בואי נלך לשבת קצת בשמש בבית הקפה ליד", מורן כותבת לי.
אני נכנסת לבית קפה שכונתי וצבעוני בשכונה סטודנטיאלית בבאר־שבע, ומחפשת לנו שולחן צידי, כזה שיהיו בו גם פרטיות וגם שקע.
שולחן אחד כבר תפוס. הוא שמור לחטופים נועה ארגמני ואבינתן אור, ומונחת עליו מחברת.
"זה היה השולחן הקבוע שלי", מורן הגיעה. "לא מושיבים אנשים בשולחן הזה. הם הביאו מחברת ואנשים כתבו לי כשלא הייתי כאן. זה היה הזוי. נועה תחזור וגם תהיה לה מחברת".
מורן סטלה ינאי, 40, הגיעה לפסטיבל נובה בשישי בערב, 6 באוקטובר. היא בדיוק חזרה מטיול בתאילנד, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא פתחה דוכן של התכשיטים בעיצובה בפסטיבל כזה גדול. אבל האווירה, היא מספרת, הייתה מאוד משונה. תנועה גדולה של אנשים, אך איש לא קונה דבר. המוכרים בדוכנים מסביבה התחילו לכבות אורות והלכו לרקוד עם משתתפי המסיבה, מורן וחבר התיישבו על כיסאות ים והוציאו תרמוס. "כמעט כולם מסביב עושים סמים, ואנחנו יושבים כמו שתי זקנות ושותים תה".
האווירה התרוממה רק כשעלתה הזריחה. "זאת הייתה אחת הסצנות, זריחה שלא הפסיקו לדבר עליה כולם. זה באמת תפס אותנו. היא הייתה אחת היפות שראיתי, ואני חזרתי שלושה שבועות לפני כן מתאילנד, היו לנו שם מספיק זריחות. אבל משהו בזריחה הזאת היה מאוד בתולי, תמים, לא יודעת איך להסביר את זה... וכולם עצרו. גם אני. מסתכלת לשמיים ומחייכת. ופתאום אני רואה שני טילים עולים ככה, באלכסון".
מרוב הלם מורן לא הצליחה להוציא מילה, ופשוט חבטה ברגלה של חברתה שוב ושוב, עד שזאת צעקה לה "מה?!" מורן הצביעה לשמיים, וחברתה חייכה, "וואי! זיקוקים", מורן צרחה "טילים!!!" וזהו. כולם מסביב השתתקו, הדי־ג'יי הפסיק לנגן ומסע הבריחה המסויט החל. במהלכו מורן נתפסה פעמיים ונמלטה, ובפעם השלישית נחטפה לעזה באלימות. היא הייתה בשבי חמאס 54 ימים ולילות, הועברה בין שבעה מיקומים, ובחלק מהזמן הייתה עם חטופים נוספים, בהם איתי סבירסקי ז"ל ונועה ארגמני. מורן שוחררה ב־29.11, בסבב הלפני־אחרון של עסקת השבויים.
נפגשתי איתה באותו הבוקר והאזנתי בנשימה עצורה לסיפורה. הוא בלתי נתפס. וזו בדיוק הסיבה שרציתי לתת לעדותה מילים, קווים וצבעים: כדי בכל זאת להמחיש, באמצעות איורים, את מה שעבר עליה שם, בשבי חמאס. נכון לכתיבת שורות אלו, יש בעזה עוד 133 חטופים. תראו ותקראו מה עבר שם על מורן, ותחשבו עליהם.
הם גררו אותי כמו ישו. הם הלבישו לי כובע קסקט לבן ואת הקפוצ'ון מעל. ומסביב המולה של גברים רצח. עבר לנו מסק"ר אחד בשמיים, הרמתי את הראש והתפללתי בלב שהוא יפיל עלינו פצצה. הם הורידו לי את הראש, גררו אותי ותלשו ממני את התכשיטים, ואז, איכשהו, נחרטה לי האות ה' על היד. הסתכלתי על זה והפצע לא דימם, זה היה פשוט אדום. וככה ידעתי שלא משנה מה, אני שמורה.
דמייני המולה של אנשים צועקים, כמו שאת רואה בסרטונים, ופתאום, אני עדיין רואה אותם צועקים, אבל נהיית דממה. בראש שלי יש דממה. חוץ ממשפט אחד שאני מהדהדת: לא להתנגד, הכל יהיה בסדר. וזה חוזר בלופ. לא להתנגד, להתמסר, הכל יהיה בסדר. ופשוט באיזשהו שלב הרימו אותי, והתחילו לזרוק אותי מאחד לשני, עד שהשליכו אותי לתוך ג'יפ יונדאי ישראלי לבן שהם גנבו. אני בתוך הג'יפ עם שני מחבלים מקדימה, ארבעה מחבלים מאחור ועוד שלושה מחבלים בבגאז'. ואני לבד איתם.
נסענו. ואז הוא, החמאסניק "הרשמי" היחיד שהיה באוטו, הרים לי את הראש ואמר לי, "תסתכלי". הג'וקר, באמת, אני קראתי לו הג'וקר. היה לו חיוך של ג'וקר על הפנים ועיניים של סמים. והוא אמר לי בצורה הכי תיאטרלית: "Welcome to Gaza".
רגע לפני שנחטפתי, נמלטתי עם קבוצה של בורחים מהנובה, והתחבאנו מתחת לעץ. במחבוא הפתיעה אותנו חבורת ישראלים, שאמרו לנו שרואים אותנו, שהמחבוא שלנו גרוע, ואיך שקמנו ללכת, שמענו צעקות בערבית מתקרבות אלינו.
הקבוצה התפצלה לשתיים, כולם חזרו בחיים באותו יום הביתה, ובאופן לא מוסבר רק אני נשארתי על האדמה. ואז אני מרימה את הראש ורואה מעליי מחבל והוא עושה לי: "קוקו!"
לא יודעת מה נכנס לי בראש, פשוט הסתובבתי ואמרתי שאני ערבייה. בכל מקום בעולם חושבים שאני ערבייה, הייתה לי שרשרת ממצרים עם השם שלי בערבית, אז השתמשתי בזה, ואמרתי שקוראים לי סטלה.
כשהייתי בשבי, לקחו לי את התכשיטים שנשארו עליי. ביום שהשתחררתי, המחבל ששמר עליי החליט להחזיר לי אותם, אני לא יודעת למה. את השרשרת עם התליון “סטלה" נתתי במתנה לאחד המחבלים שתפסו אותי, כמו שוחד כזה, כדי שישחררו אותי.
אז יש עכשיו מישהו שמסתובב בעזה עם השם "סטלה" עליו.
לחדר הראשון הכניסו אותי עטופה בסדין, ואז שולפים את הסדין, ומולי יושב חוקר קירח, שמן, בחולצה לבנה וג'ינס כחולים, מחייך אליי: "מה שלומך?" ואני ככה, בכי, צרחות, יושבת על מזרן ונדבקת לפינה.
אני בוכה בהיסטריה, ואז הוא שואל אותי באנגלית: "איפה את משרתת?" ואני לא מבינה מה הוא רוצה. אני אומרת לו: "מה? מה?" אומר לי: "איפה את משרתת?" "מה?" ואז הוא תופס לי את המכנסיים בחוזקה: "איפה את משרתת?!" ואז קלטתי שאני לובשת מכנסי דגמ"ח ירוקים ונעליים צבאיות, כי זה במקרה מה שלבשתי לנובה.
והבכי נפסק בשנייה, ואני עונה בערבית: ״לא, לא, לא, לא. לא, לא, לא. אני לא חיילת...״ ואז הוא אמר: "אה, את יודעת ערבית". אמרתי: "לא, לא, לא. לא יודעת ערבית. זריר. קצת".
בחדר הזה רצו על הרצפה נחילי מקקים ועכברים, אבל זה שטויות. על הקיר היו תלויים שני כלובים עם ציפור שיר אחת בכל כלוב. ואז הוא גילה לי שהוא מגדל ציפורים. בחדר ליד היו לו למעלה ממאה ציפורים, אהבתי לשמוע אותן מצייצות.
איכשהו השגתי חפיסת קלפים והחבאתי אותם. הם היו איתי בכל מיקום שעברתי אליו, עד שהחרימו לי אותם במיקום הרביעי. זה שבר את נשמתי, זה הדבר היחיד שהיה לי. דמיינתי את עצמי כמו היהודייה שהולכת לשחק עם הגרמנים כדי להביא אוכל. והייתי משחקת איתם קלפים ומדברת ומנסה להצחיק אותם, כדי שנקבל כמה שיותר ושניפגע כמה שפחות. אבל באיזשהו שלב באה כאפה מציאותית. היינו בסצנה כזאת שכולנו יושבים באותו חדר ומשחקים קלפים, וכולם צחקו, ואני כנראה אמרתי משהו – מה זה כנראה, עשיתי משהו שהוא לא היה בסדר מבחינתם. אני עשיתי אותו בצחוק, המחבל לא הבין את זה – אז הוא יצא מהחדר, כולם הפסיקו לצחוק, והוא חזר עם נשק והצמיד לי אותו לראש.
הוא אמר שאם עוד פעם אחת אני אעשה את זה, הוא תוקע לי כדור בראש. זה כבר מאוד מציאותי. קנה קר מוצמד לך לראש. עד שקצת התרוממתי, הפכתי להיות כדור כזה קטן, הרבה יותר קטן ממה שהייתי לפני. אל תטעי, מצבים כאלה היו קורים כל הזמן, וכל הזמן הייתי מתעלה על עצמי ובסוף חוזרת להיות הנציגה של החדר. באותו רגע. אין זמן. זה תעצומות נפש, אין זמן להתמודד, אין זמן לפחד, אין זמן לבכות, אין זמן לכעוס.
אסור לבכות, אסור לצחוק, אסור לחשוב. אסור. מבחינתם. שתביני, אם את עכשיו יושבת ככה, הוא בא: "על מה את חושבת?" אם את מסתכלת על החלון, "למה מסתכלת על החלון?" כאילו, אסור לך לחשוב. הם לא רוצים שתתגעגעי או שתחשבי מה עומדים לעשות לך, הכל בסדר. כאילו, מבחינתם הכל בסדר.
במיקום הרביעי הייתי עם נועה ארגמני. בהתחלה לא הבנתי שאנחנו מכירות. היא מדברת איתי, ואני לא יודעת מי היא. לא זיהיתי אותה. אבל כן זיהיתי תנועת גוף, מתיחה שהיא עשתה. כי אני מאוד בוחנת אנשים, אני אוהבת אנשים מוארכים, ואני אוהבת להסתכל שעושים את התנועות כאילו כמו שצריך, והיא תפסה לי את העין. ואז הבנתי שיצא לי להסתכל עליה פעם מתאמנת. את מבינה? לקח לי הרבה זמן להבין את זה ולזהות ששתינו בעצם מתאמנות באותו הסטודיו בבאר־שבע.
היה אסור לי בבית הזה לעשות כלום בלי לבקש רשות. לא שירותים, לא לשתות. תמיד לקראת המעברים בין הבתים בדקו שם את ההליכה שלי, וכעסו עליי כשצלעתי, בגלל הפציעה בחטיפה. פעם אחת, לפני השחרור, אחד מהם דרש שאדגים לו הליכה. נועה ראתה את כל זה. היה אסור לי לצלוע. היה אסור כלום. אבל ביום האחרון, לפני שהעבירו אותנו משם לקראת השחרור שלי, נפרדתי מנועה ונתתי לה חיבוק לפני שיצאתי. למרות שאסור.
כשהגעתי לבית הרביעי, לשבוע האחרון של השבי, פגשתי את איתי סבירסקי.
אני ישנתי על מזרן פרחוני והוא ישן על המזרן האנכי לי. ולילה אחד באו לקחת אותו. התעוררנו שנינו, היינו דרוכים. ואז אמרו לי: "את נשארת". אז הסתכלנו האחד על השני, חייכנו האחד אל השני, כן, אמצע הלילה, התיישבנו על הקצה של המזרנים ואסור לי לגעת בו, כמובן.
אמרתי לו: "תכתוב לי?"
הוא ענה לי: "כן, גם את".
חייכנו אחד לשנייה חיוך גדול, ואמרתי לו: "אתה גבר שבגברים, רק שתדע".
והוא יצא.
ממש התעקשתי להגיד לו שהוא הגבר שבגברים. הגבר הכי גבר שפגשתי בחיים שלי
(לימים תתבשר משפחתו כי איתי ז"ל נרצח בשבי).
באחד מהרגעים של השבירה בשבי ניסיתי לעשות דמיון מודרך. דמיינתי שאני בארוחת שישי, מחבקת את ההורים שלי. ואז אמרתי, רגע־רגע, אני צריכה לעשות את זה מוחשי: מה אמא מכינה עכשיו? מה בא לי לאכול? אה, היא בטח עושה את המנה הראשונה הזאת והיא הכינה לי את הסלטים האלה, והיא ממש תתרגש, אז היא בטח תכין לי גם את המנה הזאת, שהיא לא מכינה כמעט אף פעם. ובראש שלי אני יושבת איתם, עושים קידוש, ואני אוכלת את המנה הראשונה, עם הניגוב של הלחם והכל. ואז אמא הולכת ומביאה את המנה השנייה, ועלה לי קצת חיוך על הפנים כזה.
ואז אני שומעת: "סטלה... סטלה..." והייתי הכי רעבה בעולם. ואני פותחת את העיניים ואני רואה צלחת על הרצפה. שישי בערב, כל אחת קיבלה 30 גרם חלווה, ופיתה וחצי לשלושה אנשים. וחלווה זה הדבר היחיד שלא רציתי לאכול. ואני דוחפת את החלווה בתוך הפיתה בבכי של החיים. אני לועסת ואני בוכה, כי אני עכשיו הייתי בארוחה, לא היית צריך להביא לי את האוכל הזה בכלל. בדמיון היה לי טעים, הייתי בטוב.
ובכיתי בשקט, כי לא רציתי שישמעו שאני בוכה. והייתי ממש קרובה לקיר, והתייבש לי הפה, לא היה לי מה לשתות. תחשבי, אני לא רוצה לאכול את זה, אני יודעת שאני איחנק. ופשוט מהעצבים והתסכול דפקתי את הראש בקיר שלוש פעמים. בום, בום, בום. יש סינדרום של אנשים שמכאיבים לעצמם יותר מהכאב, ואמרתי: אני עושה את זה עכשיו, אני מכאיבה לעצמי יותר מהכאב. הייתי חייבת להפסיק אותו, ודפקתי את הראש בקיר. המחבלים שמעו את הדפיקות, שמעתי אותם קופצים מהספות, בעצם נופלים מהספות, והם רצו לחדר. והוא התעצבן ממש ודחף אותי בכוח לישון על המזרן.
באחד הימים חטפתי חיידק במעיים. הייתי לתחושתי עם 40 מעלות חום, ביום הראשון הקאתי את החיים שלי, שילשלתי את החיים שלי. היו לי 20 מ"ל מים שהם נתנו לי ליומיים וגם אותם הקאתי, אז עוד יותר התייבש לי הגוף. ביום השני תדמייני גופה. הראש היה שמוט מהמזרן. אמרתי, זהו, אני אמות ככה. זה מה שהולך לקרות. בראש אני כבר נפרדת. והיה לנו קטע עם הרדיו שלהם. מן הסתם אנחנו לא שמענו רדיו, אבל כשהמחבלים היו מזפזפים בין התחנות, אז לפעמים הם היו עולים על תחנה ישראלית. והדלת פתוחה, הוא בדיוק נכנס עם הטרנזיסטור שלו, הוא הסתכל שהייתי עם הראש שמוט, ואיך שהוא נכנס אני שומעת: "שמע ישראל... אתה הכל יכול" (מתוך השיר "כשהלב בוכה" של שרית חדד – ר"ש).
את יודעת איזה חיוך חייכתי? ואז נזכרנו שסוף השיר זה, "עשה שייגמר, כי לא נותר בי כוח". לא הסכמתי להגיד את זה, אז שיניתי את המילים של השיר: "כי יש בי מלא כוח! כי יש בי מלא כוח!" והתעוררתי.
ביום העסקה הייתה התרגשות גדולה מהולה בפחד, שבעצם עובדים עליי ובחוץ מחכה לי כיתת יורים.
החזיקו אותנו 27 שעות בחדר עם כוח של חיילים, האליטה של חמאס. ואז בא מוחמד, את לא מבינה איזה ילד יפה. הבן אדם הכי יפה שראיתי בעזה. בן 24, פני פורצלן, לחיים סמוקות, זקן, שפם, הכל מסודר, מדויק כאילו, עומד חסון כזה, עם עברית רהוטה. אז במשך עשר שעות דיברתי איתו, ניסיתי להגיע אליו. אבל בכל זאת, כבדהו וחשדהו.
באחת וחצי בלילה נכנסו החברים שלו עם מסרק ביד: "הולכות הביתה. מישהי רוצה להסתרק?"
ואני עומדת מול המראה הכי קטנה ומלוכלכת שיש ומסתרקת. עד אז ראיתי את עצמי בכל השבי אולי ארבע פעמים. אני מסתכלת במראה הזאת והיה גם אור, אז פתאום כאילו ראיתי את הפנים שלי. אני מסתכלת, רבע חיוך קטן שאף אחד לא יראה, ניצחתי. ניצחתי.
במלחמה הזאת, בינינו לבינם, ניצחתי.
מורן: וואי־וואי, זאת הסצנה הכי פשוטה שיש. לא בא לי רעש, לא בא לי צלצולים, לא בא לי המולה, בא לי להיות הבן אדם הזה שיושב על הספה, מדליק טלוויזיה, ובמקרה באותו רגע יש את הבאנר האדום הזה וכתוב בו: "יש עסקה. הם יוצאים הביתה". ואת רואה אותם יוצאים הביתה.
זה קשוח. אנשים לא מבינים. אני מרגישה שלעומתם, אנחנו היינו בפנימייה של השבי. לעומת מה שהם עוברים, אני כמעט מתביישת לומר שהייתי שבויה של חמאס. הם לא המשפחה שלי, הם לא החברים שלי, אני לא מכירה שם את האנשים, אבל אנחנו מחוברים ככה. אי־אפשר, אין איך להסביר את זה.
זה מה שאני רוצה. שהם יחזרו. אז אני אוכל להתחיל לחיות.
אנחנו נפרדות בחיבוק. "אולי עוד ניפגש", אני אומרת לה.
"את מגיעה לבאר־שבע?" מורן שואלת.
"האמת שלא", אני עונה במבוכה.
״את יודעת, נועה (ארגמני) מאוד אוהבת לצייר. היא ציירת מדהימה. הם היו מביאים לה נייר וצבעים, והיא הייתה מציירת פרחים סיניים יפהפיים, ואז הם היו לוקחים לה אותם. הם מאוד אהבו את הציורים שלה. אז כשהיא תחזור, את תבואי שוב ונצייר ביחד".
