אחרי המוקדמות, לינוי אשרם ואני הגענו מוכנות ליום האחרון מבחינה מנטלית ופיזית. ידענו שאם הכל הולך רגוע באותו יום, לינוי צריכה לעשות את המוטל עליה. קמנו בבוקר במצב רוח טוב, שמנו שירים, רקדנו קצת. הייתה אנרגיה מאוד טובה בדירה. משם יצאנו לאולם ההתעמלות בטוקיו, שם הכל התנהל רגוע. בתחרויות תמיד יש לחץ, חשש, רעש. הפעם הכל היה מאוד שקט, אפשר היה לחתוך את המתח בסכין מרוב שהייתה דממה מוחלטת. דממת הקורונה.

ראיתי שלינוי מאוד מרוכזת. פשוט נתתי לה לעבוד. המילים שהוצאתי מהפה היו מועטות מאוד. אחרי התרגיל הראשון, כשראינו שהיא מובילה, וגם אחרי השני, התחילו מאמנות אחרות לדבר איתי, לאחל הצלחה ולהגיד שנחזיק מעמד. החלטתי שאני לא מסתכלת לא ימינה ולא שמאלה, רק מתפקסת בלינוי. לא הורדתי את העיניים ממנה. כשהגיע התרגיל האחרון, אליו ההכנה הייתה יותר קשה, אמרתי לה להתרכז רק בו. את הטעות שהיא עשתה בחימום היא עשתה גם בתחרות, אבל יצאה מזה מאוד מהר, ובגלל שהיא הייתה ביתרון מהתרגילים האחרים, זה הוביל אותנו לזהב.

התחושות היו מטורפות. ציפינו למדליה, ידענו שהיא בטופ, שהמיקום שלה גבוה, שהתרגילים מסודרים. גם כשהייתה טעות, דרגת הקושי שלה הייתה גבוהה. לא ידענו איך המתחרות שלה מבצעות את התרגילים. רק ברגע שיושבים ומשדרים את הציון רואים באיזה מיקום היא נמצאת.

האושר היה עצום. בקהל ישבו רק אנשי איגוד ההתעמלות והוועד האולימפי. היציע היה רק שלנו, 30 אנשים עם דגלי ישראל. אחרי עבודה כל כך קשה ואחרי הניצחונות הקטנים לאורך הדרך, פתאום הגיע הניצחון הגדול. שברנו את תקרת הזכוכית. היו ללינוי לפני כן מדליות זהב, אבל זו המדליה הכי נחשקת. זה היה מטורף.

עוד לפני שעליתי למשחק הראשון שלי באולימפיאדה, כל הדברים שהיו יכולים להשתבש - השתבשו. כיסא הטניס שלי נשבר בטיסה, הכוכבים סידרו לי יריב מעולה, והמאמן שלי לא היה יכול להיות לצידי. זה היה חצי מעצבן וחצי מצחיק.

אבל כמו כל דבר אחר בחיים שלי, הדברים התחילו להסתדר. אפשר לקרוא לזה "שיבוש לטובה". ההתחלה הזאת הסיחה את דעתי מההתרגשות העצומה. רק לפני המשחק על הזהב הרגשתי את הלחץ. פתאום הבנתי איפה אני נמצא והופיע מתח שמעולם לא הרגשתי לפני. שירים רוחניים, תפילות ודיבור לעצמי היו הדברים היחידים שהצליחו להרגיע אותי.

בגמר התייצב מולי דייויד ווגנר האמריקאי, המדורג מספר 1 בעולם. המשחק דווקא לא היה ברמה הכי גבוהה שיש, הרגשתי את האנושיות של שנינו. בקהל היו 5,000 צופים, מתוכם 27 בני משפחה וחברים שהגיעו במיוחד בשבילי. קשה להסביר איך - אבל רק אותם שמעתי. חוויתי את העידוד שלהם כמו 10,000 אוהדים מריעים. הייתי כל כך מרוכז במשחק שאפילו לא הבנתי שהוא נגמר, עד ששמעתי את המשפחה והחברים שלי צועקים בטירוף מהקהל.

ואז הגיע טקס המדליות. אין לי איך לתאר את העוצמה וההתרגשות ברגע הזה, בתור מישהו שנפצע בשירות המדינה, במלחמה. לראות את דגל ישראל מונף בזכותי בשמי האולימפיאדה ולשמוע את "התקווה" - זה היה הרגע הכי מרגש בחיים שלי.

בערב הזכייה יצאנו, כל נבחרת הטניס והחברים הקרובים מהיציע, והגענו לבית של הקהילה היהודית בלונדון. בערב הזה, על הגג בלונדון, אפשר לסמן את הרגע שבו חיי השתנו. אני זוכר בבירור את הרגע שבו כיביתי את הטלפון מרוב הצפה של הודעות ושיחות. ניסיתי להכיל את כל האהבה המטורפת שקיבלתי, לשאוף אותה פנימה ולהרגיש את השקט.

שיוט לוקח הרבה מאוד זמן, אבל תוך כדי אותו שיוט גמר באתונה כבר הבנתי שאני ראשון, וידעתי שאני חייב להתרכז ולהישאר מרוכז, כי בשייט הכל יכול להשתנות ברגעים האחרונים. ברגע שחציתי את קו הסיום פשוט הרגשתי תחושה של אושר והקלה. אתה מסתכל על כל השנים האחרונות, עם כל האימונים ועם כל הציפיות והמתח, ומבין שמה שרצית קרה והתגשם. בדיוק כמו בסלוגן של הוועד האולימפי, "התקווה שווה זהב", הכל התנקז לאותו רגע. אתה מבין שזה קורה, זה קרה. הרגשה פשוט מטורפת.

הזכייה בתחרות המיסטרל באולימפיאדת 2004 מתחלקת לכמה רגעים. יש את הרגע של הניצחון בתוך הים ויש את הטקס עצמו. בתוך הים הייתה חגיגה, ואז אתה מגיע לטקס ופתאום רואה את דגל ישראל עולה לראש התורן ושר את "התקווה" על אדמת יוון. זה באמת מאוד מרגש. הרגע הזה הוא כמובן שיא הקריירה מבחינה אישית – אין משהו יותר גבוה מזהב במשחקים האולימפיים – אבל הוא גם נתן תנופה לענף כולו במדינה: יותר תקצוב, יותר חשיפה ויותר מוטיבציה לספורטאים צעירים להיכנס אליו. הוא שבר תקרת זכוכית.

ב־1996, כשזכיתי בארד באטלנטה, הייתי רק בן 20, וידעתי שהשיא עוד לפניי ושיש לי עוד שאיפות. לספורטאים יש המון חלומות, והעובדה שהגשמתי אותם מדהימה מבחינתי. אחרי הרבה שנים, אתה מבין כמה זה לא טריוויאלי וכמה זה לא קל. כדי שספורטאי יצליח, הוא צריך את כל הכלים - פיזי, טכני, מנטלי, סביבה תומכת - והוא צריך לדעת לעבוד קשה. זה חלק מהיכולות. יש המון חלקים בפאזל, שצריך לחבר אותם. וכשהכל מתחבר, זה יכול להסתיים אפילו בראש הפודיום באולימפיאדה.

הזכייה בגביע אירופה לאלופות הייתה אירוע מאוד משמעותי בחיים שלי. ב־1965, כשהגעתי לארץ למכביה, נח קליגר ז"ל אמר לי: "מכבי ת"א לא זכתה אף פעם בגביע אירופה, המדינה במיתון ואנשים לא מחייכים. אולי אתה תוכל להביא אותנו למקום אחר". הוא לא ידע שהוא מדבר עם מישהו שמה שהכי עובד עליו זה אתגרים ומשימות. באותה שנה נבחרתי במקום ה־12 בדראפט על ידי בולטימור בולטס, הוא אמר לי להגיע לשנה אחת, וזה התאים לי כי לא רציתי לוותר על חלום ה־NBA. ובסוף, 12 שנים לאחר מכן, כל החלומות שלי התגשמו, הסיבה שלשמה הגעתי לארץ.

אחרי שניצחנו את צסק"א מוסקבה בווירטון קיבלנו רוח גבית להמשך. כמה ימים לפני הגמר מול מובילג'ירג'י וארזה אבא שלי עבר התקף לב. הקבוצה עמדה לטוס לבלגרד, שוחחתי עם שמעון מזרחי, ידעתי שאני חייב להמריא לארה"ב. שמעון אמר לי: "אביך לפני הכל, אנחנו נדאג שיהיה לך כרטיס מניו־ג'רזי לבלגרד אם תראה שהכל בסדר ותוכל להגיע בזמן למשחק".

הייתי קפטן הקבוצה, זאת הייתה הפעם הראשונה שיש לנו הזדמנות לזכות בגביע הזה, אבל הייתי מספיק חזק כדי להבין שלפני הכל אני חייב לראות שאבא שלי בסדר. ברגע שהגעתי אליו הוא פקח את העיניים ואמר לי: "מה אתה עושה פה?!" ראיתי שהכל בסדר וטסתי ישר לבלגרד.

רלף קליין ז"ל לא רצה להעמיס עליי, אבל במחצית השנייה הוא הכניס אותי למשחק. אמרתי לעצמי: 'טל, אתה יכול להגשים פה את החלום, הרי אתה פורש אחרי העונה הזאת ואתה רוצה לפרוש עם הגביע הזה'. לא חשבתי על כמה אני עייף, אלא רק על הניצחון. מיד אחרי המשחק התקשרתי לאבא שלי, והוא מאוד שמח לשמוע שניצחנו. ידעתי שאני יכול לפרוש בשקט.

הזכייה הראשונה שלי באליפות העולם, בגיל 19, היא זו שהכי זכורה לי. זה עיצב לי את האישיות ואת ההתפתחות שלי בספורט. אחרי שהייתי אלופת עולם פעם אחת, לא הבאתי אף מדליה תשע שנים ותמיד אמרתי לעצמי: "אם פעם אחת הבאתי מדליה, אני אצליח שוב" – ובאמת עשיתי את זה וזכיתי בעוד שלוש אליפויות עולם ברציפות.

הניצחון הראשון הדגיש לי את החשיבות של הדרך, זה פאזל מטורף שפשוט התחבר לי באותו הזמן. אני זוכרת שחזרתי לחוף וכולם קפצו עליי. ישר התחלתי בחגיגות, כי אני אדם שאוהב לחגוג. היו שם באותו זמן תקריות אנטישמיות, וזאת פשוט הייתה תחושת גאווה ענקית. על אפם ועל חמתם עמדתי עם דגל ישראל. אושר עילאי. אחרי כל מה שהמשפחה שלי עברה בשואה, לעמוד באירופה עם דגל ישראל - אין הרגשה כזאת.

כשאתה עומד על פודיום בארץ זרה ושומע את התקווה זה משהו מטורף. התשוקה לזה, הרצון להגיע לזה שוב, גורמים לך לעשות דברים מאוד קיצוניים מבחינת אימונים ולא לוותר לעצמך. בכל פעם מצאתי את הדרכים שלי בזכות הזכייה הזו. הקרבתי כל דבר שהיה לי בחיים בשביל זה, לצערי גם את הגוף שלי.

התחנכתי מגיל שבע לספורט, בחרתי בדרך הזאת. יש לי רק תשע שנות לימוד, העיפו אותי מחמישה בתי ספר, אז אני יכולה להגיד שהספורט הציל לי את החיים. ברגע שהפכתי לרצינית בספורט, יכולתי להיות רצינית בדברים אחרים, עשיתי בגרויות לבד ולמדתי באקדמיה. הספורט פשוט סידר אותי. הייתי מאוד גאה בעצמי שהצלחתי להוכיח את עצמי, אבל מצד שני היה לי קשה להתמודד עם כל מסת האנשים שפתאום אוהבים אותי. הייתי בשוק, אבל גם נהניתי מזה.

מונדיאל מקסיקו 1970 זה האירוע הכי גדול שהכדורגל הישראלי השתתף בו אי־פעם. מבחינת כדורגל אתה מרגיש שאתה בטופ, בטורניר הכי גדול שיש, וחבל שמאז לא עשינו את זה. רק כשאתה שם אתה מבין מה ההבדל בינך לבין האחרים.

אם נחזור אחורה, לתיקו 1:1 נגד אוסטרליה שהעלה אותנו למונדיאל (אחרי שניצחנו 0:1 במשחק הראשון), אני זוכר שבאותו יום הייתה פעולה של צה"ל בדרום, ותוך כדי הלחימה מה שעניין את החיילים שלנו זה מה התוצאה של הנבחרת - והם כמובן שמחו מהתיקו ומהעלייה לגביע העולם.

לקח לנו יומיים להגיע לאוסטרליה. ידענו שזה משחק שיכול להציב את הקריירה שלנו במקום אחר לגמרי, ועשינו את זה. הייתה שם חגיגה אמיתית שלנו. עד היום זוכרים איך שייע פייגנבוים קפץ על הרשת אחרי השער של מוטל'ה שפיגלר. זה היה אחד הימים הגדולים של הכדורגל הישראלי.

היינו נבחרת גדולה, שכל אחד ידע את מקומו בה. היו כוכבים, היו כאלה שעבדו בשביל הכוכבים, ובמגרש היינו הכי רציניים. כל אחד נתן מעל ומעבר, אף אחד לא התבייש לעשות עבודה שחורה, כולנו היינו מקשה אחת. גם היום יש שחקנים מוכשרים, אבל אף אחד מהם עדיין לא הביא מאז את התוצאה הרצויה, ולכן חוזרים כל הזמן למקסיקו 1970.

הרגשנו אז שמדינה שלמה עמדה מאחורינו. אתה מגיע למקסיקו ומתחיל להבין ולהרגיש מה זה "כוכבים", ההערכה שאתה זוכה לה כשאנשים מקבלים אותך ליד המטוס, החגיגה של המקסיקנים, השמירה שהייתה עלינו וההרגשה המרוממת. אני נבחרתי למצטיין של הנבחרת, וחבל שלא ניצלתי את זה לשחק בחו"ל. קיבלתי הצעות מאיטליה, אבל בחרתי להישאר במקום היחיד ששיחקתי בו, הפועל כפר־סבא. אלוהים החזיר לי בכך שזכיתי לאמן בארבע מדינות.

8 באוגוסט 2018, האצטדיון האולימפי בברלין. הפעמון מצלצל ונותן את האות להקפה האחרונה של ריצת ה־10,000. מבט חטוף במסך הענק מאשר לי את מה שכבר ידעתי: אני מובילה בפער ניכר על יתר הרצות, ואם לא יקרה פנצ'ר בלתי צפוי – בעוד קצת פחות מ־400 מטר אזכה במדליית הזהב. הפרפרים בבטן מופיעים.

כשאני חוצה את קו הסיום והופכת לאישה הישראלית הראשונה שמוכתרת כאלופת אירופה באתלטיקה, ההתרגשות רק מתעצמת. היא נמשכת עמוק אל תוך הלילה. קשה לעכל, בלתי אפשרי להירדם. ייקח לי בערך שבוע לרדת לקרקע.

צריך להודות: מדליה לא ממש הייתה בתוכניות, בטח שלא זהב. קודם כל, זו הייתה ההופעה הראשונה שלי באליפות אירופה. מעבר לכך, הריצה העיקרית שלי היא המרתון. העניין הוא שלפני ברלין הרגשתי פחות מוכנה פיזית ומנטלית והעדפתי להתמקד בריצות הקצרות יותר – 10,000 ו־5,000 מטר. האסטרטגיה הזאת השתלמה, וכל משאלותיי התגשמו.

ניצחון ראשון בתחרות גדולה – ועוד באצטדיון בברלין עם כל ההיסטוריה שלו – זה משהו שקשה לתאר במילים. יום לפני הריצה אמר לי דן, בעלי ומאמני: "אם תנצחי, זה יהיה משהו אדיר גם עבור סבא שלי". ואכן, כשהתעטפתי בדגל הכחול־לבן באולימפיאשטדיון של היטלר, הרגשתי שהניצחון הזה הוא עבור סבא של דן ועבור כל עם ישראל.

גם את הבן שלי, רוי, שהיה אז בן שלוש, הצלחתי לשמח. הוא ביקש ממני לזכות עבורו במדליה. ואם הילד מבקש, איך אני יכולה לסרב?

המדליה ההיא שינתה את חיי והפכה אותי למה שאני היום. פתאום האמנתי בעצמי והבנתי שאני יכולה להתחרות עם כל רצה בעולם, אמונה שסללה לי את הדרך לזהב במרתון טוקיו 2020 ולארד באליפות העולם 2022. גם התחילו לזהות אותי יותר ברחוב, אם כי אני חייבת לומר שאני מרגישה אהבה מהציבור הרחב לא רק בגלל המדליות. אוהבים את מי שאני כבן אדם!

אני זוכר את הרגע הזה כאילו הוא קורה כאן ועכשיו. היינו צריכים לנצח את יוגוסלביה הגדולה כדי לא לנשור למשחקי הדירוג באליפות אירופה, וידענו ב־99 אחוז שלא נעבור אותם. הם זכו בכל תואר אפשרי, כולל אליפות העולם שהתקיימה שנה לפני כן, והיו אלופי אירופה המכהנים. סטיב קפלן קיבל את הכדור והעביר אותו לאביגדור מוסקוביץ'. הבחנתי במהלך, פתחתי מבערים ורצתי הכי מהר שיכולתי כדי לקבל מסירה. אני רק כותב על זה ושוב מתרגש. תפסתי את הכדור, ראיתי בזווית העין ששלושה שחקנים שלהם רודפים אחריי, התרוממתי וקלעתי. זהו, ניצחנו את יוגוסלביה. זה היה הכי טוב שיכולתי לחלום עליו. צבטתי את עצמי ושאלתי: 'זה נכון? זה אמיתי? זה קרה?'

זהו רגע שחקוק בספר החיים שלי. מעמד כל כך גדול ומכובד, בטח כשאתה קולע את סל הניצחון. לא היה יותר מאושר ממני. היו לי ניצחונות רבים בקריירה, אבל הניצחון הזה תמיד מעלה לי חיוך ענק. סיפוק אדיר על העבודה הקשה שהשקעתי בכל יום.

אחרי הניצחון ההוא המשכנו עד לגמר בטורינו, שם הפסדנו לברית המועצות וקיבלנו את מדליית הכסף. מבין כל השחקנים הגדולים ביוגוסלביה ובריה"מ, דווקא אני נבחרתי למצטיין של הטורניר. הרגע הזה הביא הרבה כבוד למדינת ישראל. הדובדבן שבקצפת. עד אותו רגע כלל לא ידעתי שב־NBA עוקבים אחריי. אחרי האליפות קיבלתי זימון למבחנים באטלנטה הוקס, והתקבלתי. אחרי הישג כזה, מה עוד יכול ספורטאי לבקש? עמדתי בכל המטרות שהצבתי לעצמי.

גדלתי במכבי ת"א ויחד עם חבריי זכינו בהישגים רבים, אבל לעמוד כקפטן הנבחרת ולשיר את "התקווה" במעמד כה מכובד - אין מילים לתאר את האושר העילאי. איך אני אומר לנכד שלי? זו הרגשה של להגיע לשמיים ובחזרה.

מצחיק להגיד את זה, אבל במבט לאחור, לא רציתי שהתחרות בטוקיו תתחיל. הרי מי ידע מה יהיה. יום הגמר היה מאוד מותח וקדמו לו ימים מאוד לא פשוטים שעברתי בכפר האולימפי. תחרות המוקדמות שלי הייתה בשבת, ממש יום אחרי טקס הפתיחה, ואחריה הייתי צריך לחכות שמונה ימים עד הגמר. עבור ספורטאי ההמתנה הזו היא סיוט.

אז בהתחלה זה היה נחמד, וביום־יומיים הראשונים הרגשתי כיף ומשוחרר בזכות העובדה שעליתי לגמר, אבל אחר־כך, כשאלכס שטילוב עזב את הכפר והתחלתי לחשוב על התחרות שמצפה לי - זה כבר לא היה כיף. ואז הגעתי לסוף השבוע, התחרות חיכתה לי ביום ראשון, ואמרתי לעצמי: 'חבל שאין עוד כמה ימים. למה התחרות מגיעה כל כך מוקדם?'

בגמר עצמו הכל היה מעורפל. ניסיתי לחשוב על זה כאילו אני בא לעוד תחרות, לא לגמר האולימפי, אבל זה לא באמת עבד - הלחץ היה עצום, לפני ואחרי התרגיל. חשבתי בלי הפסקה על כל מיני דברים ואפילו לא הייתי בטוח שבאמת עשיתי תרגיל טוב. לשמחתי, הכל נגמר על הצד הטוב ביותר: קיבלתי את הציון הכי גבוה, מדליית זהב הונחה על צווארי, ו"התקווה" הושמעה באולם. פתאום נזכרתי בעצמי בגיל שש, כשאנשים פנו אליי ואמרו לי: "יום אחד תיקח אותנו לאולימפיאדה ונסחוב לך את התיק". אבל הייתי צנוע ונשארתי כזה.

כמובן שאחרי הזכייה יותר מכירים אותי ויותר מזהים אותי, אבל אני כבר מספיק מבוגר (ביוני אהיה בן 27) ומנוסה כדי להתמודד עם ההצלחה בצורה מאופקת ומאוזנת ותמיד להישאר מפוקס על המטרה הבאה. ואחרי שבסוף השבוע הצלחתי לזכות במדליית הכסף באליפות אירופה, המטרה הבאה היא כמובן הגדולה מכולן: פריז 2024. הלוואי ששוב יהיה הפי אנד.

כדי לתאר את ההישג ההוא, חייבים לחזור אחורה, חמישה חודשים לפני אותה אליפות עולם מרגשת. המצב המנטלי שלי לא היה בשמיים. בדיוק הפסדתי את הכרטיס למשחקים הפראלימפיים בטוקיו במבחני המיון ובאליפות אירופה. ממש לאחר מכן הפסדתי כבר בסיבוב השני ליריב טורקי אלמוני עבורי, דאז, עלי אוזג'אן. מי ידע שעוד ניפגש בעתיד.

יש ספורטאים שמדברים על אליפות מכוננת, שער חשוב, הישג שסולל את הדרך לבמה המרכזית. עבורי אליפות העולם ב־2021 הייתה ניפוץ תקרת הזכוכית שלי. באותה אליפות הבנתי שאני יכול. שאני באמת אחד הטובים בעולם, אם לא הטוב מכולם.

האליפות נקבעה להיערך באיסטנבול, המגרש הביתי של אוזג'אן. נכנסתי למשרד של המאמן יחיעם שרעבי, והתחלנו לשרטט תוכנית עבודה מסודרת. להתכונן לרגע שבו נגיע שוב לטורקיה, שנפגוש את היריב. התאמנתי כמו מטורף, המוטיבציה חזרה, גם הניצוץ בעיניים. שובצנו כל אחד בחצי אחר של ההגרלה. בחצי הגמר ניצחתי את אלוף אירופה וידעתי מראש את מי אפגוש בגמר. אוזג'אן, זה ברור. זה היה קשה, סיזיפי, הכי דרמטי שאפשר.

דקה אחרונה לקרב, אני מוביל, אבל סופג עונש תשיעי. עשרה כאלו בקרב אחד מובילים לפסילה. על פניו, הסיפור גמור. במושגים שלנו, לוחמי הטאקוונדו הפראלימפיים, אפשר כבר לוותר על הקרב, כי יש כל כך הרבה דברים שמובילים לעונש.

יחיעם צועק לי להחזיק את עצמי, גם אני נכנס למוד אחר. זה הצליח. הקרב הסתיים, אני מנצח. זהב ראשון בקריירה באירוע גדול. "התקווה" מתנגנת, אני מתקשה לעכל. מחליף בגדים, שם את טרנינג הנבחרת וישר מתקשר להורים. הם חוגגים בטירוף. גם אני. אסיים במשפט שאמר לי יחיעם באמצע הקרב: "מי שרוצה יותר – מנצח".

הבוקר של 6 ביוני 1999 היה כביכול בוקר קיצי רגיל, אבל הייתה לנו תחושה שאנחנו הולכים לעשות משהו גדול מול אוסטריה במוקדמות אליפות אירופה.

היה לנו הכל: סגל מלא כישרון, מאמן מצוין כמו שלמה שרף ורעב להצלחות. כמה ימים קודם לכן נפטר הסקאוט נחום סטלמך ז"ל כשהיה במשימת ריגול אחרי אוסטריה, ושלמה אמר לנו באסיפה שאנחנו משחקים בשבילו. ידענו שמחכה לנו ערב יוצא דופן, אבל באמת לא האמנו עד כמה גדול הוא יהיה.

מולנו ניצבה נבחרת על טהרת הבונדסליגה הגרמנית, עם כוכב העל אנדראס הרצוג מוורדר ברמן. אז הוא היה בשבילנו אנדראס, עדיין לא "אנדי". זכרנו אותו מההצגה שלו ב־1992 בווינה, כשכיכב ב־2:5 המפורסם נגדנו. די שנאנו את האוסטרים, כי הם היו ברוטליים במשחקים הקודמים, ובעיקר בגלל המאמן השחצן אוטו באריץ'.

אחרי כמעט חצי שעה קרה משהו. עשיתי תנועה קדימה, יוסי אבוקסיס היה מספיק חכם כדי למצוא אותי – והבקעתי. אם זה לא הספיק, חיים רביבו העלה בכדור חופשי ל־0:2 קצת לפני ההפסקה, הזמן הכי אידיאלי לכבוש בו.

את המחצית השנייה פתחנו בשער נוסף שלי, 0:3, והיה ברור שהערב הזה הולך לכיוון היסטורי. אלון מזרחי ונג'ואן גרייב (אתם כבר יודעים מי בישל לו) הצטרפו לחגיגה, ובדקה ה־75 הגיע אחד הרגעים הגדולים בקריירה שלי. בדרך כלל לא אהבתי שמחליפים אותי, אבל הפעם שרף עשה את זה כדי לסדר לי הדרן. הקהל עמד על הרגליים, מחא כפיים ושר "הוא קוסם, הוא קוסם". 40 אלף קראו בשמי. קשה לתאר כמה שהתרגשתי.

תמונה נוספת שזכורה לי מסיום המשחק הייתה של צוות הטלוויזיה מראיין על הקווים את לאה שרף ז"ל, אשתו הנפלאה של שלמה. זה ריגש אותי עד דמעות. איפה ראיתם דבר כזה?

אתה זוכר כל מדליה בקריירה, אבל לא בכולן אתה מתרגש באותה מידה – ולזו שבה זכיתי בצ'ליאבינסק יש מקום של כבוד בלב שלי.

זו הייתה השנה האחרונה שלי כג'ודוקא, בגיל 35, על כל המשתמע מכך. השיא אמנם היה צריך להיות באולימפיאדת לונדון בקיץ, אבל הוא הגיע קודם לכן – בתחרות האחרונה לפני המשחקים – באיזה חור ברוסיה. היה לי חשוב להביא מדליה, כי זה הכניס אותי לשמינייה הראשונה בדירוג העולמי ואיפשר לי לקבל הגרלה טובה יותר בלונדון (לא שזה עזר בדיעבד).

זו הייתה אולי התחרות הכי מרשימה שהשתתפתי בה, בגלל הארגון. הרוסים מאוד אוהבים ג'ודו, בטח פוטין, והם השקיעו בה יותר מכל תחרות אחרת. כל ספורטאי קיבל שי, והמקום הראשון זכה בגביע מזהב לבן יוקרתי שהוכן במיוחד לאליפות הזו.

בכל שלוש הזכיות הקודמות שלי באליפות אירופה ידעתי שאני שווה זהב, ובאתי עם כוונה לקחת את מה ששייך לי. בתחרות הזו רק רציתי לעשות הופעה טובה, והזכייה הפתיעה אותי. אם יש שתי מדליות שמאוד ריגשו אותי, זו הראשונה באליפות אירופה 2001 והאחרונה ב־2012. בסיום הגמר הכרוז גם הודיע שאני הג'ודוקא הכי מבוגר שזכה בתואר. עברו 12 שנה, והשיא מחזיק מעמד עד היום. השמחה האדירה שלי נבעה מכך שהייתי מעבר לשיא. לא סתם רוג'ר פדרר בכה בזכייה האחרונה בקריירה בגראנד סלאם.

באותה שנה ליוויתי את עצמי עם מצלמה, סוג של "מחוברים" פרטי. רציתי שתהיה לי מזכרת, אבל דווקא כשזכיתי במדליה שכחתי לצלם. אני יושב במסעדה ופתאום נזכר שהמצלמה בחדר ורץ להביא אותה.

אני חושב שהמדליה הזו ריגשה אותי יותר מהארד האולימפי ב־2004. באתונה הייתה הקלה ביחד עם שמחה, ופה זה נטו שמחה. כל כך הרבה דברים התנקזו לתוכה, אושר גדול עבורי.

האמת היא שלא התכוננתי יותר מדי לאליפות אירופה ההיא, אז המשכתי להתאמן גם תוך כדי התחרות עצמה. ידעתי שאני מועמדת למדליה, אבל לא חשבתי שזה יהיה זהב. התחריתי נגד המודל לחיקוי שלי, קטינקה הוסו, בבריכה הביתית שלה, בבודפשט. הצלחתי להתנתק מהכל ופשוט להתחרות. הייתי בת 17 וזה היה סיפור מאוד גדול עבורי לנצח אותה במקצה 200 מטר מעורב.

הסתכלתי על הלוח וראיתי ליד השם שלי "מקום ראשון". לקח לי הרבה זמן לעכל את זה ולהבין שזה באמת קרה. הכל קורה כל כך מהר ברגעים האלה והגוף שלך נכנס לשוק. אני עדיין עובדת עם הפסיכולוג שלי על לעכל את כל הדבר הזה, עד היום, עובדת על הביטחון שלי ועל ההערכה העצמית. ההצלחה שלי בתחרות ההיא מראה דבר פשוט וחשוב: לא משנה בן כמה אתה, בסופו של דבר, ברגע שבו מתחילים להתחרות עם הבוגרות אז לא חשוב הגיל ואפשר לנצח אם אתה טוב מספיק.

המדליה פתחה לי הרבה דלתות. הרבה פעמים אנשים אומרים: "כבר הגעת למקום הזה, אז יהיה לך קל לשמור עליו". זה ממש לא נכון, הרבה יותר קשה לשמור על המקום הזה מאשר להגיע אליו, ואני גאה מאוד בכך שאחרי שנה שמרתי על התואר שלי ברומא.

בזמן התחרות, בארץ התנהל מבצע "שומר חומות". תמיד כשמשהו קורה בארץ זה מדרבן אותי להראות לכולם שאנחנו חזקים גם בספורט. הרגע הזה אחרי הזכייה על הפודיום, כששרים את ההמנון, הוא בלתי נשכח. זה מזכיר לך שאתה לא עושה את זה רק בשביל עצמך, אלא שיש מדינה שלמה מאחוריך. זה רגע פשוט ממכר ומרגש.

בשנת 2002, אחרי שכבר היו לי ביד מדליות ארד וכסף משתי אליפויות העולם, הייתי במשבר של תחילת עונה. התוצאה הטובה ביותר שלי הייתה 5.61 מטר, וניסיתי לפתור את הבעיה עם מאמני ואלרי קוגן ז"ל, כשברקע מתקרבת אליפות אירופה במינכן. התייחסנו לאליפות כתחרות חשובה, אבל לא יותר מזה. רק כשהגענו למינכן וראינו את בני המשפחות של י"א הספורטאים שנרצחו שם 30 שנה לפני כן, הבנו מה המשמעות של האליפות, אבל עדיין לא היינו לגמרי בעניין ההיסטורי.

היריבים שלי היו שני גרמנים מהצמרת האירופית, טים לובינגר ולארס בורגלינג, ואני עליתי לגמר בתוצאה של 5.45 מ'. כמו שאומרים, בקושי. הייתי די נבוך, אבל המאמן קוגן אמר: "אל תדאג, קפצת בסדר, אבל אתה צריך מוט יותר חזק". כשעברתי 5.80 בגמר, כבר היה נראה שאני בדרך לפודיום, ובמקביל הגרמנים הסתבכו. עברתי גם 5.85, הגרמנים ניסו לקבל הקצבות זמן גדולות יותר בין הקפיצות, השופטים זרמו איתם, אבל זה לא עזר להם.

אחרי הזכייה הסתכלתי לקהל וראיתי ישראלים ביציע, ביניהם אסתר רוט, עם דמעות בעיניים כשהתעטפתי בדגל ישראל. כשאמרתי במסיבת העיתונאים אחרי הגמר שהניצחון מוקדש לי"א החללים, בדיוק 30 שנה אחרי הרצח ובמרחק קילומטר מהביתן הישראלי ברחוב קונולי, כבר הרגשתי שנכנסתי להיסטוריה.

קבלת הפנים בארץ הייתה אדירה. לקחו אותי לחברת מכוניות ושמעון מזרחי מהכדורסל אמר שצריכה להיות לי מכונית חדשה וראויה לאלוף. כל המדינה דיברה על הנקמה הספורטיבית על רצח הי"א. זה היה היום שבו הרגשתי ישראלי באמת. אהבתי את המדינה, אבל הפעם התחברתי אליה טוטאלית. כשזכיתי באליפות הבאה ב־2006 בגטבורג, לא היה אותו פידבק. למדתי שלא רק הניצחון חשוב, אלא גם העיתוי והמעמד.

על הנייר זה היה לא כוחות. נבחרת ישראל, בהופעת הבכורה שלה בבית העליון של גביע דייויס, במפגש חוץ מול יריבה סופר־חזקה וכוכב גדול בדמות מירוסלב מצ'יר, שרק שבוע לפני כן זכה בטורניר מיאמי ועלה למקום השישי בעולם.

בכלל, צ'כוסלובקיה הייתה נבחרת עם עומק בלתי נגמר. מילאן שרייבר, על כל 203 סנטימטריו, דורג 30 בעולם. קארל נובאצ'ק 14 מקומות מתחתיו, ותומאש שמיד היה אחד משחקני הזוגות הטובים בעולם באותם ימים. בקיצור, סוג של משימה בלתי אפשרית. ואם זה לא מספיק, מדובר בנבחרת שהייתה שייכת לגוש המזרחי. ישראל כמעט שלא הורשתה לשחק במדינות הגוש הקומוניסטי. זה היה ביקור של פעם בחיים.

אולי בגלל הכל מהכל, הגענו נחושים. מפוקסים. מאמינים בעצמנו. אולי גם כי העולם התנהל בווליום אחר. כבר במשחק הראשון הוגרלתי מול מצ'יר. זה היה אחד המשחקים הטובים בקריירה שלי. ניצחתי בארבע מערכות. הוא היה מופתע. למעשה, כל מי שהגיע לאולם בהראדץ קראלובה היה מופתע.

שלמה גליקשטיין ניצח את שרייבר ועלינו ל־0:2 במפגש, אך הוא ואני הפסדנו יום לאחר מכן בזוגות. הכל התנקז ליום האחרון. הייתי מותש, אבל היה לי די ברור שאני חייב לשחק במשחק הקובע. זה הכניס אותי למתח יותר גדול. כמעט לא ישנתי בלילה לפני.

אחרי שגליקשטיין הפסיד למצ'יר, עליתי למשחק של להיות או לחדול מול נובאצ'ק. נתתי את הכל, וזה נגמר 1:3 לטובתי. ניצחנו את צ'כוסלובקיה, מי היה מאמין.

חגיגות? להפך, לא השתגענו. אלה היו ימים אחרים, חגיגות אחרות. נכון, היה שידור עתיר רייטינג בערוץ הראשון וקיבלנו סיקור בעיתונים, אבל שבוע אחר כך כבר המשכנו הלאה. ככה זה בטניס: ניצחת, אבל מיד יש את הטורניר הבא.

בדרך לאולם בטוקיו, בדרך לרגע האמת בקריירה שלי, שמתי אוזניות ושמעתי מוזיקה. התחלתי את החימום, הרגשתי מעולה, ופתחתי ברגל ימין עם ניצחון על יריבה מפורטו־ריקו. שעה לאחר מכן עליתי לעוד קרב, מול יריבה מתאילנד, והפסדתי.

התבאסתי. הרגשתי שלא הבאתי את עצמי לזירה ולא הראיתי את היכולות האמיתיות שלי. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתאפס הכי מהר שאפשר, כי ההזדמנות הבאה שלי היא לא בעוד ארבע שנים, אלא בעוד כמה שעות.

נחתי, התאוששתי, הרמתי את הראש, דיברתי עם המאמן שלי יחיעם שרעבי, ואמרתי לעצמי שאני מסיימת את היום עם מדליה. הכל בסדר. בשתיים בצהריים התחלתי שוב את החימום, שוב הרגשתי מעולה ושוב ידעתי שהקרב הבא מול הווייטנאמית יהיה מצוין. אמרתי לעצמי שאני אלופה ושאצליח. ניצחתי.

הקרב על הארד הגיע כעבור שעה. לחץ מטורף, רגע של להיות או לחדול: או שאני מסיימת עם מדליה אולימפית או שאני חוזרת בידיים ריקות. שנייה לפני הקרב, כשקוראים בשם שלי, אני אומרת לעצמי: 'אבישג, את מוכנה. רק תיהני מהקרב'. מבחינתי זה היה לרדת באלונקה, העיקר ליהנות, גם מהרגעים הקשים. ידעתי שיהיה קרב אינטנסיבי, אני מכירה את היריבה הטורקייה הזו, היא לא מפסיקה לבעוט.

הדופק בעננים, לא היה לי אוויר, ניסיתי לווסת את האנרגיה. אני זוכרת את הרגע שבו הקרב הזה נגמר. הייתי כל כך מאושרת. לחצתי לה ולמאמן שלה את היד, ניסיתי להיות מאופקת, לא לעוף על עצמי. רצתי בחזרה ליחיעם, התחבקנו. באתי לבכות, אבל לא בכיתי. זה היה רגע מוזר, אושר טהור שקשה להסביר.

כשמדברים על הזכייה באליפות אירופה לנבחרות עתודה 2019, כמובן שאי־אפשר לנתק אותה מהזכייה הראשונה ב־2018. חבורה של בני 19־20 הצליחו לסחוף מדינה שלמה במשך שני קיצים רצופים. כשאתה בתוך זה אתה לא מבין מה קורה, אבל אחר כך מתחילים לעכל כמה שמחה הבאנו לכולם.

שנה לאחר ההנפה ההיסטורית בגרמניה, אירחנו את האליפות בארץ באווירה סופר־מרגשת. לפני הגמר מול ספרד בדרייב אין הייתה רשימת המתנה של 15 אלף איש לכרטיסים. טירוף מוחלט. בעיקר אני זוכר את החברות, האהבה, החוויה של הביחד. הרמוניה מושלמת. בנבחרת אתה צריך לשים את הקטע האישי בצד, הדבר הכי חשוב זו המשימה הלאומית. אתה מייצג משהו הרבה יותר גדול ממה שאתה עושה ביום־יום. היה יפה לראות איך הנבחרת מתגבשת, ולמרות ההפסד לסרביה במשחק הראשון הצלחנו להפוך את הקערה בהמשך הטורניר, עד לניצחון בקרב על הגביע. החלק הכי מרגש היה הרגע הזה שבו אתה עומד על הפודיום עם דגל ישראל ושומע את "התקווה". אנשים בקהל נשארו לשיר איתנו ולא רצו ללכת הביתה. אופוריה.

כמאמן, החוכמה היא לבחור את השחקנים המתאימים. ידענו שבכל ערב נתון יהיה שחקן אחר שיכול לקום ולתת מעצמו. המטרה בסופו של דבר היא לייצר שחקנים לנבחרת הבוגרת, כדי שנוכל להצליח גם בזירה הזו אחרי המון שנים. צריך לזכור שים מדר הגיע לאליפות הזאת כשחקן אלמוני יחסית בכדורסל האירופי, והטורניר נתן לו את הבמה, כמו גם לאחרים, ביניהם כמובן דני אבדיה שנבחר ל־MVP.

זכיתי, פשוט זכיתי להיות המאמן של שתי הנבחרות האלה. היה לי המזל להיות זה שמעביר את השחקנים האלה את הכביש.

חשבתי שכבר שכחו מהערב הזה בפארק דה פראנס... סתם, בצחוק. ה־2:3 על צרפת נצרב עמוק בתודעה של הכדורגל הישראלי. זה היה משחק שהגענו אליו בלי שום סיכוי לעלות למונדיאל, אבל למרות שבאותו זמן שיחקתי בליברפול, הנבחרת הייתה הדבר הכי חשוב עבורי ולא הייתי מוכן להחמיץ אותו.

האווירה במלון לפני המשחק הייתה רגועה. שחקנים יצאו לקניות, לא היה מתח באוויר – כולם משוחררים. לא היה לנו מה להפסיד, ולדעתי זו אחת הסיבות שבגללן ניצחנו. עלינו בלי לחץ, נתנו יותר כי הרגשנו רגועים. הצרפתים היו הרבה יותר טובים מאיתנו, אבל ניצלנו את כל ההזדמנויות שהיו לנו, בעוד שהם החמיצו שוב ושוב. אני זוכר את החגיגות שלהם לפני המשחק, האוהדים שלהם היו בטוחים שהניצחון בכיס. הרי מי זו נבחרת ישראל? אפילו תיקו היה מספיק להם, והם ראו את המקום שלהם בגביע העולם בארה"ב כמובטח. פלה ישב ביציע, ואני באתי להראות מה אני יודע כי רציתי להוכיח את עצמי בבמה הגדולה הזו.

באותו זמן לא הייתי שחקן הרכב בליברפול. הגעתי בכושר פחות טוב, עייף. אבל כשאתה בנבחרת אתה תמיד נותן אקסטרה. במשחק הזה עשיתי דברים טובים מאוד למרות שהייתי מותש, וסיימתי עם שער ובישול. אני זוכר את הריצה האחרונה: נתתי את כל מה שיש לי, בכוחות האחרונים שנשארו לי, והצלחתי להוציא כדור רוחב לראובן עטר שהבקיע את שער הניצחון. עד כמה הספרינט הזה היה קשה עבורי? לא היה לי כוח אפילו לרוץ לחבק את ראובן אחרי הגול, רק ניסיתי להחזיר את האוויר לריאות. זה היה ניצחון ענק לכדורגל הישראלי, ובאופן אישי משהו שיישאר איתי כל החיים.

מצד אחד אני מופתע שאחרי 20 שנה עדיין מדברים על הניצחון הזה, מצד שני גם לא: זה הגיוני, עם המשמעות שהייתה לזריקה שלי, 2.2 שניות לסיום. שלשה אחת ששינתה הכל. אם הזריקה הזאת לא נכנסת, אין נס ז'לגיריס, אין גביע אירופה, אין שושלת צהובה.

היינו בבור עמוק במשחק הזה, אבל כספורטאי, במיוחד בכדורסל, אתה לומד שהמשחק לעולם לא נגמר עד שנשמע הבאזר האחרון. שיחקתי בכל כך הרבה משחקים – לפעמים הקבוצה שלי הפסידה, לפעמים היריבה הפסידה – אבל אני כשחקן תמיד מצפה מעצמי לנצח. לא משנה מה המצב, אני תמיד ממשיך להאמין בעצמי. אני חייב לומר שתמיד האמנתי בכל זריקה שלקחתי. המפתח הוא לא לפחד אף פעם.

הרבה פעמים שואלים אותי מה עבר לי בראש בזמן הזריקה. האמת? שום דבר. הייתי רק פיון בלוח השחמט, וממש במקרה הייתי זה שנבחר לבצע את המט. נכון, זו לא הייתה שלשת ניצחון ונשארו עוד חמש דקות של הארכה לשחק, אבל לכל אחד באולם היה ברור איך זה ייגמר. ניצחנו 99:107, והמשכנו לפיינל־פור בת"א ולזכייה ביורוליג. כעבור שנה שמרנו על התואר, וב־2006 היינו רחוקים ניצחון אחד מת'ריפיט - זכייה שלישית ברציפות.

נס ז'לגיריס הקפיץ את מכבי ת"א לגבהים חדשים ויצר שושלת סטייל הלייקרס, הסלטיקס והבולס. זה היה משחק שהשפיע על כל מי שהיה במערכת באותו זמן, השפיע על הקריירה של כולם. משחק שנתן לאנשים הרבה מאוד כסף ואושר! אני מאמין שהוא גם העניק השראה להרבה מאוד שחקנים ואוהדים ישראלים צעירים. חלקם התאהבו דרך המשחק הזה בכדורסל בכלל ובמכבי בפרט.

במבט לאחור, לא הייתי משנה כלום במשחק הזה. שומר אותו ככה, בדיוק כמו שהוא. זה היה פשוט מושלם! רגע מושלם וסוף מושלם.

אין הרבה רגעים בחייו של שחקן כדורגל, בטח מישראל, שבהם הוא מרגיש שהמציאות עולה על כל דמיון. להיות חלק מאחד הניצחונות הגדולים בכל הזמנים של קבוצה ישראלית על אחת הקבוצות הגדולות בעולם, מנצ'סטר יונייטד, אחרי עלייה היסטורית לשלב הבתים של ליגת האלופות כמועדון הישראלי הראשון שמצליח לפרוץ את המחסום הזה ‏– זה בהחלט היה מעבר לכל דמיון. היינו כחולמים.

שואלים אותי לא פעם מה הביא את הניצחון, והתשובה שלי היא הדרך ו‏תהליך הבנייה של הסגל. זו הייתה קבוצה מאוד מאוזנת, כישרונית, מנוסה וחזקה מנטלית ופיזית. היו בה שחקנים ישראלים מהמעלה הראשונה כמו אריק בנאדו, אלון חרזי, אדורם קייסי, אבישי ז'אנו, וואליד באדיר ויניב קטן, וזרים שקשה למצוא היום: ג'ובאני רוסו, ננאד פראליה, ריימונדאס ז'וטאוטאס וכמובן יעקובו איגביני. את כל זה ‏אני זוקף לזכותו של המאמן יצחק שום, שידע לחבר את הפאזל ולתת לנו השחקנים חופש פעולה להביא לידי ביטוי באופן טבעי את הכישרון ואת היכולות שלנו. פחות סטטיסטיקות, פחות GPS ואנליסטים, ויותר החושים של המאמן.

מבחינה מקצועית, שיחקנו כדורגל איכותי ‏עם התקפות מעבר מהירות, בדיוק כמו שהקהל של מכבי חיפה אוהב. אסור לשכוח שבגלל האינתיפאדה השנייה לא יכולנו לארח בארץ, ובכך נמנע מאיתנו יתרון גדול, ולמרות זאת ניצחנו במשחקי ה"בית" בקפריסין את מנצ'סטר יונייטד ואולימפיאקוס – 0:3 בשני המקרים – וגם הוצאנו 3:3 בפיראוס. שבע נקודות, 12 שערים ומקום שלישי בבית סופר קשה ‏– לא יכולנו לבקש יותר.

התחושות היו משהו שאי־אפשר להסביר במילים, כל שחקן הרגיש על גג העולם. הפכנו לכוכבים בעולם ולא רק בישראל, זה ניצחון שאי־אפשר לשכוח ורגע שילווה אותי לכל החיים.

הניצחון המדהים שלנו על מילאן, 0:1 בקפריסין במשחק הראשון ברבע גמר גביע אופ"א, מחזיר אותי 22 שנה אחורה. גם אז זו הייתה תקופת מלחמה, האינתיפאדה השנייה. אם המשחק היה מתקיים בארץ, הפועל ת"א הייתה יכולה להיות אימפריה עד היום. ההנהלה עשתה מבצע שמי שקונה מינוי מקבל כרטיס למשחק, ויכולנו למלא את אצטדיון ר"ג בקלות, אבל בסוף נאלצנו לשחק בקפריסין.

הגענו למשחק מול קבוצת הכוכבים של קרלו אנצ'לוטי, שזכתה בליגת האלופות עונה לאחר מכן, אחרי שעברנו בדרך את צ'לסי, לוקומוטיב מוסקבה ופארמה עם דרור קשטן ז"ל. הוא הכניס בנו אמונה שאפשר לעשות את זה.

ראינו אותם באימון המסכם בניקוסיה, איזה צוות יש להם, איך הם מתאמנים, זה משהו יוצא דופן ברמות הכי גבוהות בעולם. עד אז מילאן הייתה מגיעה לישראל רק למשחקי ראווה, ופתאום קיימנו נגדה משחק רשמי. ובכל זאת, התעלינו גם מולם. ניצחנו משער אדיר של סרגיי קלשצ'נקו, אבל גם החמצנו הרבה. הרגשנו שאי־אפשר לעצור אותנו, שזה לא פוקס ולא מזל, שאנחנו קבוצה שהכל התחבר לה. היה חיבור מטורף בין שחקנים זרים לישראלים, מאמן גדול ובעלים שהובילו את המועדון למקום אחר.

דרור אמר שזה הניצחון הכי גדול של קבוצה ישראלית. זה משהו שלא חלמנו בכלל לעשות. התחושות אחרי המשחק היו וואו, היינו בהיי. האמנו שאנחנו הולכים עד הסוף, כאילו הגביע רשום על שמנו. אמרנו שאם ניצחנו את מילאן – ננצח את כולם. כשהגענו שבוע אחר כך לגומלין בסן סירו, הם הוכיחו שהם מועדון ענק גם בלי לשחק כדורגל גדול. הם ניצחו 0:2 ועברו אותנו, אבל הניצחון שלנו נחקק בספרי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

לפעמים חלומות מתגשמים, אבל רצה הגורל וכל מה שקרה בימים שלפני התחרות הזו, שהסתיימה באחד הרגעים הגדולים בקריירה שלי – היה סיוט אחד מתמשך.

הנחיתה לקראת אליפות העולם שנערכה בסבואה שבצרפת לא הייתה חלקה, בלשון המעטה. בתי המלון לא היו נגישים עבור אנשים הנעזרים בכיסאות גלגלים, והייתי צריכה להחליף שלושה כאלה עד שהצלחתי להגיע למקום שבו הייתי יכולה להתקלח. ממש לא קבלת הפנים שלה ציפיתי, ובטח שלא תנאים אידיאליים לקראת השגת הניצחון.

רק ששום דבר לא הוריד אותי מהמטרה שלנגד עיניי – לזכות במדליית הזהב באליפות העולם. הגעתי לתחרות הזו בכושר שיא, הרגשתי מצוין, ידעתי שזה יכול להיות שלי.

התחושות בבטן היו חזקות, עוד לפני התחרות. הזמנתי מראש טיסה להורים שלי, כדי שיוכלו לצפות בי על קו הסיום. מאחורי הקלעים, גם בת זוגי לימור הפתיעה אותי, כשבישרה לי שטיפולי הפוריות הצליחו ויש יורש בדרך. הכל אמר לי שזו השנה שלי.

על קו הזינוק בגמר הגדול ההרגשה הייתה מדהימה. עד היום, אני מנסה בכל תחרות שבה אני משתתפת להגיע לאותם פרפרים בבטן כמו שהרגשתי אז לפני הזינוק. בחימום כבר ידעתי שאני לוקחת את זה. הסירה, המשוטים, התחושות בידיים – הכל היה בדיוק כמו שרציתי.

זה היה גמר צמוד. רייצ'ל מוריס הבריטית ואני היינו זו לצד זו. ידעתי שזה רק היא ואני, שאין עוד אף אחת שמתקרבת אלינו. בסוף הקדמתי אותה בפחות משנייה וההרגשה הייתה עילאית. מדליית זהב והתואר הנכסף – אלופת העולם!

התעטפתי בדגל ישראל ושאגתי. גם את "התקווה" צרחתי בקולי קולות. ההורים שלי ולימור היו ביציע. זה היה אפילו עוד יותר מרגש.

אם היו מבקשים ממני שוב לרוץ שני מרתונים תוך 29 ימים, לא יודע מה הייתי משיב. הרי לפי המדענים דרוש מרווח של חודשים ארוכים בין מרתון למרתון, אפילו חצי שנה. אבל אני ממש לא מצטער ואפילו גאה במיוחד על חלקי במדליית הזהב הקבוצתית של ישראל באליפות אירופה באטלטיקה.

בעצם, סליחה, אני כן יודע מה הייתי משיב לשאלה דומה. שוב בחיוב, כי המטרה הייתה מעל לכל: זה היה אירוע שהתקיים 50 שנה אחרי אולימפיאדת מינכן 1972. עצם העובדה שפנו וביקשו שאעזור לרביעייה, במעמד הקשור לרצח י"א הספורטאים, ממש ריגשה אותי. הרי פחות מחודש לפני כן לפני כן עוד רצתי באליפות העולם באורגון. לא רק רצתי, אלא השגתי את הדירוג הכי טוב של מרתוניסט ישראלי עד אז, מקום 11. מספר ימים לאחר מכן כבר כמעט שכחתי מאורגון ושמתי הכל על מינכן.

האמת היא שכמעט לא היה ספק שננצח. הרביעייה שלנו – גשאו איילה, ימר גטהון, גירמה אמרה ואני  –הייתה הכי טובה באירופה, וגם שני הרצים האחרים, בוקאיו מלדה ועומר רמון, רצו טוב (רק התוצאות של ארבעת הראשונים נחשבות). לא רק אנחנו ידענו שננצח, אלא גם כל היריבים מהיבשת.

כששואלים אותי במה אני גאה יותר, במדליית הכסף האישית או בזהב הקבוצתי, אני עונה שבמדליה הקבוצתית. מדליה כזו היא לא רק הצטיינות של רץ אחד, אלא מעידה על עוצמה באיכות הריצות למרחקים ארוכים בארץ. לזכות בשתי מדליות יבשתיות באליפות אחת זה דבר שאפילו לא הייתי חולם עליו.

בסופו של דבר, גם אם היה קשה מבחינת תאריכים, היה שווה. אני זוכר את הדמעות של כולם כשההמנון הושמע. המאמץ הניב הצלחה משמעותית, ומאז רק השתפרתי.

2010/11 הייתה עונה מיוחדת במינה, כזו שמהרגע הראשון שלה ידעתי שיש לנו משהו מיוחד ביד. ולכן, גם כשעלינו לגמר היורוקאפ - והוגרלנו מול אראס הצרפתית - הגעתי לצמד המשחקים עם ביטחון מאוד גדול.

במשחק הראשון בארץ נפצעתי, סיימנו בשוויון 61:61 וידענו שהכל יוכרע בגומלין. התבאסתי מהפציעה, אבל בתוך ליבי הייתי רגועה: זו לא הייתה שאלה אם ננצח או לא. ידעתי מראש שנעשה את זה. לא האמנתי שנפסיד. אליצור רמלה ההיא הייתה קבוצה צעירה, אבל סמכתי על הבנות באופן הכי קיצוני שיש. למרות שלא הייתי כשירה במאה אחוז, לא יכולתי להחמיץ את המשחק הזה.

עלינו בטירוף. מחוץ לאולם התקיימה הפגנה פרו־פלסטינית בהשתתפות כ־50 אנשים, אבל בפנים דגלי ישראל הונפו ע"י האוהדים שהגיעו מהארץ - ואמרתי לעצמי שזו התשובה הכי טובה. הובלנו לאורך רוב המשחק, אבל עד השנייה האחרונה לא יכולתי לחגוג. כשהבאזר סוף־סוף נשמע ולוח התוצאות הראה 53:61 לטובתנו, הכל בי התפרק. רגעים של כיף, של גאווה. כישראלית תמיד חלמתי לזכות ביורוקאפ, ולעשות זאת עם קבוצה ישראלית - זה עוד יותר וואו. זה היה התואר האירופי הראשון – ובינתיים היחיד – של כדורסל הנשים הישראלי.

בערב, אחרי המשחק, מצאנו את הפאב היחידי שכנראה פעל באותו זמן בעיירה הזו. כולם רקדו, אבל אני הייתי פשוט גמורה. בקושי הצלחתי להרים את הכוס ולשתות. הרגשתי את כל העומס של אותו המשחק ושל העונה בגוף שלי.

לעולם לא אשכח את העונה הזו כי הייתה בקבוצה הזו מקצוענות, כל אחת הייתה פרופסורית של כדורסל, בלי אגו. זו עונה שבה הכל התחבר - ושהסתיימה עם טרבל מדהים.