מטה גאזוז לא מוכן שאף אחד "יתקן" אותו. הילד שנולד עם תסמונת טורט הפסיק את הטיפולים אצל קלינאי תקשורת כי "כשאני מדבר רגיל, אני לא מרגיש עצמי. אני לא אדם רגיל, וברגע שהבנתי את זה חיי השתנו". גם הרזומה שלו בלתי רגיל: לפריז הוא מגיע כאלוף אולימפי, אלוף עולם ואלוף אירופה, וגם ככפיל של הארי פוטר.

ארה"ב שולחת לפריז נבחרת צעירה ומוכשרת, שתנסה להוכיח כי יש חיים אחרי מייגן ראפינו. המאמנת הבריטית אמה הייז הגיעה בנובמבר שעבר מצ'לסי לנבחרת במשבר. לא היה לה הרבה זמן, ואולי כי היא לא אמריקאית יכלה לקחת החלטות קשות - למשל להשאיר מחוץ לסגל את אלכס מורגן↑ האהובה והמעבר לשיאה. בניגוד לנבחרת הגברים, כדורגל הנשים האמריקאי לא סובל בינוניות, וזו תחילת הדרך בחזרה לטופ.

מה עושה אדם שנבחר 44 בדראפט ה־NBA, השיג ממוצע קריירה של 7.9 נקודות, וכמו שנראים החוזים בליגה היום היה יכול להפליג בבינוניות עד הפרישה כמולטי־מיליונר? הוא דווקא פורש אחרי שבע עונות והולך לשחק כדורעף חופים. יאדה יאדה יאדה, צ'ייס באדינגר, עכשיו בן 36, ובן זוגו מיילס אוואנס, מועמדים למדליה. אם זה יקרה, ייכנס הפורוורד לשעבר לספרי התהילה של הספורט האמריקאי הרבה לפני 99 אחוז משחקני ה־NBA.

כשזה מגיע לבר האולימפי, אין קוקטייל אקלקטי יותר מקרב 5 מודרני. לכוס אחת נמזגים סיוף, רכיבה על סוסים, ריצה, קליעה ושחייה - חמישה כישורים שנדרשו מחייל ב־1912, השנה שבה הענף הוכנס למשחקים. אגב, לקראת לוס אנג'לס 2028 צפוי ריענון, אבל אין כוונה לצרף נהיגה בטנק או לוחמת סייבר, אלא פשוט להחליף את הסוסים במרוץ מכשולים.

החל ממארק ספיץ, דרך המתעמלת אלי רייזמן ועד לשייטת הניו־זילנדית ג'ו אלה עם האבא הישראלי והשם העברי "קסם שוקרון", אצלנו תמיד אוהבים לחבק ספורטאים יהודים ו/או ישראלים, גם כשהם מייצגים מדינות אחרות. למשבצת הזו ייכנס הפעם איליי דרשוביץ', סייף אמריקאי יהודי, נכד לניצולי שואה, אלוף העולם בחרב ואפילו בוגר תואר בהיסטוריה מאוניברסיטת הרווארד. חלומה של כל אם יהודייה.

אחרי שהיפומי אבה יזכה בזהב האולימפי השני שלו - וסמכו עלינו, הוא יזכה - נפילת המתח המתבקשת לא תגיע מיד. הוא ימתין עם ההתפרקות והשמחה הגדולה משהו כמו חצי שעה, עד שאחותו אוטה תזכה גם היא בזהב הצפוי ותשלים דאבל משפחתי שני ברציפות. חלומם של כל הורים יפנים.

כשמייקל פלפס, איאן ת'ורפ ופיטר ואן דן הוגנבנד התחרו ראש בראש בראש בגמר 200 מטר חופשי באתונה 2004, התקשורת הכתירה את קרב הטיטאנים המשולש כמשחה המאה. 20 שנה אחרי אנחנו צפויים לקבל, כבר ביום הראשון בבריכה, את המקבילה הנשית, בהשתתפות שלוש כרישות שמקומן בהיכל התהילה מובטח.

את כרישה מספר 1 כולכם מכירים: קייטי לדקי (בתמונה הימנית) היא השחיינית המעוטרת בכל הזמנים, אבל למרות שגם בגיל 27 האמריקאית שולטת במשחים הארוכים, ב־400 מטר היא כבר מספר שנים לא מוצאת מענה לכרישה 2 – האלופה האולימפית ושיאנית העולם, אריארן טיטמוס (במרכז) בת ה־23 מאוסטרליה. הכרישה השלישית היא בעצם דגת זהב שהתפתחה מהר מהצפוי: הסנסציה הקנדית סאמר מקינטוש (משמאל), שצפויה לקטוף מדליות רבות בפריז.

» המנה עשויה להכיל מדליסטית אחרת בדמותה של לי בינגז'י הסינית, שיאנית העולם בבריכות הקצרות.

כל משחק של רפאל נדאל בפריז יהיה משחק ביתי. זה לא משנה שהוא מייצג את ספרד. רולאן גארוס הוא הגרסה של נדאל לשיר הפתיחה של "חופשי על הבר" - המקום בו כולם מכירים את שמו וכולם שמחים לראותו, רק שבגיל 38, זו גם כנראה תהיה הפעם האחרונה שלו בבר הזה. יהיו מעט רגעים יותר אמוציונליים באולימפיאדה מאשר אם יסיים את הקריירה עם מדליה (בנוסף לשתי המוזהבות שכבר לקח), ביחידים או בזוגות (עם קרלוס אלקראס).

טורניר הטניס האולימפי אף פעם לא יגיע לרמת החשיבות של הגראנד סלאמים. לא מעטים מעדיפים לוותר עליו, אבל אלה שכן מגיעים יספרו לכם על חוויה משנת־חיים. זה נכון גם עבור נובאק ג'וקוביץ', שינסה להשיג את מה שיש רק לנדאל, אגאסי, סרינה וגראף: זכייה בכל הגראנד סלאמים ובזהב אולימפי ביחידים. וכשנובאק מסמן מטרה, באמת שכדאי לכולם לזוז. חוץ מאלקראס, שאף אחד כבר לא יכול להגיד לו לזוז.

אף אחד לא חשב, באותו יום של קיץ 2021, כי סימון ביילס תהיה כאן. באולם ריק בטוקיו, איבדה ביילס לחצי שנייה את הקשר למציאות. המוח התנתק מהגוף באמצע אחד הפיתולים האוויריים שרק היא מסוגלת להם. היא בקושי נחתה בשלום וירדה מהמזרן בבכי שלא פסק במשך ימים. זה היה הסיפור הגדול ביותר של אולימפיאדת טוקיו המוזרה, וכשביילס חזרה הביתה למדיה חברתית אכזרית וגזענית, נדמה היה כי בכך תמה קריירת ההתעמלות הגדולה בהיסטוריה.

אבל 142 הסנטימטרים של ביילס עברו יותר מדי בחיים כדי להסכים לרדת מהבמה ככה. היא עברה טיפול פסיכולוגי, מצאה אהבה, ובגיל 27 תגיע לפריז כדי לסיים את הסיפור בתנאים שלה. במבחנים היא נראתה מצוין, גם אם שמינית צעד יותר איטית. היא עדיין קופצת לשמיים, עושה דברים שהחברה סבורה כי נשים לא יכולות לעשות, ובעיקר נראה כי היא שוב לא פוחדת. לראות אותה הקיץ יהיה כמו לחזור למסעדה הטובה בעולם, שהביקור הקודם בה היה לא מוצלח, ועכשיו נכנסים אליה בתקווה ובחשש, ובעיקר בהתרגשות גדולה.

אחד הדברים היפים באולימפיאדה הוא ההזדמנות לגלות כוכבי על שלא באמת שמענו עליהם, למשל אנטואן דופון, בחור שקט עם תואר במדעים שהופך לשחקן הראגבי הטוב בעולם ברגע שהוא מריח קצת דשא. הצרפתים מועמדים לזהב בכדורגל, מפנטזים עליו בכדורסל ובונים עליו בכדוריד (גם בנשים), אבל שום דבר לא ילהיב אותם כמו הענף עם הכדור האליפטי.

הדרים־טים האדירה של 2024 תעמוד בצילן של זרועות צרפתיות, שהאורך הכולל שלהן הוא כמעט בגובה הסל. אחרי עונה אחת ב־NBA, וומבי כבר נראה כמי שמקדים את ההייפ, שמראש נראה כמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. מדליה אולימפית, שלא לדבר על כזו מזהב, תהפוך אותו לאגדה בת 20.

שימו את פולין פראן־פרבו על אופניים ודברים טובים יקרו. הרוכבת הוורסטילית בת ה־32 זכתה ב־14 מדליות זהב באליפויות עולם באופני הרים, אופני כביש ומה לא. אז מה לא? זהב אולימפי. לונדון נערכה לפני הפריצה שלה, בריו היא לא סיימה את המרוץ בגלל פציעה, ובטוקיו דורגה רק עשירית. החצר האחורית שלה היא מקום טוב לקבור בו את הנאחס.

הוא ענק (130 ק"ג על 2.04 מטר), הוא מעוטר (שלוש מדליות זהב אולימפיות פלוס 11 אליפויות עולם), ואחרי התקלה בטוקיו שהסתיימה רק עם ארד רחמנא ליצלן - טדי רינר שוב רעב. הפעם, לגנטיקה ולטכניקה מצטרפת גם הפוליטיקה, והוועד האולימפי הרחיק את היריב החזק ביותר שלו, אינאל טאסוייב הרוסי.

באמת שאין יותר "רוח אולימפית" משחקנית טניס שולחן קטועת יד שמשתתפת גם באולימפיאדה וגם במשחקים הפראלימפיים. ברונה אלכסנדר הייתה תינוקת כשזרועה נכרתה בגלל קריש דם, ומגיל 11 מייצגת את ברזיל במשחקים הפראלימפיים, בהם זכתה בארבע מדליות. עכשיו, בת 29, היא תשתתף באולימפיאדה, והיריבות שלה ייקחו אותה ברצינות כי היא מעולם לא פגשה אתגר שלא ניצחה.

למשחקים האולימפיים יש כמובן היסטוריה של מחאות חברתיות - הכל במידה, כדי לא להרגיז חלילה את הספונסרים - אבל סיפורי הרוח האולימפית תמיד מצליחים לרגש. סינדי נגמבה, מתאגרפת שברחה מקמרון, לא יכולה לחזור למדינתה כי היא לסבית. היא גרה בלונדון, אבל אין לה עדיין אזרחות בריטית, אז היא תהיה חלק מ"נבחרת הפליטים" ויהיו לה מספיק מטרות לדמיין כשהיא מורידה עוד מכת וו שמאלית.

יש משהו קסום בצורה בה מניזה טלאש רוקדת ברייקדאנס. אפשר לראות איך היא משאירה מאחור את כל הפחדים ממה שקורה בעיר הולדתה, קאבול; וגם מנצחת את מי שהכריחו אותה לברוח לפני שלוש שנים ממולדתה אפגניסטן, כשהטליבאן חזר לשלטון ונשים רוקדות הפכו לפושעות. היא רק בת 21, גרה בספרד, תגיע לפריז כחלק ממשלחת הפליטים ותהיה מגנט קהל.

יבוא יום, ואולי הוא כבר כאן, בו אנשים יתקשו להאמין כי שקארי ריצ׳רדסון נפסלה מלהשתתף באולימפיאדת טוקיו בגלל שעישנה מריחואנה בלילה אחרי מות אמה. תוך יומיים היא הפכה מסיפור מחמם לב על אתלטית צעירה עם סיפור חיים מסובך, שהבטיחה את מקומה באולימפיאדה, לשק חבטות של כל גזען בטוויטר. לכמה רגעים באותו קיץ של 2021 נדמה היה כי קריירה שהבטיחה כל כך הרבה, קרסה עוד לפני שממש התחילה.

ריצ׳רדסון עברה כמה חודשים קשים, ואז עשתה מה שהחיים הצעירים לימדו אותה: היא קמה מחדש. התוצאה של הפסילה המגוחכת ההיא - העובדה היבשה ששקארי עברה על החוק לא הופכת את ההרחקה לפחות מגוחכת, החוק מטומטם מכל בחינה והיו שפע של נסיבות מקלות - היא מסע נקמה קרה שמנהלת ריצ׳רדסון מאז. בין היתר הוא כלל גם זכייה באליפות העולם בשנה שעברה. בפריז היא פייבוריטית לנצח ב-100 וב-200 מטר, ואולי יותר טוב שדווקא זו האולימפיאדה הראשונה שלה. שקארי ריצ׳רדסון, עשרות הקעקועים שלה והרגליים שעושות תחרות עם הרוח, צריכים להופיע בפני עשרות אלפי אנשים, לא מול יציעים ריקים.

עם כל הכבוד למרסל ג'ייקובס, מדליסט הזהב האיטלקי בריצת ה־100 מטר בטוקיו, הגמר ההוא רק חידד את הגעגועים לגדול מכולם. כן, סיפורי סינדרלה זה נחמד, אבל איפה ג'ייקובס ואיפה יוסיין בולט. ובעיקר: איפה ההילה שמאז ומתמיד אפפה את רגע השיא של האולימפיאדה?

מי שינסו להחזיר אותה, ועל הדרך גם את היריבות המפורסמת בין ארה"ב וג'מייקה, הם נואה ליילס וקישיין תומפסון. ליילס בן ה־27, לא הבנאדם הכי בייישן שתיתקלו בו, היה ידוע בעיקר כמומחה 200 מטר והפך בשנה שעברה לאלוף העולם גם במרחק הקלאסי. אחרי הזכייה הוא הצליח להרגיז את כוכבי ה־NBA כשתהה מדוע הם מכנים את עצמם "אלופי העולם"; תומפסון, 22, התוצרת האחרונה של בית החרושת הג'מייקני המשובח, ניצח במבחני ארצו לאולימפיאדה בזמן מהיר במיוחד, 9.77 שניות – מהיר בשש מאיות מהשיא של ליילס.

וג'ייקובס? הוא ינסה לשכנע את העולם כי בניגוד למה שטענו אצנים אחרים בדוקו של נטפליקס, "ספרינט", הזכייה שלו בטוקיו לא הייתה "פוּקס". בהצלחה עם זה.

ארמנד דופלנטיס לא רוצה שתשוו אותו לסרגיי בובקה. לא שזו בושה להיות מושווה לאחד מגדולי האתלטים בהיסטוריה, רק שלבובקה, לצד הביצועים עוצרי הנשימה ושבירת השיאים הסדרתית, היה גם עקב אכילס עצום בדמות המשחקים האולימפיים. שלל נסיבות הובילו אותו לסיים קריירה מפוארת עם מדליית זהב אולימפית אחת בלבד. השוודי בן ה־24 בשום אופן לא יסתפק בפחות ממנה כפולה, אולי אפילו משולשת. זהב אחד כבר יש לו מטוקיו, ובשמי פריז לא יימצא אף יריב שיכול לאתגר אותו.

על העליונות של מונדו נאמר כבר הכל. בעבר היה נהוג לדבר על "מועדון 6 המטרים", קבוצה אקסקלוסיבית של קופצים שסימנו “וי” על (ומעל) הגובה הזה. בשביל דופלנטיס, לעבור 6 מטרים זה טריוויאלי כמו לרדת למכולת בשורטס וכפכפים – יותר מ־70 פעמים הוא עשה את זה.

אז בגדול נשאר לו בעיקר להתחרות נגד עצמו. בפריז הוא בטח ינסה לשפר את שיא העולם שלו, 6.24 מ', בעוד סנטימטר. בדיוק כמו שבובקה נהג לעשות. בלי להשוות חלילה.

בריו 2016 הייתה סידני מקלופלין בת 16 והגיעה לחצי גמר ה־400 מטר משוכות. כבר אז היא נחשבה לאחד הכישרונות הגדולים של האתלטיקה האמריקאית במאה ה־21. באמצע חצי הגמר היא עוד הייתה בעמדת עלייה לגמר. "אבל אז האינסטינקט שלי נטש אותי", כתבה באוטוביוגרפיה שהוציאה השנה בגיל המתקדם 24, "פשוט נתקעתי עם המחשבות שלי. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שנעלמתי על המסלול. מצאתי את עצמי ללא צורך, או אפילו רצון, לנצח. אמרתי לעצמי בראש 'פשוט תפסיקי' וזהו, זרקתי את הריצה".

שבר מנטלי כזה כבר בגיל 16 יכול היה להיות הסוף של קריירה מזהירה עוד לפני שהתחילה, אבל טיפולים פסיכולוגיים ותוספת של מאמן חדש, ישו, סידרו לה את הראש. שמונה שנים אחרי, סידני מקלופלין־לברון היא שיאנית העולם ובכלל, רצת ה־400 משוכות הגדולה בהיסטוריה. אם תחליט שוב לזרוק את הריצה, היא תצטרך להתאמץ הפעם במיוחד. זה כנראה לא יקרה, ישו לא ייתן. לא אחרי שהיא אמרה "אני קודם ילדה של אלוהים ורק אחר כך אתלטית".

אם צריך לתאר את הוואי דרך אדם אחד, קאריסה מור היא מועמדת מובילה. דור שני למשפחת ילידי הונולולו, היא החלה לתפוס גלים בגיל 5 ולא עצרה מאז. אגדה של ממש, אלופת עולם חמש פעמים, מור בת ה־31 מגיעה לפריז לאולימפיאדה האחרונה שלה כדי להוסיף עוד מדליית זהב לזו בה זכתה בטוקיו, לפני שתחזור הביתה כדי להתחיל משפחה של גולשי גלים חדשים.

גלישת קייט (עפיפון) אמורה להביא למרינה במארסיי את הצד האקסטרימי של ענף השייט עם מקצים מהירים וגולשים שירחפו מעל המים. מי שאמור לעוף מהר מכולם הוא ילד הפלא מסינגפור, רק בן 17 וכבר פעמיים אלוף עולם. בגיל 11 הוא נשאל על המטרה שלו והצהיר: "להיות אלוף עולם". אפשר להבין את הצניעות, הוא פשוט לא ידע אז שיום יבוא ויוכל להיות גם אלוף אולימפי.

כעם חובב ג'ודו אנחנו מכירים היטב את "בית הניחומים", שסידר לנו כמה מדליות ארד אולימפיות בדלת האחורית. עכשיו השיטה מגיעה גם לענף הכי חשוב באולימפיאדה: הריצות בין 200 ל־1,500 מטר, פלוס 100, 110 ו־400 מטר משוכות, יכללו הפעם גם מקצה ניחומים, שיעניק למפסידי הסיבוב הראשון הזדמנות שנייה להעפיל לחצי הגמר. כלומר - בניגוד לג'ודו, אפשר להתנחם גם בזהב.

קיאק קרוס הוא שם עדין מדי לתיאור הענף הכי מטורף באולימפיאדה. שמו הקודם, אקסטרים סלאלום, הולם אותו יותר. רכבת השדים הזו יוצאת לדרך כשהמתחרים מושלכים מרמפה לתוך מים גועשים – ושם הם צריכים לנווט במסלול סלאלום מאתגר. שיא האקשן מגיע ב־Roll Zone, בו מתהפכים עם הקיאק ב־360 מעלות. אבל עזבו, כל תיאור מילולי יעשה עוול: בשביל זה המציאו את יוטיוב.

מרוץ ההליכה ל־50 ק"מ נחשב תמיד לא רק לאחד המפרכים באולימפיאדה, אלא גם לאחד המשעממים לצפייה. הוא הודח מהתוכנית כבר בטוקיו 2020, ולקראת פריז מישהו החליט שהדרך להפוך את העסק לאטרקטיבי יותר היא להוסיף מרתון הליכה שליחים זוגי מעורב לגברים ולנשים. המרחק יהיה זהה לריצת המרתון, 42.195 ק"מ, כשהגבר והאישה יילכו לסירוגין בארבעה מקטעים. או במילים אחרות: לאט יותר, קצר יותר ועדיין משעמם ביותר.

אחרי ה־BMX, הסקייטבורד והטיפוס, גם הברייקדאנס – או "ברייקינג" בשמו הרשמי – מגיע לאולימפיאדה. הריקוד שהומצא בניו יורק בשנות ה־70' ומזוהה עם תרבות ההיפ הופ יציג לנו ספורטאים־רקדנים עם כינויים כמו "J Attack" ו־"Phil Wizard". או במילים אחרות: אורבני יותר, צעיר יותר, מצטלם לטיקטוק טוב יותר.

במציאות אלטרנטיבית, דיאנה טוראסי מוכרת בכל בית אמריקאי כמו הייתה קייטלין קלארק, הצעירה ממנה ב־20 שנה, אבל במציאות המציאותית, טוראסי מוכרת הרבה פחות. כך או אחרת, היא מגיעה לאולימפיאדה שישית כדי להשיג עוד זהב ולחזק את מעמדה ככדורסלנית הטובה בכל הזמנים. היא עדיין לא תהיה מפורסמת כמו קלארק, אבל בגיל 42 הברכיים כבר כואבות מכדי לקחת ללב. לא כשבארון הפרסים בבית יהיו שש מדליות זהב אולימפיות.

רק שני ספורטאים בכל המשלחת הישראלית היו בחיים כשהקלעית הגיאורגית זכתה במדליית זהב בסיאול 1988. בפריז סלוקוודזה בת ה־55 תשווה שיא מדהים כשתהפוך לספורטאית השנייה בהיסטוריה - ולאישה הראשונה - שמשתתפת בעשר אולימפיאדות. לפני שמונה שנים, עם קצת פחות יח"צ מלברון וברוני ג'יימס, היא התחרתה בריו ביחד עם הבן שלה. לפריז הבן לא העפיל, האמא עדיין כאן.

קיווינו לומר שכמו כל יין טוב, גם קיפצ'וגה בן ה־39 משתבח עם השנים, אבל נקודת הזינוק בעייתית הפעם. לאחר מותו של בן ארצו ושיאן העולם קלווין קיפטום בתאונת דרכים, נאלץ קיפצ’וגה להתמודד עם טרולים חולניים שהפיצו פייק ניוז על חלקו בתאונה, וגם מקצועית הוא פגיע מבעבר. ועדיין, מדובר במלך המרתון, וזהב אולימפי שלישי ברציפות - דבר שלא נעשה מעולם - מונח על הכף. האם הוא יונח גם על הצוואר?

זה נכון שהפער בין ה־NBA לעולם קטן משמעותית, ואפשר לראות זאת לא רק בזהות השחקנים הכי טובים בליגה, אלא גם במה שקורה בטורנירי נבחרות בינלאומיים. חוץ מאשר - וזה "חוץ מאשר" משמעותי מאוד - באולימפיאדות. כי בסוף ההייפ, נשארת העובדה שמאז ברצלונה 1992 זכתה ארה"ב בזהב בכל אולימפיאדה, מלבד זו באתונה 2004. האולימפיאדה חשובה מאוד לאמריקאים, והם תמיד שולחים אליה את הנבחרת הכי טובה שלהם, והנבחרת הכי טובה שלהם עדיין יותר טובה מכל העולם. לפריז תגיע ארה״ב עם הקרם־דה־לה־קרם של הכדורסל האמריקאי במאה ה־21, כולל לברון ג׳יימס, סטף קרי, קווין דוראנט, ג'ייסון טייטום, אנתוני דייויס וג'ואל אמביד. זו דרים טים ראויה לגמרי לתואר, אולי הנבחרת הכי טובה מאז אותה אגדה של 1992. וזה לא יהיה סתם הריקוד האחרון של השחקנים האלה, אלא אולי הריקוד האחרון של השליטה האמריקאית המוחלטת באולימפיאדות. זה כל כך חשוב, שקרי עושה את הבכורה האולימפית שלו בגיל 36, רגע לפני שכל דור הזהב הזה יוצא מהתפריט.