יום לפני שפרצה המלחמה גררו שני סַבּלים מזווה ישן מהקומה העליונה של הבניין למדרכה. הסַבָּל שנֽשאוֹ מקדימה כרע לפתע תחת המשקל הכבד, ובעודו מחלץ את גבו בבהלה הניח לארון הנטוש לחדור מבעד לדלת הדירה של עמיה, שישבה אותה שעה במטבח ודיפדפה בעיתון הערב. שאון הפיצוץ הזניק אותה לעבר הדלת שבתוכה נבקע מעין עיגול מחוספס, מכוער, היא חקרה במבטה את הפתח הפעור, "חור ללא תחתית", מילמלה לעצמה בעגמומיות, חור שחשף לראווה קטע ממותניה ועלול היה לגלות את שוקיה ואפילו את פניה הפחוסות והרופסות, ואת שערה הדליל החרוץ קרחות — בבית הייתה מסתובבת ללא פאה — אילו רכנה לעומתו, שכן היה רחב דיו כדי להגניב פנימה ילד כבן שלוש. בארשת מתחטאת ומובסת מיהר הפועל לקחת עליו אחריות, הוא באמת לא ידע מה תקף אותו, אולי הוא מבוגר מדי לסבלות.

"זה חומר נפץ", עמיה הורתה באצבעה על הדלת בעלת החור הזדוני.

"צריך פשוט לסתום אותו", הכריז הסבל בטון מעט תקיף, עד שתתקין לעצמה דלת חדשה, ובינתיים היא יכולה לחפש מתנדבים מבין השכנים שישמשו בתורנות כשומרי סף. הוא גילגל את הרעיון בספקנות, והיא הנידה את ראשה לשלילה.

"את לא יכולה לשמוע דעה אחרת משלך?"

"מה עניין דעה פה? זו עובדה", היא פסקה.

"אפשר לחתוך דיקט ולדפוק כמה מסמרים", הציע בזהירות, ומשלא נתקל בתגובה אמר, "יש מצב שאת מסתפקת בהדבקת קרטון או ניילון לאיטום?"

להפתעתה ביקשה שיגרור עבורה ארגז מלמטה ושילחה את הסבל לדרכו. כששמעה אותו מתרחק נעלה מאחוריו את הדלת הפרוצה, ובכניסה ממול, בפֽנים שכבר נעשה שונה מן הפנים המוכר, האהוב, תקעה במבוכת־מה כורסה. לרגע דאגה אם מה שיתגלה הוא עצם ישיבתה הבטלה.

כשהתחילו ההפצצות והסירנות, זינקו השכנים ממקומם כאילו כבר נערכו לתחרות ריצה, טרקו את דלתות הדירות ונחפזו לרדת למקלט. המולת הרגליים המנתרות גברה בסמוך לדלת ביתה מותירה בעקבותיה רטט דמויות זעירות ושטוחות, כמעט ללא קווי מתאר. היא שמעה את טפיפותיו של הילד בקומה מעליה, את צעדיו הכבדים של מר הירש, השכן הערירי מלמעלה, שירד באגרופים קמוצים ונופף בשוקיו מבעד לחור. "אין מנוחה לרגע, אי־אפשר פשוט לחיות", קרא לעברה, ואת שאון הוויכוחים ופרצי הצחוק בדירת הסטודנטים שלידה, "אף פעם לא נגיע לפשטות כזאת, גם אם נתרחק", מילמל שליח שבדיוק טיפס למעלה במהלך האזעקה ומיהר להיעלם, משאיר אחריו שקיות על סף הדלת.

ככל שנקף הזמן, השתכללה התנועה השתוקה בין הקומות ואוויר עכור ומעושן התמצק מבעד לחור דלתה. פעם אחת ירדה גם היא לסקור את המקלט. הבטון האפרורי הממאן לנשום עורר בה תחושה של תלישות. יבוא מה שיבוא, אמרה לעצמה וחזרה הביתה.

במבואה הקטנה ליד חדר השינה מצאה שקט. היה זה אזור מת, חסר חלונות, בתוך הבית, פינה קטנה ומוגנת, מטר על שני מטר, שבה הצטופפו זוגות נעליים וכלי ניקוי, מטאטא, מגב, דלי, סמרטוט, שואב אבק ידני וערמת בגדים מדורי דורות שתיכננה למסור או להשליך וחיכתה להזדמנות המתאימה שמעולם לא נמצאה. היא חשבה שאולי עכשיו שזמנה בידה תטליא מן הבגדים הישנים שק נוודים. פעם שכנה כאן מכונת הכביסה, ומשסולקה, השעינה במקומה סולם על הקיר ותלתה משני צדדיו כרזות תערוכות של גרשוני ומאירוביץ. היא כרעה ברך ליד הסולם ומששככו רעמי ההפגזות יישרה את גווה ונשארה לשבת. בן אדם לא צריך מעבר לזה, מקורו מעפר, אך טבעי הוא שכל הבית יצטמצם לקרן זווית שבה היא משתרעת עכשיו, בערוב ימיה.

מעודה לא הייתה בת אלמוות. עוד כילדה, כשרותקה למיטה אחרי הניתוח, מול תמונת העץ בשלכת בפארק, עמד גופה הקטן כחיץ בינה לבין הנצח. היא הייתה מדמיינת אז את מותה, פוגשת בו חזיתית, ולפעמים, בדיוק כשהסבה ראשה, הוא ארב לה מאחורי גבה והדף אותה מחייה באדישות. היא התרגלה אל השקט, בעצם רק אותו יכלה לשאת. הוא היה קדום מאוד ולא תבע ממנה כל מאמץ. היא נטלה כמה בדים ופרסה אותם על גבי שמיכת צמר משובצת שישמשו לה מצע רך, כרכה סביב צווארה וכתפיה צעיף סגול, וקיבצה על דרגש לידה עיתונים וספרי זוטא ובלש, חפיסות חטיפים וקופסאות שימורים. לפעמים ישבה בחשכה וכשביקשה לקרוא הסתפקה בפנס שלאורו הדהה אבד מניין הימים.

את זמני ההפוגות ניצלה למזוג לעצמה כוס יין בידיים רועדות, על אף שלרגע לא האמינה שיאונה לה משהו רע. בתקופה הראשונה הרגישה דווקא נערית ובלתי מנוצחת. אחר כך התעייפה מלקרוא והחלה לזמזם מנגינות נושנות מתקליטי נערות סדוקים ולתופף על ברכיה בקצב. כשתכפו האזעקות העדיפה להישאר לישון מקופלת במחילתה. כעבור כמה שבועות צנחה טמפרטורת הגוף שלה. מתחת לדירה התגוררה עוד אישה היושבת בדיוק כמוה ליד הדלת, היא ידעה ששתיהן נחלצו מן המסע האנושי בזמן. פעם אחת באה השכנה לבקר אותה כשחלתה ומילאה עבורה צלוחית של מרק עדשים. עמיה גמעה מן הכף ועיוותה את פניה וביקשה שתרוקן את הסיר באסלה. הן ישבו ביחד לצפות בטלוויזיה. אחר כך עזרה לה השכנה לשתול תבלינים בעציץ ולתלות דגל בין קורות מעקה המרפסת. "את פשוט תשני את התקופה הזאת", שיננה כעת לעצמה, כמו הנזירים במנזר הטראפיסטים בהר מלריי, שנהגו לישון בארונות המתים שלהם.

היא הייתה כבר רזה מאוד ולשה את זרועותיה, משפיעה עליהן חום כדי לשחרר את השרירים התפוסים, והטעינה במרץ את קרסוליה הנחלשים. כל תנועה גבתה ממנה מאמץ. עורה התקמט מן הקור הפנימי והיא חששה שמא תסתחרר אל תוך הריק והנידה את פניה בנחישות מהורהרת. "את אישה עצלה, עמיה", המשיכה ונזפה בעצמה, "תמיד סבלת מעצלנות ועכשיו זה פשוט מחמיר, בסופו של דבר עוד פעם תשכחי איך אנשים מתנהגים". אבל האם באמת ייתכן שהכול יתכנס לישיבה הזאת? כל המשפחה שפעם הייתה? כל החלומות והאילוצים שלקחו איתם ממקום למקום?

• • •

הקיץ השתהה ודחק את הסתיו, מוהל את החמסין מפעם לפעם באפור שלוליות מעופש. היא חיכתה לחורף שינקה את האבק אבל הגשם בושש לבוא. אמרו שזה יימשך הרבה מעבר לזמן המיועד, וככל דבר הנמשך מעבר לזמן שהוקצב לו, יתלכלך ויתקלקל. בבקרים הייתה מקיצה בבהלה ונחלצת שוב מרולטה רוסית של סיוטי הלילה. "למה התעוררת? אין למה לקום! תמשיכי לישון וזהו", אמרה ועצמה את עיניה, דרוכה לגוני הקולות. היא נמלאה רגש הקלה. כולם באו. כולם היו כאן. למעשה, זה מה שייחלה שיקרה.

מעולם לא אכפת היה לה, בעצם, שינתקו מגע, יחתכו, יסעו לאלסקה, ינדדו ליבשת זרה, ובלבד שימשיכו לחיות. עכשיו היו בני אותו הגיל. הם חזרו להיות הם עצמם משני קצוות הקיום. כמו תמיד, כשדיברו, הסתלק הרחוב, ונראה שאך חיכו לזימונה כדי להמשיך את השיחה מהמקום שבו נגדעה. לשווא חששה שמחוסר הרגל ישכחו איך מדברים. פעם הייתה רחוקה ממיסטיקה ופטרה כהלצה גרועה את השמועה שנשמות מסוכסכות חוזרות להשלים את הסיבוב שלהן בעולם הזה. היא דאגה שגם היא עלולה להמשיך להתגלגל, שלא יהיה לזה כל סוף.

לפתע ירדה חשכה וקור גדול השתרר ברחבי הבית. ברקים ורעמים שוחררו מרסנם, נוהמים למרחוק ביללות תועות ומתפשטות, צוברים תאוצה, תוקפים בהתראות קצרות. גשם רחום, סמיך ופולשני ירה על המרצפות את טיפותיו העבות, מתערבב בפס הקול של האזעקות והסירנות וצפירות המכוניות, נוחת על האדמה ומרווה אותה במים טהורים. נשימתה ריחפה בין שם לכאן. לרגע תהתה אם הייתה זו תרמית, אם הגיעה העת לצאת החוצה. הילד של השכנה מלמעלה ניסה לתחוב את ראשו הביצתי דרך החור והציץ בה בהבעה של אימה וכבוד מוחלט.

"גברת עמיה, אמא שלי שלחה לך", הוא עמד ובידו צלחת עם פרוסות עוגת משמש. "היא שואלת אם את מרגישה טוב. היא מבקשת למסור לך דרישת שלום".

עמיה מיהרה לפתוח את הדלת. ידיו היו דביקות מסולת והיא נטלה אותן בין כפותיה ושיפשפה בג'ל שעה ארוכה. מחוץ לדלת אספה את עיתוני הערב שנערמו במהלך כל העת הזאת.

לפנות בוקר שמעה את רחשי המזוודות שהועמסו בתא המטען של המכוניות. היא קמה וגזרה את הקרטון, חסמה את החור במסקינג־טייפ ויצאה אל הרחוב. אורות הפנסים כבו. שטחים רחבים פונו והשכונה הלכה והתרוקנה. שלטי השכרה ודגלים היו תלויים על החלונות ושלדי מזגני האוויר בבניינים מוכתמי הפיח. גשם אפור ספוג־זעם טישטש את הגבול בין שמיים לארץ. העיר הרדומה, הזעירה, כבר לא זיהתה אותה. הייתה בה זרות של מקום שהתנער מיושביו. ◼︎