"בגיל 12 התפוצץ לי כלי דם בחוט השדרה. זה קרה משום מקום, כמו אירוע מוחי. העצבים שלי נפגעו והרגליים שותקו.
"אל ענף הקיאקים הגעתי במקרה. ההורים שלי חיפשו מקום בעולם לשיקום אינטנסיבי עבורי. מצאנו מחנה אימונים בפירנצה שהתייחס אליי כמו לספורטאית. כשחזרנו ארצה, התחלנו לראיין פיזיותרפיסטים כי אמא שלי החליטה להקים מרכז משלה, בדומה לזה שהייתי בו באיטליה. במקביל להקמת המרכז של אמא שלי, גיליתי את מרכז החתירה בתל־אביב. המאמנים שם זיהו אצלי פוטנציאל, הם ראו אש בעיניים שלי.
"יש לי שתי יריבות אוסטרליות ואחת סינית, שנמצאות איתי ממש ראש בראש. אני מתכוונת לחתור בראבק בשביל המדינה. אני שואפת לפרוץ את הגבולות שלי, במיוחד בספורט, יותר מבכל דבר אחר".
"בספורט אני מאוד מעריכה את רז הרשקו, רואים את העבודה הקשה שלה. בספורט הפראלימפי אני מעריצה את מורן סמואל (חותרת שזכתה בשתי מדליות פראלימפיות, ל.א), היא המודל לחיקוי הכי גדול בשבילי".
"נפצעתי במבצע חומת מגן. הייתי ביחידת תותחנים וקיבלתי כדור בעורק ראשי. מאז אני משותק בחצי גוף. במהלך השיקום התחלתי לרכוב. אני רוכב עם יד אחת שמפדלת.
"ב־2016 המאמן שלי מאיר כרמון ועוזרו קובי לאון הציעו לי לרכוב באופן מקצועי ותחרותי. רציתי להעפיל כבר למשחקים הפראלימפיים בטוקיו, אבל זה לא יצא – ועכשיו זה קורה. יש לי יריבים טובים, אבל אני לא מסתכל על המתחרים אלא רק על עצמי. אני עסוק בלהשיג את התוצאה הכי טובה שאפשר.
"קובי לאון, המאמן שלי, הוא הספורטאי הנערץ עליי. הוא אחד שלא מוותר, מגיע לקצה גבול היכולת שלו ואז עובר אותו".
"בפעם הראשונה שנכנסתי לאולם כדורשער זה נראה לי כמו המשחק הכי מטופש שיכול להיות – והנה אני פה עד היום. מי שדחפו אותי לספורט הוא רון בולוטין, שחיין פראלימפי מעוטר ורז שוהם שהיה מורה בחטיבת הביניים שלי והיום הוא המאמן הראשי של נבחרת הנשים בכדורשער. החלום הגדול שלי הוא מדליית הזהב הפראלימפית. מי שזכתה בזהב בפעמיים האחרונות הייתה נבחרת טורקיה, זה יכול להיות הדבר הכי מרגש לנצח דווקא אותן".
"הספורטאית הנערצת עליי היא סימון ביילס, היא עושה דברים מטורפים. מנטליות היא הדבר שהכי מרשים אותי אצל ספורטאים, גם משלנו. למשל, תום ראובני. אף אחד לא חשב שהוא מועמד לזהב – והוא הפציץ. הוא הראה כמה הראש הוא זה שמנצח".
"לקחו אותי לבריכה בגיל צעיר, מיד כשגילו שיש לי נכות, במטרה לבצע פעילות שיקומית. בהתחלה לא אהבתי את זה, אפילו שנאתי את זה. היו מכריחים אותי להיכנס לבריכה. כשהתבגרתי נחשפתי לספורט הפראלימפי, ומאז החלום שלי הוא לייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים. היריבים הבולטים שלי הם מרוסיה ומניו־זילנד. אני רוצה לייצג את ישראל בכבוד".
"אני מעריץ את נובאק ג'וקוביץ', הוא הכי מדהים בעיניי. זכה עכשיו במדליית זהב אולימפית, בגיל 37".
"ברוך חגאי (מגדולי הספורטאים והמאמנים הפראלימפיים בישראל, ל.א) נחשף לענף במשחקים הפראלימפיים בבייג'ינג 2008 והחליט לקחת אותו בתור פרויקט. הוא הכיר אותי מהמועדון שבו שיחקתי טניס שולחן ויצר איתי קשר. הרמנו את הפרויקט הזה ביחד. התחלתי ממש בלי לדעת את החוקים במשחק.
"החלום שלי הוא מדליה פראלימפית, אבל קודם כל אני חושב על המשחק הראשון, לא רוצה לקפוץ מעל הפופיק. יש לי יריבים אסייתים ממש חזקים. אני הולך לתת את כל מה שיש בי.
"הספורטאי הנערץ עליי הוא מיקי ברקוביץ', סמל לספורטיביות ואדם שהקדים את זמנו".
"עוד לפני הפציעה הייתי טניסאי. נפצעתי בשירות הצבאי בצנחנים, במהלך אימון. החלקתי מהר ברמת הגולן בזמן שנשאתי משקל כבד. מיד ידעתי שאיבדתי את היכולת ללכת, אבל לא הבנתי שזה יהיה לצמיתות.
"אחרי הפציעה הגעתי במקרה למרכז הטניס, סתם כדי לספוג את אווירת העבר. פגשתי שם את הקבוצה של הטניס הפראלימפי, הצטרפתי, נהניתי ובמשך כמה שנים הייתי חבר בנבחרת. באחת הפגרות נערך באולם אירוע חשיפה לענף הבדמינטון. התנסיתי שם בפעם הראשונה בענף והבנתי שהוא בשבילי.
להגיע למשחקים הפראלימפיים היה אחד היעדים שלי וכעת סימנתי עליו 'וי'. בתחרות עצמה אני מאחל לעצמי להגיד לפודיום. יש לי יריבים אסייתים ואירופאים ואנחנו ברמה דומה.
"חשוב לי גם להזכיר את האנשים שמאחורי הקלעים. אנחנו הספורטאים נמצאים בחזית כשאנחנו קובעים הישגים, אבל מגיעה הכרה גם למי שמאפשר את כל הטוב הזה: המשפחה, המאמנים, המעטפת מבית הלוחם, ההתאחדות לספורט נכים והוועד הפראלימפי".
"אני מת על אורי ששון, אני אוהב ספורטאים שהם בני אדם ולא שוכחים מי הם גם כשההצלחה מגיעה. גם ארטיום דולגופיאט הוא כזה. אני מתמגנט לאנשים שעובדים בשקט ומשיגים תוצאות".
"תמיד הייתי ספורטאית, גם לפני המוגבלות, אבל לא ברמה של תחרויות גדולות. הייתי פעילה בעיקר בתחומים כמו שחייה וטניס. בגיל 17 נפצעתי בתאונת דרכים, הפכתי למשותקת ועברתי להתנייד על כיסא גלגלים. אחרי הפציעה הגעתי ל"בית הלוחם" שאימץ אותי וטיפח אותי כספורטאית לעתיד. ניסיתי כמה ענפי ספורט ולבסוף נשארתי בשחיה. כמה שנים אחר כך עברתי ניתוח שקשור לפציעה שלי ברגל והרופאים הורו לי לא להיכנס למים במשך שלושה שבועות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז אמרתי ‘יאללה, אכנס לבדמינטון בינתיים’. ניסיתי - וראיתי שהולך לי לא רע. בתחרות הבינלאומית שהתקיימה בארץ זכיתי מקום ראשון - ומאותו רגע כבר לא חזרתי למים.
"להגיע לאולימפיאדה זה ההישג הכי גדול שלי. היריבות הכי משמעותיות שלי הן מאוסטריה ומברזיל, ואני מקווה מאוד לנצח אותן".
