יומן השבי המאויר של עמית סוסנה

המאבק

כל המחבלים סביבי עם נשקים, אחד עם מצ'טה, אחר עם רובה. אחד מהם מתחיל למשוך אותי, אני מחבקת חזק את העץ, אולי צעקתי קצת, ואני מסתכלת ואני רואה את שער הקיבוץ פרוץ. לא האמנתי למה שאני רואה. התחלחלתי. זהו, הולכים לעזה.

בדיוק חרשו את השדה, וכולו תלוליות כאלה. אז עשיתי כאילו אני מועדת ונופלת, מתקדמת לאט־לאט, שזה יעכב אותם, כי מישהו יבוא, בטוח מישהו יבוא. בהתחלה הם זורמים איתי, אבל באיזשהו שלב הם התעצבנו ופשוט הרימו אותי, כיסו את כולי בשמיכה שלקחתי וצעקו: "שהיד, שהיד!"

היו מעליי שני מזל"טים שטסו ממש נמוך וליוו אותי לאורך כל הדרך מהבית. אני מנופפת להם עם הידיים והרגליים: תראו אותי, אני לא מתה! שמישהו יבוא! והמחבלים מסתכלים האחד על השני ואומרים: "קראטה, קראטה".

ואז ארבעה גברים תופסים אותי, ומתחיל הקרב. לא פחדתי. ממש נאבקתי בהם. אחד מהם לבש חולצה כזאת סגלגלה־ורודה, והוא היה הכי רע. הוא היה בן 25־26, הסתכל לי בעיניים ופיצץ אותי. נתן לי אגרופים לעין, פתח לי את השפה, פשוט פיצץ אותי, הרים לי את החולצה, נגע לי בחזה, חנק אותי כל הזמן. והוא לא הזיז לי. ואני ממשיכה, אני מורידה את השמיכה, אני נופלת לאדמה בכוונה, ממש רבה איתם.

כל הדבר הזה לקח בסביבות שעה, הקרב של החיים שלי. ועוד פעם מרימים אותי, ואני מפילה אותם. ואז מגיע מישהו עם אופניים שכנראה גנב מכפר עזה, ושמים אותי על האופניים מאחור. מתחילים לנסוע, פשוט שמתי את היד על הגלגל - את רואה, יש לי עוד צלקת - והפלתי גם את האופניים. אז הם ממש התעצבנו, קרעו את השמיכה שהבאתי לגזרים ופשוט עשו לי קשירה של מלח, שהידיים ככה ממש מאחורה. כל צד שמאל שלי כמעט יצא מהמקום כי הם עשו את זה חזק. קשרו אותי גם ברגליים והתחילו לגרור אותי על האדמה, על הפרצוף בהתחלה. ואני צורחת.

עכשיו תביני, כל הזמן הזה לא בכיתי, כלום, שום דבר. תמיד ידעתי שפיזית אני בן אדם חזק, אבל כן רציתי למות. רציתי למות, כי התמונה האחרונה שהייתה לי בראש היא סרטון שהספקתי לראות בטלפון כשהתחבאתי בארון, של רכב שנכנס לעזה ומתוכו מושלכת לרצפה גופת חייל. זה מה שחשבתי שהולכים לעשות לי. לא חשבתי שהם הולכים לכלוא אותי בתוך בית.

אז היה חשוב לי להראות להם שאני חזקה ולא פוחדת. ניסיתי לברוח, אז סובבו אותי על הגב, ומשכו אותי. צרחתי, כל הגוף שלי היה פצעים. ואיכשהו אנחנו מגיעים בסוף לקראת עזה. הייתה שם עוד גדר, ורכב חיכה לנו שם. הנהג בא עם מצלמה, ואני יודעת שמעלים לטלגרם, אז אני מסיטה את הראש שהמשפחה שלי לא תראה, כאילו. זה מה שחשבתי. ומעלים אותי לרכב.

הם קשרו אותי כמו כדור. תביני איזה צרות עשיתי להם. ומעבירים אותי לעוד רכב כמו שק תפוחי אדמה, מרכב לרכב, עד שכבר הייתי מעולפת. וברכב האחרון כולם היו ענקיים. שמו אותי מאחורה, ואני זוכרת אותו, היה לו ממש ראש עגול ושחור כזה, והוא מסתובב, מסתכל, רואה אותי, כאילו, ואז הוא כזה צועק עליהם: "מה זה? מה עשיתם לה? למה היא נראית ככה?"

המכות

העבירו אותי. ואני רואה פתאום בית עם איזה שלושה או ארבעה גברים עומדים בסלון, מחייכים. את יודעת מה עולה לי בראש. מתִּי מפחד. ואז מכניסים אותי לחדר, ושם אני רואה מישהי יושבת על כיסא, מישהו שוכב על מיטה ושתי נשים צעירות יושבות ומשחקות קלפים. אני מסתכלת עליהם, הם מסתכלים עליי, ככה איזו דקה. ואז אני אומרת להם: "אתם ישראלים? את ישראלית?"

התברר שהם חטופים ישראלים. האישה בוכה ושואלת אותי: "עם מי היית?" אני אומרת לה: "הייתי לבד". "מה? היית לבד? אני לא מאמינה". בוכה ובוכה. אני רואה את הצעירות ואני אומרת להן, "איך אתן ככה, רגועות כאילו?" "מה, יש לנו ברירה כאילו?" חמודות כאלה.

יום אחד, פתאום, אחד המחבלים, "הרס"פ" כינו אותו, שם לי את החולצה על הראש, כבל אותי באזיקי ברזל מאחורי הגב, והושיב אותי על הרצפה על הברכיים. והוא התחיל להרביץ לי עם האקדח על הראש ולצעוק: "לא, לא, לא, אני זהו, אני זורק אותה מפה, אני הורג אותה, אני זורק אותה". ואני רועדת כאילו, כי לא הבנתי מה קרה.

מסתבר שהם הכו אותי כדי להוציא ממני מידע, רצו שאודה שאני מישהי אחרת, לא יודעת למה. והם ממשיכים, בשנאה ובגועל הם מחקים אותי, וצעקות ומרביצים לי. אחר כך שאר המחבלים מזיזים שתי כורסאות, מביאים שני מקלות כאלה, פשוט תולים אותי הפוך בין שתי הכורסאות, כמו עוף כזה. הייתי עם מסקינג טייפ ככה על הפרצוף, הראש לכיוון הקיר ואת האזיקים הם קשרו מעל פרקי האצבעות במכוון, להכאיב יותר.  

ואני ככה, תלויה, מושפלת. הם שלושתם מעליי, אחד עם מקל ענק מעץ והשניים האחרים מכים אותי בכל מה שבא ליד ומשפילים אותי. בום, בום. ואני לא בוכה. ואז הם קוראים לאחד החטופים, שיבוא לשכנע אותי "להודות".

"עמית", הוא אומר לי, "אני לא יודע מה הם רוצים. אם את כן מי שהם חושבים, תגידי להם, עדיף שתגידי להם". אני אומרת לו, "לא, אני לא. אני לא". ואז הביאו את הצעירות ואיימו עליהן. חשתי אשמה שבגללי כולם בסיטואציה הזאת. ממש אמרתי להן סליחה. זה היה איזה 45 דקות, עד שהרגשתי שכבר כפות הידיים שלי עומדות להיתלש מהמקום.

ואז, כשזה כבר היה בלתי אפשרי, הוא שיחרר אותי. הוא אומר לי: "לכי עכשיו לחדר. יש לך 40 דקות להגיד לי את האמת, אחרת אני רוצח אותך". אני בחדר, הוא נכנס, יוצא, נכנס, יוצא, מסמן אליי עם האקדח כל הזמן. זהו, הולכים להרוג אותי. זה הסוף. ואני אומרת לעצמי: לא, עמית, עוד קצת. גם כשהייתי תלויה: יאללה, עוד קצת זה ייגמר, תחזיקי מעמד, עוד קצת זה ייגמר. יהיה בסדר, יהיה בסדר.

הצעירות היו גיבורות, באמת. אחת מהן אומרת לי: "עמית, אני לא חושבת שהם יהרגו אותך. זה יישמע לא טוב, אבל את רוצה שנמסור משהו לאמא ואבא בכל זאת?"

התחלתי לבכות: ״תגידי לאמא שאני אוהבת אותה". והוא כל שנייה נכנס ואני מרגישה שעומדים לרצוח אותי או אפילו לזרוק אותי. בסוף יצאתי מזה איכשהו.

אבל ההתעללויות נמשכו. היו, למשל, קוראים לי כזה לסלון, נותנים לי שמלה. הם יושבים עם טיימר, ואני צריכה ללבוש את השמלה כמה שיותר מהר. זה היה בשביל הצחוקים שלהם כאילו. או שאחד מהם אומר לי לטאטא ואז אומר: "את עורכת דין טובה". כל הזמן להשפיל. זה שיגע אותם שאני מחזיקה גם אחרי המכות. אחת החטופות שואלת אותי: "איך לא בכית? איך לא בכית?" אמרתי לה: "לא רציתי לתת להם את הסיפוק".

הבריכה

יום אחד הם מעירים אותנו ולוקחים את שתי החטופות הצעירות למקלחת. אנחנו רואות שהן שוטפות שם משהו. אחד מהם קורא לי. אני עוזרת לפנות את המבואה ולא מבינה מה קורה. הבנות אומרות, תקשיבו, שטפנו בריכה מתנפחת. אנחנו אומרים: מה? בריכה מתנפחת? מה הקטע? חשבתי שהולכים לענות אותי בבריכה הזאת. את שומעת אותם מנפחים את הבריכה. צעקות. הם הביאו משאית מים עם צינור שמגיע עד לדירה וממלאים את הבריכה, והכל בצעקות.

הבריכה ענקית. ואני משקשקת, משקשקת. פתאום הוא בא אלינו, "סווימינג פול?" ואנחנו נקרעים מצחוק. מה הוא רוצה, שנשחה עכשיו? זה היה כזה קומי. ואז הוא אומר בואו, "קאם, קאם, סי". ואז הוא לוקח כוס מים, טובל בבריכה ואומר: תשתי. היה מחסור במים, והם הרגישו שהם גאונים, שחשבו על המצאת המאה, בריכת מי שתייה בתוך הבית. והם מבסוטים, מרוצים מעצמם. אחר כך הרס"פ מראה לנו כאילו כמה כסף כל זה עלה. כל הזמן הם היו מראים, כי החמאסניקים קיבלו כסף לכל הדבר הזה מהארגון, מלא כסף לבזבוזים.

שעה אחר כך חזרו המים.

הביתה

באיזה יום רביעי, אחד המחבלים מנתק פתאום את הטלפון, ואומר לי: "עמית, רצינו לשחרר אותך היום, אבל ישראל לא מוצאת אותך. את לא ברשימה, נובאדי וונטס יו".

אני מתחילה לתת עוד פרטים, הם עושים מאמצים. פתאום הוא סוגר את הטלפון: "עמית, יו איזראל. וואן האוור". ככה. בחמישי ב־11:00.

אני נפרדת מכולם ומתחילה את הדרך, מחופשת והולכת יד ביד עם אחד מהם. כאילו אנחנו זוג. פתאום אני רואה איזו אישה רזה־רזה־רזה, מבוגרת, עוברת ברחוב, ואז הוא מסמן לי: לכי איתה. היא תופסת לי את היד ואנחנו הולכות.

אחר כך מכניסים אותי למכונית, ובהמשך נכנסת בחורה, כולה לבושה שחורים, "שי איז לייק יו, לייק יו, לייק יו". אני מסתכלת. ישראלית! זאת הייתה מייה שם.

ואני אומרת לה: "מייה, את קולטת? יום חמישי היום, ביום שישי אנחנו נהיה בבית. זה יום שישי, זה אמא, זה בישולים, זה הריחות. אנחנו לא קולטות, ביום שישי אנחנו נהיה בבית.

הרכב עובר ליד ההמון והם מנענעים אותו. חמאס לא הצליח להשתלט. הם רצו לעשות תהלוכה, רצו כאילו שאנשים יעמדו ושאנחנו נלך מהאוטו לצלב האדום. אבל הם לא הצליחו. ואני רואה את האנשים של הצלב האדום. הם רבים איתם, מתקרבים עוד קצת, עוד קצת. בסוף הם הגיעו ממש קרוב, והעבירו אותנו מהר לרכב שלהם.

נוהגות בו שתי בחורות. עכשיו זה רק נשים. אין גברים, אין נשק. אחת מהן כיסתה את שתינו בשמיכה, כדי שלא נראה את כל מה שהלך סביבנו, את ההמון. הן נוסעות ואומרות: "It's going to be a little bumpy, don't worry". נוסעים ואת לא מאמינה, כל מה שחלמת עליו וזה, אבל אין לך יותר דמעות, את לא בוכה יותר.

פתאום את רואה בחוץ גם את ההרס. אין שם בניין אחד שעומד, אחד. ואז פתאום אחת מהן מביאה לי את הטלפון. היא אומרת לי: "Amit, someone wants to talk to you".

"עמית, שלום, מדברים מצה"ל. מה שלומך? אנחנו מחכים לכם". ואני אומרת: ״מייה! מייה! זה צה"ל!"

את יודעת, זה החלום שלך. זה צה"ל.

שתינו בוכות ומתחבקות. ואז הוא אומר לי בטלפון: "תסתכלי לצדדים". ואני רואה לאורך כל הדרך חיילים שוכבים בשוחות, מסתכלים עלייך ומנופפים לך לשלום.

מסתבר, אחרי זה, ששמרו עלינו מכל כיוון באותו רגע.

הירח

אחרי הנסיעה עם הצלב האדום הגענו לבסיס חצרים. מחכה לך פאקינג מסוק יסעור ענק. זה היה מעבר לכל מה שדמיינתי. בחדר אני סוף־סוף מתקלחת ומדברת עם כל המשפחה.

ואז דופקים בדלת. 669, צוות שלם בשבילך. עולה. רק אני. מסוק שלם בשבילי. אני מסתכלת וכל הפרצופים נראים לי מוכרים. אני אומרת למפקד: "תקשיב, אני כאילו מרגישה שראיתי את כולכם בעבר". הוא בחור יפה כזה ורגיש. הוא מחזיק לי את היד. יש שתי בחורות נוספות. ואז פתאום הם קוראים לי: "בואי, בואי, תראי, בואי".

מראים לי פתאום את הירח. והירח אדום. ואני שמה על המפקד את הראש. זה היה פשוט מטורף.

זה היה כמו חלום.

החלום

אני רוצה לצייר לך חלום לעתיד.

"זה יישמע אולי קצת בנאלי, אבל תמיד דיברנו שנהיה בחצר אצל אחת החטופות הצעירות בבית. היא תמיד תיארה איך היא נראית, שיש להם כזה עץ זית בחצר. נעשה ארוחה כולם, כל המשפחות ביחד. זו תהיה סגירת המעגל: כל אחד יביא את המאכל שדיברנו עליו בשבי, ונשב כולם בחצר שמה. אבא שלה עם הטקילה והסיגר. וכולם, עם המשפחות והילדים שלהם. זה החלום, אם את שואלת אותי היום".