ב־7 באוקטובר, בשעה 10:30 בבוקר, נפלה רווית בקרב עם מחבלים במושב יכיני שבין שדרות לנתיבות. "שלחו אותה עם עוד לוחם לסרוק מחסן של בית", מספרת אמה, רות. "רווית אמרה לו: 'אני נכנסת ראשונה, תחפה עליי'. בפנים הסתתר מחבל ואיך שנכנסה, הוא ריסס אותה. אנשים אומרים לי: רווית גיבורת־על. המפקד לא מפסיק לשבח אותה. אבל מה זה עוזר לי? נשארתי בלי ילדה. והכאב עצום, עצום, עצום. יש לי כל כך הרבה מה לומר לה ואני מדברת עם תמונות".
החדר בלעדיה: "כשאתה נכנס לחדר אתה מרגיש את הבנאדם", אומרת אחותה הגדולה, עדן גבאי. "אמא שלי הלכה כל יום לבית העלמין. אמרתי לה, בשביל מה? תיכנסי לחדר שלה. את יכולה להרגיש אותה שם".
רות: "קשה לי להיכנס לחדר שלה. גם עכשיו רועדות לי הרגליים".
המיטה: עדן: "כשרווית הייתה קטנה היא כל הזמן הייתה מתגנבת אליי למיטה. כשגדלה זה התהפך: תמיד רציתי להיות איתה. כשהייתה חוזרת מהבסיס היינו עושות יחד שנ"צ אצלה במיטה. אני עדיין עושה את זה לפעמים. כשאני נכנסת למיטה של רווית אני ממש מרגישה את הנוכחות שלה. את הריח שלה. את הדמות שלה שוכבת לידי. זה עוד משהו להיאחז בו. כי המחשבה שלא אראה אותה יותר היא בלתי נתפסת".
המדים: רווית גדלה במשפחה דתית של תשעה אחים ואחיות. "לא רציתי שהיא תתגייס", מספרת רות. "העדפתי שתעשה שירות לאומי. אבל רווית עמדה על שלה ואמרה: 'אני רוצה להיות לוחמת'. היא לא פחדה מכלום. שירתה בשטחים, השתתפה במארבים, פעם זרקו עליה בלוק. אבל מה שהיה לה הכי קשה היו ההפגנות בתל־אביב. היא חטפה שם מכות, קללות, יריקות. ועוד מיהודים. למרות זאת אהבה את השירות והסתובבה בגאווה עם המדים. אמרתי לה: 'ואם יקרה לך משהו?'"
מה היא ענתה?
עדן: "'אז יקרה. תבכו קצת ותמשיכו'".
הגיטרות: הטלפון של עדן מלא בסרטונים של אחותה. אחד מהם צולם בטקס יום הזיכרון בתיכון. רווית על הבמה, שרה בקול מרטיט לב את "אצלנו בגן" – שירה של הזמרת והשחקנית שי־לי עטרי שבעלה, הקולנוען יהב וינר ז"ל, נרצח בכפר עזה, כמה קילומטרים מהמקום שבו נפלה רווית. "היא אהבה מאוד לשיר ולנגן: בגיטרה, באורגן, ביוקללי", מספרת אחותה. "הייתה מופיעה בהתנדבות בבתי חולים. תראה כמה גיטרות יש לה".
הגלשן: "היא אהבה את הים חבל על הזמן", מספרת רות. "הייתה גולשת בשקיעה, בזריחה. עדיין יש חול על הגלשן".
עדן: "כשלא הייתה גולשת, היא הייתה יושבת עם הגיטרה על החוף ומנגנת"
הציור: בכל שנה, בחגי תשרי, אביה של רווית טס לניו־יורק כדי לשווק את ארבעת המינים. רווית מצטרפת אליו מאז שהייתה בת 12 יחד עם אחיה, דניאל. נסיעתם האחרונה הייתה לפני 7 באוקטובר. "רווית קיבלה חופשה של שבועיים מהצבא", מספרת רות. "היא חזרה לארץ בחמישי, ובשישי בצהריים כבר הסעתי אותה לרכבת. זו גם הפעם האחרונה שראיתי אותה".
על הספה מונח ציור ססגוני. "מישהו צייר אותה בנסיעה האחרונה לניו־יורק, מוכרת בדוכן ארבעת המינים", מספרת רות. "תמיד הייתה לוקחת לנסיעות האלה בגדים מהארון שלי, בשביל הצניעות".
הרישומים: על המיטה ערימת רישומים עדינים בחתימתה של רווית. באחד מהם נערה בתוך שדה פרחים. רווית ציירה אותו לקראת יום הזיכרון בהשראת שירו של עידן רייכל "שושנים עצובות", שחודש על ידי עדן חסון ויסמין מועלם והוקדש לזכרו של סמ"ר דניאל פומרנץ ז"ל, שנפל בצוק איתן. ולהבדיל – ציור של וולדמורט, נבל־העל בספרי הארי פוטר.
הספרים: בראש ערימת ספרי הקריאה של רווית בולט לעין "בן החמאס" – ספרו של סוכן השב"כ לשעבר מסעב חסן יוסף. "זה הספר האחרון שקראה, ממש לפני שנהרגה", מספרת עדן. "מצאו אותו בתיק שלה".
החלוק: רות אוחזת בבגד צמרירי עם ציורים של מיקי מאוס, שילוב של חלוק וכרבולית. "הבגד הזה היה איתה בכל מקום. הולכת איתו ברחוב, לובשת אותו בטיסות, שמה אותו עליה גם כשהיא לבושה טיפ־טופ".
מזוודת האיפור: כשהייתה בת 17, למדה עדן איפור בתל־אביב. "הייתי לוקחת איתי את רווית ברכבת”, היא מספרת. “בכלל, היא הייתה הולכת איתי לכל מקום". שם נולדה האהבה של רווית לעולם האיפור והטיפוח.
"היא הייתה מאפרת מקצועית מגיל 16", אומרת אמה. "תוך כדי בגרויות הקימה עסק לאיפור ועשתה מלא כסף. על הספה בחדר היו יושבות בנות ומחכות בתור".
עדן: "החלום שלה היה לפתוח סלון כלות עם שתי חברות ילדות".
היא מניחה על השולחן את מזוודת האיפור והטיפוח של רווית. "זאת מברשת איפור שהיינו רבות עליה. וזה האודם האהוב עליה. לחשוב שעד לפני חצי שנה הוא היה על השפתיים שלה. וזה הבושם שלה" – עדן מרססת ממנו באוויר. "אוי, הריח של רווית. אמאל'ה".
בבוקר שמחת תורה, בסביבות השעה שש, ירד דור משמירה בש"ג של בסיס נחל עוז. ב־6:20 החלו האזעקות, ו־20 דקות אחר כך הסתער על המוצב הגל הראשון של מחבלי הנוח'בה. "דור שם עליו ציוד וחזר לש"ג", מספר אביו, דוד. "ב־6:57 הוא שלח לנו הודעה אחרונה: 'הכל טוב איתי'". שעה אחר כך, כבר לא היה בין החיים. 18 מלוחמי הפלוגה נפלו בקרב, בהם המ"פ שילה הר־אבן ז"ל. "הייתה שם גבורה מטורפת", אומר אחיו הגדול, בר. "כשמצאו את דור, המחסניות שלו היו ריקות. הוא נלחם עד הכדור האחרון".
החדר בלעדיו: מאז נפילתו של דור, אביו דוד כמעט ולא נכנס לכאן. "אני לא מסוגל, קשה לי מאוד. היום עשיתי תיקון צבע בקיר כי ידעתי שאתם באים".
שרון, אמו של דור: "יש פה עוד דברים שצריך לתלות. תמונות, תעודת ההצטיינות מהקו בגבול לבנון".
בר: "האמת שדור כמעט ולא היה בחדר שלו. רוב הזמן הוא היה אצלי בחדר. היינו החברים הכי טובים שיש. משחקים באקס בוקס, שומעים מוזיקה. עושים הכל ביחד".
דגל הפלוגה: על המיטה פרוס דגל ענק של פלוגה ב' בגדוד 13. "דור היה מאוהב בפלוגה שלו", מספר אחיו, שהיה לוחם בצנחנים דווקא. "הוא הקפיד שישבצו אותו ברשימות השמירה כדי להקל על החיילים, למרות שכמפקד היה פטור משמירות. 'הם קודם כל חברים ואחים שלי', הוא תמיד אמר, 'ורק אחר כך חיילים שלי".
ארון הבגדים: בר: "היינו אותה מידה, אז חלק מהבגדים שלי היו אצלו בארון, ולהפך. הכל מעורבב. מאז שנפל אני לא נוגע בבגדים שלי שאצלו בארון. לא מסוגל".
שרון: "עדיין לא קיבלנו את כל הציוד של דור: המצעים, שק הכביסה. זה חסר לי. אני רוצה להרגיש את הריח שלו".
הפנקסים: על השידה שני פנקסי כיס. בפנקס אחד רשם דור הערות ודגשים כמפקד. למשל, TOP 5 משיחת מג"ד: "1. תהיו בני אדם; 2. תדרשו מעצמכם ומהפקודים; 3. מקצועיות; 4. משימתיות; 5. מנהיגות". הפנקס השני מלא ברשימות של ממתקים וחטיפים שהיה קונה לחבריו באופן מרוכז. "דור ירחי - עד חצות וניל, רבע לשבע וניל, קליק ירוק, 3 אצבעות קינדר". סמ"ר דור ירחי ז"ל נפל בקרב על נחל עוז ב־7 באוקטובר. המג"ד, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, נפל חודשיים אחר כך בעזה.
מברשת השיניים: על מברשת השיניים של דור מדבקה עם הכיתוב "זיהוי חללים". "בימים הראשונים, כשדור נחשב עדיין לנעדר, ביקשו מאיתנו לגשת למשטרת עפולה ולהביא דגימת דנ"א שלו", מספרת שרון. "הבאנו להם את מברשת השיניים".
ערכת הדי–ג'יי: "דור היה מוזיקאי מוכשר מאוד", מספר אביו. "ניגן בגיטרה ובאורגן, שר, תיקלט". על השולחן פלטת הדי־ג'יי שקיבל מאחיו. "ב־15 באוקטובר היה לי יום הולדת ודור היה אמור להיות הדי־ג'יי במסיבה שלי", מספר בר. "במקום לחגוג יום הולדת, ישבתי עליו שבעה".
התחמושת: על מדף קטן, לצד נר נשמה ואיור של דור, מונחים כמה כדורים ותרמילים של רובה. "חלק מהם מצאתי במקום שבו נהרג וחלק ממטח הכבוד בהלוויה", מספר אביו. "מצאתי גם כדורי קלצ'ניקוב של המחבלים, אבל לא רציתי להכניס אותם הביתה".
ספר תהלים: את ספר התהלים קיבל דור מאמו כשנסע לפולין בכיתה י"ב. "החולרות מחמאס בררו מה הם לוקחים, ואת התהלים הם לא לקחו", אומר דוד.
צנצנת הפקקים: על הרצפה צנצנת ענקית, מלאה עד השליש בפקקים של בקבוקי בירה. "אהבנו מאוד לשתות בירה, ובכל פעם היינו זורקים את הפקקים לבקבוק", מספר בר. בכניסה לבית פח אשפה מלא בקבוקי בירה ריקים. "אתמול הגיעו לפה החבר'ה שלו מהמסלול בגולני, שהשתחררו השבוע מצה"ל. עשינו ערב לזכרו עם מנגל ובירות וסיפורים וצחוקים. זה מה שדור היה רוצה: שנצחק ונשמח".
בבוקר שמחת תורה אמור היה דניאל ראשד להיות בבית. הוא שוחרר לחופשת חג, אבל העדיף להישאר בבסיס כדי לאפשר לאחד מחבריו היהודים לצאת במקומו. את מה שקרה בשעות האחרונות לחייו שמעו הוריו מחיילת שהצליחה להימלט מחמ"ל נחל עוז. "דניאל היה בלי נשק", מספר אביו, מועאד. "הוא לקח נשק מחייל שנהרג, ויחד עם עוד ארבעה חברים הגן מבחוץ על החמ"ל. הם נלחמו ארבע שעות עד שנגמרה להם התחמושת, שלושה מהם נהרגו, ודניאל נכנס לחמ"ל עם החבר שנשאר".
סוהיר, האמא: "דניאל והחייל השני פתחו את חלון השירותים וחילצו כמה מהבנות שהיו שם, אבל הם נשארו עד הסוף".
"דניאל מת כמו גבר", אומר אביו. "אלוהים נתן לנו אותו כפיקדון למשך 19 שנה – ולקח אותו בחזרה".
החדר בלעדיו: "ברגע שמסרו לי ההודעה", מספרת סוהיר, "נכנסתי לחדר של דניאל, נפלתי על המיטה ובכיתי. ביקשתי מאחותי שתוריד את כל הבגדים שלו מהארון ותשים על המיטה. אחרי שבוע החזרתי אותם לארון וביקשתי מאנדריי, אחיו הקטן של דניאל, לעבור לישון בחדר שלו. ככה אני מרגישה שיש בחדר חיים. אני מנקה כל שבוע, מסדרת את המיטה, מחליפה סדינים. אנדריי בן 13, אבל קופי דניאל: איך שהוא הולך, איך שהוא אוכל, איך שהוא מסתכל עליך כשהוא כועס".
דגל גולני: דניאל חלם להגיע לגולני. "בהתחלה חשבתי שהוא רק רוצה לעשות רושם מול החברים שלו עם התג והכומתה", מספר אביו, "אבל הבנתי שהוא ממש שרוף על גולני. בכיתה י"ב הוא כל הזמן היה רואה סרטונים ביוטיוב על גולני".
סוהיר: "אמרתי לו, 'אולי תיקח משהו יותר נוח?' אמר לי: 'אמא, אני רואה את עצמי לוחם'. ילד בן 18, כמה אתה יכול להתנגד? האח השני שלו, אנאס, מתגייס בסוף השנה. לפני כמה ימים הוא אמר לי: 'אמא, אני רוצה ללכת לגולני'. אמרתי לו: 'אני לא אחתום לך להיות לוחם. כבר איבדתי בן אחד'".
הקביים: שבועיים לפני מסע הכומתה נפצע דניאל באימון וריסק את הרגל. "עשו לו ניתוח ושמו לו פלטינות", מספרת אמו. "הורידו לו פרופיל מ־97 ל־45. הוא היה במצב רוח על הפנים. אמר לי: 'אמא, אני לוחם גולני. עשיתי את המקסימום בשמונה חודשים האלה. מה אני אעשה עכשיו עם פרופיל 45?'".
דניאל ישב שלושה חודשים בבית והתחיל בטיפולי פיזיותרפיה. סוהיר: "אחרי שנהרג בא אלינו הפיזיותרפיסט וסיפר שדניאל התעקש לעשות טיפולים כפולים. הוא אמר לו: 'אני אעשה את המקסימום ואחזור לגולני'".
מועאד: "אמרתי לו: 'עזוב, אתה לא תחזור להיות לוחם'. אמר לי, 'אני נשאר עם התג של גולני'. הוא התעקש - ונשאר בגדוד כסמב"ץ".
סוהיר: "כשהגיע לנחל עוז שאלו אותי, 'איך את מצליחה לישון כשהבן שלך על הגבול?' אמרתי: 'הוא יושב בחמ"ל מול מצלמה. אין לי מה לפחד". היום אני יודעת שדניאל והחברים שלו דיווחו שהם רואים את החמאסניקים עושים תרגילים, אבל הצבא לא עשה עם זה כלום".
הצעיף של מכבי חיפה: את האהדה למכבי חיפה ירש דניאל מאביו. "דניאל היה אוהד שרוף. היה לו ירוק בדם. תמיד היינו הולכים יחד למשחקים".
איך זה ללכת בלעדיו?
"בשביל להיות חזק אני לוקח איתי את אחיו, אנדריי. במשחק הראשון שהלכתי אליו אחרי שדניאל נהרג היינו בכניסה לאצטדיון והסתובבתי לרגע, ואני רואה שדניאל לא איתי. רציתי לחזור הביתה. איך אני יכול ללכת למשחק בלעדיו? אבל אז חיבקתי את אנדריי ואמרתי לו: 'בוא ניכנס'. כל הכבוד ליעקב שחר (בעלי הקבוצה – י"ק), שכמעט בכל משחק בית שולחים לי כרטיסים במתנה".
לחדר נכנסת ג'ורי בת השמונה, האחות הקטנה. היא לוקחת את הצעיף של מכבי חיפה, שבצידו השני כתוב: "יחד ננצח", ומניפה בשתי ידיה. "עכשיו", אומר מועאד בסיפוק, "גם היא התחילה ללכת איתי למשחקים".
בצהרי 7 באוקטובר הגיע לבארי צוות של מפת"א בשני רכבי קרקל ממוגנים. הם הספיקו לחסל 20 מחבלים והיו בדרכם לחלץ משפחה שהסתתרה בבית העלמין, כשנקלעו למארב על הכביש ההיקפי של הקיבוץ: מטח של טילי אר־פי־ג'י, אש מקלעים וירי צלפים, שלא הותיר להם סיכוי. שישה מהלוחמים נהרגו, בהם דור מנגדי, ושניים הספיקו לפרוק לפני שהרכבים עלו באש. אחד מהם נהרג זמן קצר אחר כך. "הרכבים בערו במשך שעות, כך שמלאכת הזיהוי הייתה מאוד קשה", מספר אחיו הגדול של דור, ניר דמארי. אמו, איריס, מוציאה שקית קטנה ובתוכה מעט אפר מהמקום שבו נשרף הרכב: "היא כל הזמן אצלי בארנק".
החדר בלעדיו: מלבד תמונתו שמונחת על המיטה, החדר נותר בדיוק כמו שהיה. "אלה המצעים האחרונים שדור ישן עליהם. זו המגבת שלו. הארון שלו. הכל", אומרת אמו.
היה לך קשה להיכנס לחדר?
"בטח. אבל אני נכנסת, יושבת, בוהה. מדמיינת אותו יושב על המיטה. אני חיה את הבן שלי. כל היום הוא איתי".
החולצה: איריס מוציאה מהארון את אחת החולצות של דור. "זה הבגד האזרחי האחרון שלבש. במקרה קלטתי שהכניס אותו לארון במקום לזרוק לכביסה. הריח מתחיל להתאדות, אבל עדיין אפשר להרגיש אותו. החוסר שלו נמצא בכל מקום בבית".
מגולני למשטרה: על המדף מונחת תמונה של דור, לראשו כומתה חומה. הוא התגייס לגדוד 51 של גולני בעקבות אחיו הגדול ניר, ולאחר שחרורו התגייס – שוב, בעקבות ניר – למשטרת ישראל. גם אחיהם הקטן, יוני, הוא שוטר בשירות חובה. שני האחים השכולים עונדים על מדיהם פצ'ים עם תמונתו של דור.
ניר שירת שמונה שנים כלוחם יס"מ, אך לאחר 7 באוקטובר החליט לעבור למפת"א ולהמשיך שם את דרכו של אחיו. "אני משרת בצוות של דור, עם החברים שלו, שאיבדו באותו יום שבעה לוחמים בבארי ואת מפקד הפלגה שלהם, סנ"צ מרטין קוזמיצקס ז"ל, שנהרג בקרב בשדרות. זה לפעמים קשה, כי אתה מבין שדור היה צריך להיות פה ולא אתה. אבל אז אתה אומר לעצמך: מספיק שנתתי כוח לעוד אדם להרים את הראש אחרי מה שקרה. וכשאתה עוזר לאחרים, אתה מתחזק בעצמך. זה ניצחון קטן: למרות שלקחתם לנו את הדבר הכי יקר, אנחנו לא נישבר".
תמונות המשפחה: על המדף העליון בכוננית, מול המיטה, הניח דור חמש תמונות ממוסגרות שלו עם אמו. "דור שלי הוא ילד של אמא", אומרת איריס, "יש לו כבוד לאמא ברמה מטורפת. הראשון שקם לשטוף כלים, רק שלא אעבוד קשה. כשהייתי מבשלת הוא היה אומר: 'יבורכו ידייך, אמא!' הוא היה החבר, הילד, האח. פשוט הכל".
ניר: "אם היא לא מרגישה טוב הוא יכול לקום ארבע פעמים בלילה, לשים לה יד על המצח כדי לראות שאין לה חום ולחזור לישון".
ערכת שמירה והצלה: על מדף אחר, לצד דאודורנטים של ספיד סטיק, שמפו פאנטן, אביזרים לטיפוח הזקן ומכתבים רשמיים שטרם הספיק לפתוח, מונח נרתיק עור עם הכיתוב "ערכת שמירה והצלה". "זה ספר התהלים שלו", אומרת איריס. אמונתה לא התערערה, אבל יש לה חשבון פתוח עם בורא עולם: "איפה אלוהים היה, איפה? למה הוא לקח לי את הילד?"
הציור של טוהר: אחותו של דור, טליה, מתגוררת עם משפחתה ביחידת דיור בבית ההורים. בתה טוהר, בת ארבע, הייתה קשורה מאוד לדוד דור. איריס מראה לי עבודה שעשתה טוהר בגן אחרי נפילתו של דור: מגזרת נייר של בית, עם שתי דלתות שנפתחות ונסגרות, ציור של סבתא איריס וצילום של דור במדים. "היא לא רצתה להדביק את התמונה של דור, אז היא הצמידה אותה עם סקוץ', כדי שיוכל לצאת ולהיכנס מהבית".
אושר שירתה כסמב"צית בחטיבה הצפונית והייתה מוצבת בבסיס נחל עוז. כשפרצו לשם המחבלים, בבוקר 7 באוקטובר, הייתה במשמרת עם חברתה, שיראל חיים פור ז"ל. חייל שהספיק לצאת מהחמ"ל ונלחם בחוץ סיפר שניסה לשכנע אותן לברוח, אך הן סירבו ואמרו שלא יפקירו את החמ"ל. "אושר יכלה להציל את עצמה", אומר אביה, ליאור, "אבל בחרה לעשות את התפקיד שלה עד הדקה האחרונה".
החדר בלעדיה: החפצים, התמונות, התעודות והפריטים האישיים שלכאורה אין ביניהם שום קשר, מספרים את סיפור חייה של ילדה ברוכת כישרונות שהצטיינה בכל מעשיה. "הספק של חיים שלמים ב־19 וחצי שנים", אומר ליאור.
תיקי, האמא: "אושר הייתה שומרת ומתייקת הכל, כולל פתקים שילדים כתבו לה בכיתה א'. כשעשיתי פסח, מצאתי את כל הקלסרים והמחברות שלה מכל השנים בארון למעלה. היה לה קורונה שלוש פעמים והיא שמרה את הסטיקים של הבדיקות. בארגז המצעים יש את כל בקבוקי הבושם שהיו לה אי פעם, את כל קופסאות הפלאפונים, את כל המתנות שהביאו לה הילדים. בהתחלה הייתי יושבת בחדר במשך שעות, מריחה את הבגדים שלה. היה צריך להוציא אותי בכוח. הילדים אמרו 'אמא די, מספיק'".
תעודת הבגרות: מוצגת לראווה, ולא סתם. מלבד שני ציוני טוב מאוד, כל השאר מצוין – כולל מתמטיקה, ביולוגיה ומדע חישובי ברמה של 5 יחידות.
המחקר במדעי המוח: לקראת כיתה ט' התקבלה אושר לכיתה הארצית במדעי המוח של מכון דוידסון לחינוך מדעי – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן. במסגרת התוכנית, המיועדת לילדים מחוננים, הכינו אושר ושותפתה, קרן הרשקוביץ', עבודת מחקר בנושא "השפעה של מוזיקת רקע על יכולת הריכוז". בחדר תלוי הלוח שבו הציגו את ממצאי המחקר, וגם תמונה של השתיים מנתחות מוח של פרה. "עכשיו עושים שם מחקר על איך המוח משפיע על האושר והשמחה של האדם, והוא יהיה על שמה של אושר", מתגאה אביה.
תיקי: "היא רצתה ללמוד רפואה ולהיות מנתחת מוח".
ליאור: "ההצטיינות בלימודים לא הייתה על חשבון חיי החברה. היא לא הייתה מאלה שמסתגרים בתוך החדר. והכל בצניעות. אושר הייתה גאון שלא נתן לך להבין שהוא גאון".
חולצת מד"א: אושר התנדבה במד"א מגיל 14. "היא עשתה קורס מע"רים (מגישי עזרה ראשונה), התקדמה לניידת טיפול נמרץ, וגם הדריכה חניכים חדשים. לא פיספסה אף משמרת", אומרת אמה.
ליאור: "נוצרים אוונגליסטים מארה"ב תרמו אמבולנס על שמה לתחנת רחובות, עם השם שלה בכל צד".
הציור: את הציור של אושר, שערה מתנופף ברוח, ציירה האמנית ליאת גבע. "היא עשתה אותה גיבורת־על", אומרת תיקי.
הפיג'מה: על המיטה מונחת פיג'מה עם דמויות מצוירות. "לצערי הריח שלה הולך ונעלם, אז קניתי את הבושם שהיא אהבה ואני מבשמת את הפיג'מה בכל ערב".
הנעליים: למרגלות המיטה זוג נעלי ספורט חדשות. "אלה הנעליים האחרונות שהיא קנתה. הספיקה לנעול אותן פעם אחת", מספרת תיקי.
ליאור: "אושר הייתה גם ליידי וגם טום בוי, אתה רואה לפי הנעליים. היא הייתה מטיילת ורוכבת על סוסים וצוללת ועושה סקי מים וסנפלינג וצניחה חופשית. טעמה מהכל".
כלי הנגינה: אושר התברכה גם בכישרון מוזיקלי וניגנה בגיטרה, אורגן, פסנתר ואפילו יוקללי. "היא הייתה מנגנת שירים של ישי ריבו ועידן עמדי, אבל גם של פינק פלויד, לד זפלין, אייר סופליי", מספרת אמה. "אמרתי לה: 'אלה להקות שאבא ואני גדלנו עליהן. מאיפה את מכירה אותן?'"
אלבום בת המצווה: אלבום בת המצווה של אושר נראה כמו שער של מגזין אופנה. "עשינו לה בוק", אומרת תיקי, "אבל את כל הסטיילינג היא עשתה בעצמה. ילדה בת 12".
ליאור: "וזו תמונה מנשף סיום התיכון עם אורי – החבר שלה בארבע השנים האחרונות, וכיום לוחם ביחידה מובחרת. הם זכו בתחרות הזוג המושלם".
השטר: על השידה שטר ממוסגר של 100 שקל ועליו, בכתב יד: "שלא תתבלבלו, זה של אושר שמחה". את השטר קיבלה אושר כדמי פורים מסבה וסבתה.
חולצת הנבחרת: לצד חולצת מד"א, תלויה חולצה של נבחרת ישראל בכדורגל לנשים עם שמה של אושר. "הן ניצחו שישה ניצחונות רצוף בשלב הבתים של טורניר ליגת האומות, ולבשו חולצות לזכרה", מספר ליאור.
