1

ביום בהיר של ראשית מאי עמדו שתי נשים ביציאה מתחנת הרכבת של ונציה, בקצה המדרגות שירדו אל הרחבה שעל שפת התעלה, והשקיפו אל המראה שנפרש לפניהן.

האחת, בשלהי גיל העמידה, זקופה ותמירה, שערה מסודר היטב, צבוע חום עשיר שגוני ערמון, ענבר ודבש התערבבו בו. השנייה, נערה בראשית גיל ההתבגרות, נמוכה ועגלגלה, שתלתליה גלשו בלי סדר על כתפיה, צבעם חום חסר ייחוד, ורק מדי פעם התנוצצו בהם רסיסי נחושת באור השמש האביבית.

התעלה הרחבה התפתלה לרגליהן. מימיה, הכחולים־ירקרקים באור השמש האביבית, ליחכו את שולי הארמונות ואת מזחי העץ שסירות מנוע קטנות נקשרו אליהם בשרשראות עבות. במרחק מה ניצב גשר אבן לבן, ומתחתיו הבחינו שתיהן בסירת נוסעים גדולה מגיחה בשיט איטי, נינוח, עושה את דרכה לעברן, מותירה אחריה שובל של אדווה לבנה על פני המים. הנערה עמדה והביטה בבתי הפאר הטובלים במים, בחזיתות המקושטות בחלונות קמורים, עמודים מסותתים, כרכובים עתירי פיתוחים ודגלונים צבעוניים. היא שלפה את הטלפון שלה, לצלם את המראה, אבל האישה המבוגרת יותר הניחה יד על כתפה ועצרה בה: "תזכרי את הרגע הזה. תצלמי אותו בעיניים. זה הביקור הראשון שלך בוונציה. את תחזרי לכאן עוד הרבה פעמים בחיים שלך, אבל היום התחילה ההיכרות שלך עם המקום המופלא הזה. היום פתחת את המוזיאון הפנימי שלך. תזכרי את זה".

כבר באמצע המשפט התחרטה אביבה. הוא נשמע לה רציני מדי, מלא פתוס, חגיגי שלא לצורך. אבל היא רצתה לציין את הרגע הזה, המלא משמעות. גם היא מתרגשת, למרות שכבר ביקרה כאן לא פעם ולא פעמיים. גם מפני שההוד והיופי של העיר מתנפלים עליך ומכים בך בכל פעם מחדש, אבל בעיקר מפני שהיום תראה עלמה את ונציה בפעם הראשונה, ולה יש הזכות לנכוח ברגע הזה.

הן עדיין עמדו במקומן. רק עכשיו הבחינה אביבה שהן מפריעות לתנועה סביבן. המון אדם פילס את דרכו בנחילים ומדי פעם נתקל מישהו במזוודות הטרולי ותיקי הגב שלהן שהונחו לצידן.

עלמה עדיין החזיקה את הטלפון שלה, לא יודעת מה לעשות בו. זה בסדר, רצתה אביבה לומר, את יכולה לצלם, אבל בדיוק אז נשמע קול צהלה מאחוריהן: "אוי, תראי, זאת אביבה!"

זהבה וסימונה חברתה שמחו לקראתה כמו אל מכרה ותיקה. באור הצהריים זהר שערן הקצר בגוני חלודה וארד, ופניהן היו סמוקים ממאמץ. "איזה מזל שמצאנו אתכן!" שמחה זהבה, וסימונה, אוחזת במפת נייר, הינהנה: "כבר עשר דקות אנחנו מסתובבות במעגלים. טוב שפגשנו מישהו שמתמצא כאן".

כל כמה שהחמיא לאביבה שהיא נחשבת מישהי שמתמצאת, הפגישה הזו לא הייתה רצויה לה. זהבה וסימונה קשרו איתה שיחה במהלך הטיסה. הן סיפרו לה ששתיהן חובבות אמנות, וזהו הביקור הראשון שלהן בוונציה. מרגע שהבינו שהיא בקיאה ומצויה בכל נבכי העיר ביקשו לקבל ממנה טיפים והמלצות. מוזיאונים. חנויות. מסעדות. בייחוד "דברים שתיירים סתם לא מכירים". אביבה חשבה שהצליחה לאבד אותן ברכבת מוורונה, אבל עכשיו עמדו שתיהן מולה, מלאות שמחה על המפגש הלא צפוי. זהבה לקחה את המפה מידה של סימונה והגישה אותה לאביבה. "בואי, תעזרי לנו. אנחנו לא מוצאות את הידיים והרגליים".

היעד שלהן, התברר, היה מלון שומר כשרות בגטו של ונציה, לא רחוק מבית חב"ד. "אמרו לנו שזה ממש קרוב", התלוננה זהבה, "אבל אין לנו מושג לאן לפנות. הכל כל כך מבלבל כאן".

אביבה חייכה בסלחנות. כן, ונציה עיר מתעתעת. היא קירבה אליה את המפה. "זה באמת קרוב. אפילו לא צריך לחצות את הגרנד קאנאל. תמשיכו פה", הצביעה על רחוב הומה אדם שהתעקל פנימה, אל תוך סבך סמטאות, הרחק מהתעלה. היא ירדה במדרגות, כדי להיטיב לכוון אותן. זהבה וסימונה הרימו במאמץ את המזוודות שלהן, והלכו אחריה. "תלכו עד הסוף ואחר כך תחצו את הגשר, ואתן כבר בגטו. תחפשו את השלטים של בית חב"ד".

הן הודו לה בחום. "איזה מזל שפתאום ראינו אותך!" השתאתה סימונה, וזהבה הציעה: "אפשר להיפגש איזה ערב. או לעשות סיור יחד. אם מתאים", הוסיפה בזהירות, מביטה בנערה.

אביבה השיבה בניד ראש לא מורגש כמעט. "ונציה עיר קטנה. נפגשים".

זהבה וסימונה כבר פנו אל המזוודות שלהן ואביבה ביקשה גם היא ללכת משם, אבל אז הבחינה זהבה בטלפון בידה של עלמה: "בואי, מתוקה", הציעה, "אני אצלם אותך עם סבתא".

אביבה ביקשה למחות, הן ממהרות, אבל הטלפון כבר היה בידה של זהבה, וכעבור עוד רגע החזירה זהבה את המכשיר לנערה, ובתוכו ארבע תמונות של אביבה ועלמה, קצה קרקפתן חתוך, מחייכות על רקע סירת אוטובוס עמוסה נוסעים שבדיוק עגנה בתחנה שעל התעלה.

2

שעתיים מאוחר יותר יצאו אביבה ועלמה מחדר המלון שלהן. אביבה הייתה מרוצה: הכל התנהל לפי התוכנית. הן הגיעו למלון "שלה", מלון משפחתי קטן, קרוב מספיק לרכבת ורחוק דיו מההמון, שבעליו זכרו אותה היטב מהביקור הקודם ולא האמינו כשהציגה לפניהם את עלמה כנכדה שלה. הן התארגנו במהירות ועמדו לצאת אל העיר. אביבה לבשה חולצה חדשה, ואת מטפחת המשי שהייתה קשורה ברישול אלגנטי לצווארה החליפה בכובע ברט ירוק, שהלם את גון עיניה. בידה החזיקה תיק קנבס שחור שקנתה במיוחד עבור הנסיעה הזו, ובו כל הציוד שיזדקקו לו: עפרונות, צבעי מים, פלטות, מכחולים, משטחי עבודה וגיליונות נייר עבה, מחוספס.

"בואי", אמרה לעלמה, שרבצה על מיטתה, "יוצאים להכיר את ונציה".

כן, היא רוצה להראות לעלמה את העיר, ומה טוב יותר מלהתחיל בציור? לשם כך באו לכאן, הרי. האתרים הגדולים, המוכרים, שאליהם הולכים כולם, יחכו להן, אבל מי יודע אם גם מחר יהיה אור יום יפה כל כך? מה גם שכך בדיוק מכירים עיר: ברגליים, בשיטוט בין הגשרים הקטנים והסמטאות הנסתרות והתעלות הצדדיות. לא כמו כל התיירים ליום שרצים לכיכר סן מרקו, מצטלמים על גשר הריאלטו ועוזבים בתחושת סיפוק ש"עשו את העיר".

בתוך עשר דקות הגיעו אל רובע הדורסודורו. אזור מקסים, הסבירה אביבה לעלמה. לא תיירותי מדי. מלא פינות חמד. בדיוק מתאים לצורכיהן. "עכשיו", הציעה, "בואי נחפש לנו את המקום המושלם".

כך בדיוק לימדה אותה כשהייתה בת חמש. השלב הראשון בציור בטבע הוא למצוא את המקום המושלם. הן סיירו בגן הפסלים או בגן הבהאים, ומאוחר יותר נסעו גם לעין הוד ולרמת הנדיב. ובכל פעם התחילו בחיפוש: מה נצייר? שיח עם פריחה ורודה? מסלעה עם קקטוסים? מדרגות בוהקות, מוקפות דשא, יורדות אל ים מנצנץ מלמטה? היא זוכרת את עלמה מתלהבת, מתרוצצת, מכריזה: "יש לי! מצאתי!" הן היו מתיישבות, זו לצד זו, ומציירות. היא עוד זוכרת את האצבעות הילדותיות, השמנמנות, של עלמה נכרכות סביב צבעי הפנדה, את המאמץ לאחוז בעפרונות הצבעוניים, את השמחה והגאווה של עלמה כשהכריזה אביבה שעכשיו היא גדולה מספיק כדי לצייר בצבעי מים.

אביבה נעמדה על שפת תעלה לא גדולה. נדמה היה לה שביקרה כאן פעם, לפחות עברה פה בדרך לאנשהו, אבל היא לא הייתה בטוחה. העיר הזו מתעתעת. מעברה השני של התעלה הבחינה בחנות ירקות שמרכולתה מוצגת מחוצה לה, ולצידה חנות גבינות ויין, כוך בקיר, לא יותר. פרגולות לבנות וירוקות הצלו על פתחיהן. חתול לבן־אפור נימנם על המפתן. בפתח בר סמוך עמדה חבורת גברים, ספלי קפה בידיהם. על שפת התעלה היו קשורות שלוש סירות מנוע ישנות. צבעי הכחול והבורדו שלהן הועמו עם הזמן, וכשאימצה את מבטה הבחינה אביבה בכתמי חלודה. ברזנט ירוק כהה כיסה את ההגה והמושבים כנגד הגשם, ומשקולות קשרו אותן למקומן, שלא ייסחפו. אישה זקנה עשתה את דרכה במעלה גשרון שחיבר בין גדות התעלה, בידה עגלת קניות משובצת אדום וכחול. אביבה עקבה אחריה: היא עלתה לאט, מדרגה אחר מדרגה, גוררת אחריה את העגלה, פניה מועדות אל חנות הירקות. יש לי, מצאתי, חשבה אביבה. זה המקום. היא הציצה בעלמה, כמו מנסה לרמוז לה: אולי כאן? "תראי איזה יופי", הצביעה אביבה על חזיתות הבתים שעל התעלה שצבען עז, קיר חרדל כהה סמוך לקיר בצבע אוכרה אדמדמה ובז'. היא לא שבעה מהתריסים הירוקים הכהים שמיסגרו את החלונות, מצמחי הגרניום שבאדניות, מעיקול התעלה שבסופו נראה עוד גשר אחד, ומגדל פעמונים של איזו כנסיה, עשוי לבנים אדומות. זה מושלם, חשבה אביבה. לא נמצא מקום טוב יותר. אבל עלמה המשיכה לשוטט, ואביבה הלכה אחריה, נושאת את תיק האמנית שלה עם הציוד כולו, עד שעלמה נעצרה על גדות תעלה קטנה, סמוך יותר לים הפתוח. אביבה הבחינה במשטח של עשב רך בשולי התעלה, שכמוהו לא ראתה עדיין בעיר הזו, שמכוסה כמעט כולה באבן. "כאן", פסקה עלמה, ואביבה הביטה סביבה וידעה: עלמה צודקת. המקום הזה בולט פחות לעין. כביכול, סתם תעלה צרה, שלגדותיה רק בתי מגורים. בלי חנויות עם פרגולות צבעוניות, בלי קירות בתים עזי גוון, בלי שפע של גרניום אדום וורוד נשפך החוצה מאדניות. צריך עין של אמן, חשבה אביבה, כדי להבחין בניגוד שבין הלבנים האדומות בתחתית הבניין לקיר הלבן של הקומות העליונות. באיזוב שליחך את שולי הבניינים, שנגעו במים. בסדין הלבן והסמרטוטים הצבעוניים התלויים לייבוש על רקע הקיר הצבוע חום צהבהב. בגשר האבן שנראה ממרחק. בעלווה הסמיכה של עץ מלבלב שהציצה מתוך גדר לבנים אדומות. בגונדולה המחוטבת שנקשרה אל עמוד עץ שנקבע בפתחו של אחד הבתים.

צריך דמיון של יוצר כדי להבין שמנעד צבעים מוגבל, לבן, ירקרק, חום־אדמדם, מעניין יותר מגיבוב של כל צבעי הקשת. שדווקא קווי מתאר פשוטים יניבו ציור מתוחכם יותר. צריך כוח אבחנה של צייר אמיתי כדי להבין שדווקא הקירות העירומים הגולשים היישר אל המים, בלי מדרכות או גשרים או סירות כבדות, מאפשרים לבתים להשתקף בשלמותם במי התעלה, מכפילים את דמותם במים המנצנצים.

"את צודקת", פסקה אביבה. "זה מקום מושלם. את יודעת שיעל אומרת שהעבודה של האמן מתחילה בלבחור אובייקט לציור? יעל לסרי", הסבירה לעלמה, למרות שזו לא שאלה במי מדובר. "אמנית נהדרת. היא הייתה המורה שלי. נפגוש אותה כאן, אני מקווה".

הן התיישבו על ספסל עץ על שפת התעלה. אביבה הביטה בעלמה, אומדת בעיניה את הנוף, משרטטת בזהירות רישום מקדים בעיפרון קשה, בהיר, כמו שלימדה אותה, מתקנת במחק נילוש רך. היא הכינה בינתיים את חומרי העבודה שהוציאה מתיקה ופרשה אותם על משטח העבודה. צבעים, פלטות, מכל למים, מברשות. עד שהתחילו שתיהן לצייר בצבעי מים אור היום הועם כבר, וגם השמיים הוקדרו בטיפת עננות. לא נותר דבר מהזיו של שעת הצהריים שבה ראו לראשונה את הגרנד קאנאל, אבל אביבה לא הצטערה. האור הרך של לפני בין ערביים הוא אור מצוין לציור. היא ישבה לעבוד על הציור שלה, מעבירה את עיניה מדף הנייר אל התעלה הפרושה לפניה. מפעם לפעם הציצה הצידה, אל עלמה. היא הביטה בה, בוחרת צבעים, מערבבת אותם בשים לב על הפלטה שלה. מילדות לימדה אותה אביבה לקרוא לכל צבע בשמו. תרוג. טורקיז. ציאן. לדייק בגוון: איזה אדום? בורדו? בורגונדי? קרדינל? איזה כחול? קובלט? אינדיגו? אולטרמרין?

עכשיו עירבבה עלמה כחול כהה ותכלת והוסיפה להם טיפת שחור, לתפוס את צבעם הכחול־אפור של השמיים. להתחיל מבהיר יותר, רצתה אביבה להזכיר לה, ועצרה בעצמה. טוב שכך: בסיפוק הבחינה שעלמה הוסיפה עוד נטף זעיר של לבן ודיללה מעט במים את התערובת. היא יודעת לבד. כל מה שלימדה אותה במשך השנים הופנם היטב. הנה היא מרטיבה את הנייר, להכין אותו, צובעת את רקעם של השמיים בשטיפה מהירה, שקופה כמעט, ובשעה שהיא מחכה שזו תתייבש, היא מערבבת אדום קדמיום עם חום וטיפת כתום, לכדי גוון שיתפוס את צבען של הלבנים האדומות.

כן, חשבה אביבה. עלמה יודעת את העבודה. היא צריכה להתרכז בציור שלה במקום להציץ עליה בגניבה. אבל איך היא יכולה לעמוד בפיתוי? זו נחת צרופה עבורה לראות את עלמה מיישמת כל מה שלימדה אותה במשך השנים. הנה היא מוסיפה שכבה שנייה, של צבע מרוכז יותר, מצלילה ומוסיפה גוונים. איזה כישרון, ולא פחות מכך, איזו התמדה, ואיזו יכולת ריכוז. צבעי מים הם לא בשביל כל אחד. הם מתעתעים. קל לזלזל בהם. חומר לחובבים ועקרות בית משועממות. מדיום דל, מוגבל. בלי עזות של צבע, בלי משיחות מכחול מלאות הבעה. אבל בכך בדיוק טמונה עוצמתם. צריך חזון של אמן כדי לראות את הפוטנציאל הטמון בהם. דרושה שליטה טכנית מושלמת כדי ליצור את הגוונים הרב שכבתיים, את המיזוג המושלם בין הצבע החמקמק לנייר העבה, המחוספס, בין הנוזל למוצק. כן, הם פשוטים, כביכול, נגישים, אבל אין כמו צבעי מים לתפוס שמיים, הרים, יערות. יותר מכל, אין כמו צבעי מים ללכוד את המים עצמם. את השקיעה על אגם שלו, את הסערה על הים, את התעלה הזו, שמשנה את צבעה תוך כדי שהן יושבות שם, מכחול־ירקרק לכחול־אפור, ככל שהשמש מנמיכה. גם סזאן ומונה ציירו בצבעי מים. מי יקרא להם חובבנים? שלא להזכיר את ג'ורג'יה א'וקיף ואדוארד הופר. מי שמזלזל בצבעי מים לא ראה ציור של טרנר או של סרג'נט. מה שטוב בשבילם טוב גם בשביל עלמה ובשבילה.

עלמה רכנה בריכוז אל הפלטה שלה ועירבבה גוון צהבהב בהיר שצבעה בו את קיר הבניין. הציור שלה לבש צורה: התעלה ההולכת וצרה, עד הגשרון הזעיר שנראה בסופה, התריסים הירוקים על רקע הקיר הבהיר, הלבנים האדומות. באיזה כישרון הצליחה לתפוס את אור השמש על המים, התפעלה אביבה. את ההשתקפות המושלמת של הבתים בתעלה, בבואה עמומה במים הכהים, אבל מושלמת לגמרי.

"כל הכבוד", שיבחה אביבה את עלמה כשקיפלו את הציוד ועמדו לחזור למלון. היא הביטה שוב בציור של עלמה, נזהרת לא לגעת בצבעים שלא יבשו לגמרי עדיין: "אנחנו מוכרחות להראות את זה ליעל. אני אתקשר אליה הערב". ◼︎

הפתיחה של "אביב בוונציה", שאמור לראות אור בינואר 2025 בהוצאת חרגול