחברים שהיו איתי בגן חובה לא יהיו כאן. הם ילמדו באילת, בתל אביב, בירושלים, בטבריה ובעוד הרבה מקומות בארץ. זה יהיה לא פשוט אבל אמא אומרת שאכיר הרבה חברים ואסתדר. הכי אני מתגעגע לנחל בעיר (נחל עין הזהב בקריית שמונה, א"ג). היינו מטיילים בו בשבתות".
ירדן: "כל הזמן הייתה לנו תקווה ל-1 בספטמבר עד שהבנו שאנחנו רוצים להישאר כאן במקום עוד דילוגים לעוד מלונות וערים. קיבלנו החלטה שנישאר בנתניה בשנה הקרובה, עד סוף קיץ 2025. כאן בניה יתחיל ויסיים את כיתה א'. היינו כמה פעמים בקריית שמונה וזה עצוב לראות מה שקורה שם. כמה הרס וחורבן, קוצים סביב הבתים. מישהו יודע מתי נחזור כבר? מתי המלחמה הזו כבר תסתיים באמת?".
דור: "אני ישן טוב בלילה אבל מתרגש לקראת כיתה א'. אני כבר מכיר את כל האותיות ובמספרים אני יותר טוב. פגשתי את המנהל אבנר והוא נחמד. אני מתגעגע לחברים שלי מחניתה. שניים מהם בגעתון והאחרים מפוזרים בקיסריה ובכל הארץ. עצוב לי שאני רחוק מהם".
אלעד: "אני עולה לבית בחניתה כמה פעמים בחודש, לראות שהכול תקין ובעיקר להשקות את העצים. אשתי לא עלתה לשם אפילו פעם אחת מאז הפינוי. קיבלו אותנו מאוד יפה ויש תחושה שכל עפולה התגייסה למעננו המפונים. לשמחתי דור עולה לכיתה א' עם חמישה חברים שלמדו איתו בשנה האחרונה בגן במעונות".
נדמה שתאיר לא כל כך עוסקת בשאלה מתי חוזרים הביתה, והיא כבר הכירה חברים חדשים באשלים. "אני הכי רוצה ללמוד אמנות", היא אומרת.
חן: "קיוונו להיות בבית שלנו, במועצה שלנו, כדי לייצר רצף חינוכי, וזה לא קרה. תאיר השתלבה בגן באשלים. הילדים ביקשו להיות איתה בכיתה וזו הייתה ההוכחה הזו שהשתקענו פה. העץ הזה מתחיל לפתח שורשים. הילדים מאשלים מתחילים לכלול את הילדים שלנו ביום-יום שלהם. זה מצד אחד משמח, אבל מצד שני יש עדיין את הכמיהה לחזור הביתה. אנחנו מנסים להציג את האור לילדים, שיבינו כמה מדהימה הקהילה פה שחיבקה אותנו כך.
עולה השאלה: אם חוזרים באמצע שנה, היא תעבור חזרה או שתסיים שנה עם החברים? לצערי אנחנו לא יודעים לתת את התשובות. גם אף גורם לא יודע לתת לנו את התשובות. האם נחזור באוקטובר כמו שהובטח לנו ביולי? האם זה בכלל יקרה בשנה הנוכחית? אין לנו תשובות. אז למען השפיות אני מתעסקת בעכשיו ובקיים - המרוץ של ההכנה לכיתה א'. יש את התיק החדש, הבית ספר החדש, וזה מערב את כל מנעד הרגשות. לצד חוסר הוודאות יש גם התרגשות".
מעיין: "אני לא מתרגש מכיתה א' כי סתם לומדים שם. אני מתגעגע לחברים שלי מחניתה, לגלי קופר, לנבו, לאדווה זלצמן ולנרי. הייתי שמח להתחיל איתם את בית הספר. הם מפוזרים בקיסריה, בבית העמק, בעין דור, בנהריה. אני רוצה לשבת בכיתה ליד סהר וארי, שהם החברים שלי מהמעונות. יש לי תשע חולצות שאמא קנתה ב-100 שקל עם הסמל של בית הספר. את הציוד אני אקנה עם אימא בעפולה".
ניצן: "יש חור בלב מהגעגועים לבית ולקהילה. אנחנו מרגישים תלישות, כאילו אנחנו לא שייכים לשום מקום ושכחו אותנו. אנחנו לא יודעים אם ומתי נחזור הביתה. אנחנו חולמים שהקיבוץ יישאר שלם ושיהיה לנו לאן לחזור".
אדם: "לראשונה בחיים שלי אני גר בבניין. נולדתי במושב וזה שינוי משמעותי לעבור לבית של 7 קומות. אבל יש כל עפולה התגייסה למען המפונים. התוכניות שלנו הן לחזור למושב. אין ספק שתחושת הביטחון נפגעה אז נשקול את צעדינו.
"אימרי מאוד מתרגש. עבורו זה מגניב. הוא עולה לכיתה א' עם עוד כמה ילדים שהוא הכיר במעונות. הוא ילד חברותי ותהיה לו התאקלמות טובה. אנחנו סומכים עליו. החברים שלו מהמושב מפוזרים – איתנו, ברעננה, בחנתון, במצפה הימים. הוא מתגעגע לבית ולחברים שלו וכל הזמן שואל מתי חוזרים למושב".
ארי: "יש לי הכול לקראת כיתה א', אפילו חולצות עם סמל בית הספר. אבל אני רוצה שבשנה הבאה כבר יהיו לי חולצות עם סמל של בית הספר תל חי בקריית שמונה. אני זוכר את לירן וניתאי שהיו איתי בגן ורציתי שיעלו איתי לכיתה א', אבל הם גרים במקום אחר. אני רוצה לשבת בכיתה ליד מעיין. את המורה שלי טלי עוד לא פגשתי".
שלומית: "בעלי יואב ואני ילידי קריית שמונה. אני עובדת במתנ"ס ויואב הוא מורה. לארי יש אחות קטנה, נאיה בת ה-4.5. אנחנו מתחילים את השנה ברגשות מעורבים. מצד אחד מתרגשים שהבכור עולה לכיתה א', ומצד שני כואבים שזה לא קורה בעיר שלנו. עפולה קיבלה אותנו מאוד יפה ועדיין הבית הוא בקרית שמונה. לא נחליף אותו בשום מקום אחר".
יואב: "בטבח בקריית שמונה ב-1974 נרצחו הדוד שלי ושני ילדיו על ידי מחבלים שחדרו מלבנון. זה אחד האירועים הכי טראומטיים בהיסטוריה של העיר. גדלתי עם סיפורי החדירות ועם הקטיושות לעיר, ואנחנו עדיין מתים לחזור עם הסכם אמיתי שיבטיח ביטחון מלא לילדים שלנו".
עלמא: "אני מתרגשת לקראת כיתה א' ורוצה ללמוד לכתוב. בהתחלה היה לי קשה בירושלים כי לא רציתי לעזוב את הבית. אני מתגעגעת לשכנים, לחברים ולמיטה שלי בבית. חברים שלי פונו למקומות אחרים כמו זיכרון יעקב, טבריה ותל אביב. עכשיו יותר כיף כי הכרתי חברים חדשים ויש שניים שעולים איתי מהגן לבית הספר. הם לא מפונים, הם מירושלים".
שירן: "עלמא לא סיפרה שהיא מזילה דמעה כשאנחנו מסתכלים על תמונות מהבית. בהתחלה לא היה פשוט. המלון הרגיש כמו כלוב מזהב. בהתחלה התלהבנו – ארוחות, מסדרים לך, מנקים לך – אבל מהר מאוד הבנו שזה לא בית אז עברנו לדירה בנחלאות. בהתחלה הרגשתי בדידות אבל אחרי שבועיים הבנות כבר היו במסגרות. השהות כאן די נעימה. העיר גדולה עם הרבה מקומות לטייל כמו מחנה יהודה והכותל. הילדות הגדולות פיתחו כאן עצמאות שלא הייתה להן בקריית שמונה והן לומדות להתנהל באוטובוסים".
