פחות מחמישה קילומטרים מגבול לבנון, ביישובים האחרונים שנשארו בגבול ולא פונו, ממשיכה מסעדת הביסטרו הגלילית שפי להחזיק על אש קטנה את העסק שבמתחם המשק המשפחתי של משפחת שאלתיאל הלוי. הם מציעים מתפריט המסעדה המבוסס כעת על טייק אווי ומשלוחים, ומנסים לשרוד עד שהמלחמה תסתיים. תוך כדי מבקשים לדאוג שגם לתושבים המעטים שנותרו בסביבה ולכוחות הצבא הגדולים, שצועדים באזור על קיבתם, תהיה האפשרות ליהנות מארוחה טובה.
לצד יין מהיקב המשפחתי של שפי (שמואל), בירה מהמבשלה שלו ותפריט בשרים נהדר, ניתן ליהנות כאן בימים יפים יותר מהחלל מחופה העץ ומהמתחם בעיצוב ובתחושת דיינר אמריקאי טיפוסי. אך בשל מגבלות פיקוד העורף לא יכול שפי לארח בתוך המסעדה, אלא רק להוציא מנות החוצה. מכל מקום אחר בעולם, עלינו לרגל דווקא לכאן בשביל אסקפיזם מטוגן בשומן עוף ומוגש עם קראמבל עוף ופירה לוהט. אין מקום טוב יותר בגליל, לאחר סגירתה של מסעדת פינגווין המפורסמת בשניצל שלה בנהריה הסמוכה, מאשר לאכול אותו דווקא כאן, ביישוב מנות.
בנהריה היקית של שנות ה־80 היה כבוד לשניצל האירופי, ושפי, שהמסעדה נושאת את שמו, לקח את חזה העוף המטוגן צעד אחד קדימה ונתן לו ביטוי שלא תמצאו במסעדות אחרות ובטח לא בשניצליות מהירות. את חזה העוף המפולט הוא מדַגם מתוך עוף שלם טרי, ממנו הוא מוציא אסקלופ בצורת לב ובעובי של כסנטימטר וחצי. אחרי שהות לא ארוכה בתוך בלילת ביצה, מלח ומעט חרדל דיז'ון ובציפוי בפירורי לחם אמיתיים, נכנס השניצל למחבת וזוכה לטיגון בשמן טבעי (שמלאץ) שמופק מחימום העור וחלקי השומן של העוף.
לצד השניצל (78 שקלים עם תוספת) מגיש שפי קערה עם גריוולך - חטיף קראמבל קראנצ'י על בסיס עור עוף מטוגן, שהיהודים המציאו בימי קדם כשביקשו להכין את הדבר הקרוב ביותר לבייקון. זו חגיגה אמיתית, שחייבת להיות חסרת כל מצפון אל מול השניצל העסיסי, קראמבל העוף, צלוחית רוטב הפטריות, קערת הפירה וסלט הירקות החתוך דק־דק־דק. פצפוצי הקראמבל בתוך הפה מחלישים את רעש הפגזים שסוללת הארטילריה הסמוכה יורה לעבר לבנון, ולמשך זמן לא קצר (השניצל בגודל של כמעט צלחת שלמה) אפשר פה לשכוח שאנחנו קרובים כל כך לגבול.
(יאיר קראוס)
בואו נודה על האמת, שניצל אפשר למצוא בכל מקום. הסוד של המנה, המוגשת לרוב בתוך בגט חם וקריספי שאסור להתפשר על אפייתו במקום, הוא דווקא בתוספות שמלוות אותה. הממרחים המיוחדים שמכסים את השניצל ועוטפים אותו והסלטים הטריים שממלאים את הבגט – הם אלו שנותנים לו בדרך כלל את התואר “עוף מצטיין”.
שתי דקות מהכניסה הראשית לעיר, בתוך השיכונים של העיר עכו, מסתתר וְאָכַלְתָּ סנדוויץ׳ בר - מזנון מהיר של שיפודים על האש, צ'יפס מתפוחי אדמה אמיתיים, כמובן, ושניצל. הגענו אליו בעקבות לא מעט המלצות בעיר. הסנדוויץ' בר, שהוקם במקום שבו פעלה עד לפני כשנה מסעדת הלב הרחב המנוחה, נהנה מהקהל השבוי בקסם המסעדה שנסגרה ומפתיע במנת הדגל שלו - שניצל מקורי, כזה שלא מוצאים בכל מקום. בשונה מכל השניצליות, הייחוד של המנה הוא דווקא לא בסלטים הטריים או בממרח השום והלימון הכבוש שאסור לכם לפספס, אלא דווקא בשניצל עצמו: שניצל מקסיקני, שבו בתערובת הפירורים המצפים את חזה העוף הפרוס דק עורבבו גם תבלין קצח, שנותן לו טעם דומיננטי אבל לא משתלט, ופלפל שאטה גרוס שלא באמת הופך את המנה לפיקנטית במיוחד. אוהבי החריף יקבלו חיזוק מהסחוג המקומי, גם הוא מוכן במטבחון האחורי של הסנדוויץ' בר. ב־40 שקלים קיבלנו בגט עמוס שניצלים ברוחב לב עם סלטים ומטבלים לפי בחירה, צ'יפס לוהט ופחית שתייה.
(יאיר קראוס)
פעם מאיר אריאל כתב על המקום הזה שיר, אבל אם תעצרו היום תל־אביבי למשחק אסוציאציות ותגידו לו "שניצל", סביר שתשמעו "קפה נואר", "נאגטס נחשב?" או "סורי, אפריל זו תקופת חיטוב". ויהיו אחרים, זוכרי חסד וכאלה שבדרך חזרה מהים, שיעצרו אצל ציון.
השניצלים הדקים עדיין עשויים כאן מצוין, אבל הפריסה של הנתחים בבגט לא הייתה נדיבה הפעם, ובכמה ביסים הורגשו כיסי אוויר מבאסים. קרה, קורה, גם לטובים. זה לא פגם בהנאה מהנתחים או מהסלטים המעולים.
"אצל ציון, הירקון פינת טרומפלדור/ בין הדואר וקולנוע דן/ שמים הרבה הרבה לב בצלחת/ בשביל מעט מעט כסף קטן". אז המעט הוא יחסי, אבל 37 שקלים למנה בפיתה (ו־45 בבגט) זה מחיר הגון ולא רק ביחס ללוקיישן.
(אבנר בורוכוב)
התקופה מחייבת גימיקים. שיר ויראלי, מערכון רשת או מנת דגל שתמשוך סקרנים שתוהים איך מרגישה צרבת. בשניצל של אבא הבינו את זה וגולת הכותרת היא "הפיתה קריספי של אבא", מטוגנת ומצופה פירורי לחם.
המשימה הייתה לטעום גם שניצל אמיתי, אבל בקופה המליצו בחום של צ'יפסר להזמין את הפיתה רק עם חזה עוף (46 שקל לפיתה, כי על גימיק משלמים), ואחת הוסיפה בדאגה: "אחרת זה מטוגן בתוך מטוגן". בדיוק כשסיימתי להדחיק.
כמו כל דבר בהיסטוריה שהוכנס לשמן עמוק, הפיתה טעימה אבל קשה לצלוח את כולה. באוכל רחוב אני חושש משחיתות פחות מטראמפ, אבל בשלב מסוים העדפתי לדוג את התכולה המוצלחת במזלג.
חזה העוף היה טעים, האיולי והגוואקמולי היו טובים, ואם התגברתם על האחיזה השמנונית - אתם עשויים לצלוח את האתגר. או לוותר עליו מראש ולהזמין כאן שניצל רגיל בפיתה רגילה. גם אופציה.
(אבנר בורוכוב)
חלת השניצל מעלה ברבים מאיתנו תחושת נוסטלגיה ומזכירה לא פעם את הבית, בית סבתא ואמא. זו בדיוק הנוסטלגיה שנמכרת בימי שישי במסעדת צדקיהו, הפועלת בירושלים זה 31 שנים. המנה (42 שקלים) מורכבת מחלה טרייה ורכה הנאפית במיוחד ומשניצלים מוזהבים וקריספיים. את השניצלים עוטפים חציל ומטבוחה, המתבשלת שעות ארוכות, בליווי טחינה ביתית ופלפל חריף.
(לירן תמרי)
בלב השכונה הירושלמית עמק רפאים שוכנת ברונו, מסעדה קטנה ומוקפדת. בין שלל מנות הבשר המוקפדות ניתן למצוא את כריך השניצל שלשמו התכנסנו, ועליו שילמנו 55 שקלים. השניצל מונח בתוך ג׳בטה הנאפית במקום בתנור אבן ומלווה במטבוחה, חצילים שרופים, לימון כבוש וטחינה לבנה, שכולם נעשים במקום על ידי צוות הטבחים.
(לירן תמרי)
29 שקלים לבגט עם שניצל גדול ו־39 שקלים לעסקית כולל שתייה אלה מחירים שכבר לא רואים בארץ, אבל לא רק בזכות המחיר הסניף של שניצל 20 טעמים בחולון היה עמוס, אלא בעיקר בזכות התמורה - ארוחה טעימה ומשביעה מאוד. למרות שזאת רשת, הכל נעשה במקום, כולל הבגטים, ולכן אין תחושה של מקדונלד'ס. יש כל מיני טעמים שמוצעים - כמו שניצל שום־שמיר, שניצל טריאקי ושניצל עם חתיכות ביסלי.
אבל כרגיל, אין כמו הדבר האמיתי והמקורי - שניצל "נקי" בלי תוספות, שהולך טוב גם עם חומוס־טחינה וגם עם קטשופ ומיונז. בגט בעיניי הוא סוג הלחם הכי מסוכן, אף פעם אין לדעת אם תיפול על אחד טוב או כזה שישבור לך את השיניים ויגרום לך להישבע שבפעם הבאה רק סלט. אבל בסניף הרשת בחולון - גם הבגט היה מעולה. על אף החשדנות הטבעית כלפי רשתות, בשניצל 20 טעמים שיחקו אותה. בינינו, לשניצל יש רק טעם אחד.
(גיא לייבה)
בפאו וואו מציעים "שניצל ענקי" ב־68 שקלים לצד צ'יפס, וזה לא רק תיאור מופרך למנה בסגנון אייל שני. זאת המציאות. שניצל וצ'יפס שמוגשים בתוך מגש פיצה, והשניצל פשוט עצום. זאת מנה שיכולה להספיק בקלות לשלושה ואפילו לארבעה אנשים. זה נראה כמו עוד גימיק שמצטלם יפה לטיקטוק ושלא יעבוד במבחן הטעם (לא תאמינו איזה שניצל ענקי מגישים במקום שאתם לא מכירים! וואו!) אבל השניצל קריספי וטעים. עם כל הגודל שלו היה צפוי שחלקו יישרף ויהפוך לצמיגי ויבש, לשמחתנו זה לא קרה. למרות שהאווירה במקום היא אווירה של בר ולא של מסעדה, המחיר למנה כזאת משתלם ביותר. תשכחו מקלאסיקת השניצלונים והצ'יפס המופשרים והיבשים במקומות שנתקעו בניינטיז.
בפאו וואו לא מתמחים רק בשניצל ומגישים אוכל מכל העולם (מה שאמור להיות דגל אדום ענק, אבל הכל בסדר). אפשר להתחכם עם אסאדו ומנות אסייתיות כאלה ואחרות; בסופו של דבר הקלאסיקה הכל־ישראלית של שניצל וצ'יפס מנצחת את כולן.
(גיא לייבה)
הביס המצוין בשניצל בוארון הוא רק הקצה של תהליך מתוקתק ומענג עיניים. קולקציית שניצלים יוצאת מהשמן ומיד נחתכת בחצי סהר לרצועות, שמוכנסות לבגט קריספי (45 שקלים, 39 לפיתה). בינתיים, מחמשים אותך מהצד בחמוצים ובחציל מטוגן, ולקינוח שופכים צ'יפס בנדיבות על המגש בלי שביקשת. אולי סימנת עם העיניים, כי הריח.
(אבנר בורוכוב)
בעיר העתיקה של בירת הנגב נמצא אחד המוסדות הקולינריים הוותיקים והטובים בדרום. המלחמה משפיעה על הכל, אז בטח כאן. במקום תור ארוך יש כאן בחור אחד שממתין למשלוח, ותכף יקבל פיתה טעימה ועסיסית, עם שניצל בעובי הנכון שעושה כבוד לבאר־שבע ולימון כבוש. לא לשאול הרבה, רק לבקש אותו בפנים.
המחיר אחיד - 45 שקלים לשניצל בבגט, בפיתה או בלחמנייה. סביר ביחס לבגט, מעט גבוה לפיתה. אחרי ביס שוכחים גם מזה.
(אבנר בורוכוב)
שניצליה נוסדה ב־1999 ועברה מהמייסד לידיהם של יוסי אפנג'ר ומיכאל סבג, ששיפרו עם הזמן את טעמו של השניצל המוגש כאן עם אותו מתכון סודי ומשובח המעניק לו את הטעם הייחודי.
השניצלים, העשויים מפילה עוף, מוכנסים לשמן העמוק רק לאחר ההזמנה ומוגשים קטנים, רכים מבפנים ופריכים מבחוץ, והכמות במנה יכולה להשביע בקלות גם שני סועדים.
השניצלים מוגשים בבגט (45 שקלים) או בצלחת (59 שקלים) לצד חצילים מטוגנים, צ'יפס, מבחר סלטים, ממרחים וחמוצים, הכל תוצרת בית. הבגט עצמו פריך במיוחד, נאפה במקום ויוצא מהתנור בכל שעה עגולה.
(עזרא ארבלי)
