הרצל נעלם כבר בשבת בבוקר, אבל הבנו את זה רק בלילה. רק בעשר וחצי בלילה, כשנטע חגרה את הילדים במושב האחורי, וגלי צעקה פתאום, "אבל מה עם הרצל, אנחנו לא יכולים לנסוע בלי הרצל". לא ענינו לה. נסענו בלי הכלב. ולמרות שגלי היא דווקא ילדה שיודעת להתעקש, בנסיעה ההיא היא לא נידנדה ולא בכתה. היא ונועם ישבו במושב האחורי ולא ביקשו את הטלפון ולא רבו אפילו פעם אחת. כשעלינו על כביש שש נטע אמרה, "הרצל ברח באזעקות גולי, לא יכולנו לחכות לו". היא אמרה את זה משום מקום, כאילו לא עברה כבר שעה מאז שיצאנו לדרך. וגם גלי, כשענתה לה, לא עשתה את זה מיד. רק בשתיים וחצי בלילה, כשסיימנו למתוח מצעים על המזרנים במרתף בבנימינה, אחרי שנטע יצאה מהמקלחת לבושה בטרנינג שדניאלה נתנה לה והתעקשה שזו מתנה, רק אז גלי אמרה: "אפילו לא ניסיתם לקרוא לו".

אף פעם לא סבלתי את הרצל. אני יודע שאנשים לא אמורים לדבר ככה על כלבים, בטח שלא על כלב שנעדר, ובעיקר לא על הכלב הנעדר של הבת שלהם. אבל מה לעשות שהרצל ואני לא הסתדרנו מהרגע הראשון, מהבוקר שבו גלי נכנסה עם גור מפורעש וצולע על הידיים ואמרה במשפט אחד ארוך אבאבאאבאבבקשהבבקשהבבקשה. נטע אמרה שהתיעוב ההדדי שלנו נובע מתחרות על משאבים — אני חיבבתי את נעלי הבית שלי, וגם הרצל. אני רציתי לרבוץ על הכורסא שלי, וגם הרצל. וכשנטע ישבה מול הטלוויזיה בסוף היום, אהבתי לשכב כשהראש שלי על הירכיים שלה, ומאוד מהר התברר שגם הרצל. את נטע זה הצחיק: "גוּלי קיבלה כלב, ואני קיבלתי מאהב". וחייבים להודות שהרצל היה מאהב מצוין. הוא סגד לנטע כמו שהקדמונים סגדו לשמש. והוא היה חכם מספיק כדי להסוות את ההעדפה הבולטת שלו אליה, ולתת לגלי את התחושה – המוטעית – שהנאמנות הכלבית שלו נתונה בראש ובראשונה אליה. הוא היה מחכה לה ליד תחנת ההסעות כדי ללוות אותה בצליעה נלהבת הביתה כשתרד מההסעה של בית הספר. הוא רבץ לצידה כשעשתה שיעורים. הוא כישכש בזנב כל אימת שדיברה. אבל כשהאזעקות הגיעו, בבוקר יום שבת, כל הנאמנות הזאת נעלמה בבת אחת. הרצל ברח.

"מה אתה רוצה, הוא נבהל", נטע דיברה בלחש, למרות שבינינו ובין המזרנים של הילדים עמדו שולחן ביליארד ומכשיר ריצה ביתי.

"כלב אמור להגן על הבעלים שלו", התעקשתי. "נו באמת תומר, זה מה שחשוב עכשיו?".

לא המשכנו לדבר על זה, היינו חייבים לנסות לישון. נטע נרדמה מיד. אצלה זה עובד הפוך: כמה שיותר קשה, ככה היא נרדמת בקלות. אני נשארתי ער עד הזריחה. קראתי את כל המבזקים. ראיתי את המספרים עולים. כשהילדים התחילו להתהפך הנחתי את הטלפון. רציתי להיות לידם כשהם מתעוררים. ככה יצא שראיתי את הפנים של גלי כשהיא רק פקחה את העיניים, ראיתי איך היא מביטה מסביב ולא מבינה איפה היא, ואיך הפנים שלה משתנות בבת אחת כשנזכרה.

לא הייתה לנו סיבה אמיתית לעזוב את הבית. אף אחד, בשום שלב, לא אמר לפנות את להבים. אבל לא רציתי שהילדים יצטרכו לשמוע אזעקות כל הזמן, ולרוץ בכל פעם למרחב המוגן, אז שאלתי את אורי ודניאלה אם נוכל לבוא לישון אצלם בבנימינה, והם אמרו שכן, וכמה שאחר כך זה נראה משונה, שברחנו אליהם ככה, באותו רגע זה נראה הגיוני.

• • •

בשבע בבוקר, כשעלינו למטבח, אורי ודניאלה כבר היו ערים. הטלוויזיה במטבח דלקה. ביקשתי מאורי לכבות אותה, וסימנתי על הילדים. הוא כיבה מיד. החלטתי להחליף גם את הסיסמא לטלפון, לא רציתי שגלי או נועם ייכנסו לראות משהו ויפלו בטעות על חדשות. בזמן שאורי הכין קפה למבוגרים ושוקו לילדים, גלי יצאה לרחוב והתחילה לקרוא להרצל. מיהרנו אחריה.

"את תעירי את כל השכונה", נטע אמרה לה, "תפסיקי לצעוק". אבל גלי התעלמה ממנה והמשיכה לקרוא לכלב.

"אולי הוא רדף אחרינו כל הדרך לכאן", היא אמרה, "כלבים לפעמים עושים את זה כשהבעלים שלהם נוטשים אותם".

הייתי בטוח שנטע תתעצבן מזה, אבל היא לא אמרה כלום.

"כתבתי הודעה בקבוצה של היישוב", אמרתי, "ביקשתי שיודיעו לנו אם מישהו רואה אותו. ושיתנו לו אוכל עד שנחזור".

"מתי נחזור", גלי שאלה.

"כמה ימים", אמרתי, "הוא יכול להסתדר כמה ימים".

בבוקר הראשון דניאלה הכינה ערימות של פנקייקים. היא הגישה אותם עם עיניים אדומות ופירות יער. נועם אכל, בעיקר פירות יער, הוא בחיים לא טעם פירות יער, אבל גלי לא נגעה בצלחת שלה.

"צריך לנסוע הביתה לחפש אותו", היא אמרה פתאום.

"אי־אפשר לנסוע הביתה", ענתה נטע, ומזגה לה עוד שוקו, למרות שלא ביקשה.

בימים הבאים אכלנו אוכל שחברות של דניאלה הביאו בסירים שלהן. כמויות של סירים. ביקשתי מדניאלה שתגיד להן להפסיק. אנחנו לא מפונים, אמרתי לה. אף אחד לא פינה את להבים. זה לא מתאים שיביאו לנו ככה אוכל. אבל דניאלה משכה בכתפיים שלה ואמרה, "מה לעשות, אנשים יודעים שיש פה משפחה מהדרום, ועושה להם טוב להביא אוכל. אני לא אהרוס להם את זה. אתה לא רוצה, אל תאכל".

אחרי כל ארוחה נטע שטפה את הסירים והלכה להחזיר, למרות שדניאלה התעקשה שאין צורך, בכל זאת הלכה, אמרה שהיא חייבת לצאת קצת. היא הציעה לילדים להצטרף. הם לא רצו. נועם שיחק בקונסולה עם הילדים של דניאלה ואורי. גלי ישבה במרתף והסתכלה בתמונות שלה ושל הרצל במחשב. זה היה כל כך עצוב לראות את זה שברגע שדברים נרגעו קצת אורי אמר לי, "תשמע, יש לי חבר סמג"ד, דיברתי איתו שניסע יחד לחפש את הכלב שלכם".

כשעברנו את צומת בית קמה הייתה אזעקה ועצרנו בצד. לא יצאנו מהאוטו, למרות שאומרים שצריך. כשהגענו ללהבים הממטרות בדיוק עבדו. הן אמורות לעבוד בלילה, בשביל לחסוך במים, אבל כנראה שהמערכת יצאה מאיפוס ואף אחד לא שם לב, או שלאף אחד לא היה אכפת. הממטרות הסתובבו על הדשא והנתז שלהן יצר קשת. זה היה מהדברים הקטנים היפים האלה, שגלי אהבה. הסמג"ד עמד ממש מול הקשת, אבל לא אמר עליה כלום.

"היה לכם מזל", זה מה שהסמג"ד אמר, "אליכם הם לא הספיקו להגיע".

רציתי להוריד לו סטירה אבל התאפקתי, כי בכל זאת, הבנאדם יצא לאפטר ונסע איתנו עד לפה רק כדי לחפש כלב. הקפנו את גן השעשועים וצעקנו "הרצל", וכשהוא לא ענה אמרתי לעצמי שזה בסדר, הוא בטח ליד הבית. הייתי ממש בטוח שהוא שם, בפנים, יושב על הספה ולועס את נעלי הבית שהשארתי כשנסענו. זה נשמע לי כל כך הגיוני שכמעט הופתעתי כשהוא לא היה שם. צעקנו "הרצל" על הדשא הרטוב, בתחנת ההסעות וליד הצרכנייה. חיפשנו ברגל בגבעות מסביב. ושוב נכנסנו ליישוב, ושוב ליד הבית, למרות שראיתי על הפנים של הסמג"ד שהוא כבר לא מאמין שנמצא אותו, ושהוא מת לזוז.

• • •

כשחזרנו לבנימינה כבר היה ערב. נועם ישן, היה לו ריח של כלור מהשיער. גלי הרימה את הראש מהטלפון ואמרה, "תודה שנסעת, אבא".

נטע אמרה לה, "תגידי תודה גם לאורי, זה היה רעיון שלו". גלי לא ענתה.

כל הבית של אורי ודניאלה כבר יצא לה מכל החורים. הפנקייקים של דניאלה. הסירים שהגיעו כל יום בצהריים. להגיד תודה, כל הזמן, לכולם. גלי שנאה את זה, וגם אני, ואם לנטע עוד היה כוח להרגיש משהו, היא גם הייתה שונאת את זה.

אורי לא חיכה שגלי תגיד לו תודה. הוא טפח לה על הכתף ועלה למעלה. בלילות האחרונים דניאלה והוא הלכו לישון מוקדם. אולי הם התחבאו מאיתנו, שלא נראה בעיניים את מה שביקשו להסתיר. הם התביישו בזה שרצו שנלך, ואנחנו התביישנו שנשארנו.

הצעתי לגלי לבוא איתי להליכה. ידעתי שעדיף להוציא אותה כמה שיותר מהר מהבית, לפני שנטע תתחיל להתעצבן עליה על זה שהיא לא אומרת תודה לאורי ולא מנסה אפילו להיות נחמדה לדניאלה. גלי קמה מהספה ולקחה איתה את הטלפון, למרות שביקשתי שתשאיר אותו פה. הלכנו לאורך הרחוב של הווילות. אמרתי כל מיני דברים על הווילות, על האנשים שגרים בווילות, אבל היא רק הסתכלה על תמונות של הרצל. כשהגענו לשדה שבקצה היישוב אמרתי, "תריחי איזה ריח טוב יש לשדה גוּלי".

"בדקתם מאחורי המפעל", היא שאלה פתאום, משומקום. "כי אם לא בדקתם מאחורי המפעל צריך לנסוע שוב".

ככה היא שלחה אותי לשם שוב, הבת שלי, בלי להרים את המבט מהמסך בכלל. זה כל כך עיצבן אותי שלקחתי לה את הטלפון ושמתי אותו בכיס. ילדה מפונקת, אמרתי לה, תגידי תודה שכל מה שאיבדת בשבת ההיא זה כלב. אמרתי לה עוד דברים, דברים שלא מתאים להגיד לילדה בת עשר. כמה שנטע ואני עבדנו קשה בלהסתיר מהילדים דברים, ככה עכשיו אמרתי לה אותם, בכוונה, בקול רם, כי נמאס לי לקנא בה על זה שהיא לא יודעת כלום.

אחר כך הלכנו בשקט בשדה. גלי הלכה קצת לפני, ואני הלכתי אחריה. הצבע של השמיים היה כחול סגול. מאחורינו האירו פנסי הרחוב באור עמום, אבל השדה מלפנינו היה חשוך וערפילי, ויללות התנים בקעו מתוכו, קרבות והולכות. הנחתי שגלי תיבהל מהצליל ותמהר אליי, ואולי באמת נבהלה, אבל חשוב היה לה להוסיף וללכת. מדי פעם עברו אותנו זוגות בבגדי ריצה תואמים שיצאו לג'וגינג. הם הנהנו אלינו ואני הנהנתי אליהם, והיה שם, בהנהון הזה גם בדל של הקלה, כי הנה, יש פה עוד אנשים מלבדנו. יללת התנים נשמעה עכשיו קרובה מאוד, סמוכה ממש. בהליכות הקודמות ראיתי אותם מרחוק, והפעם העזו הרבה יותר. "יואו אבא תראה, זה הרצל!" גלי הצביעה על השדה, שכבר היה חשוך כמעט לגמרי. על דרך העפר עמדו ארבעה תנים.

"אתה רואה שם? זו הצליעה שלו!".

אחד התנים צלע קדימה. ברגל ימין. בזה הסתיים הדמיון. אבל גלי, היא הייתה משוכנעת.

"הרצל! הרצל!" היא קראה לו, בשקט בהתחלה, ואז בקול רם, בהתלהבות, ואני חשבתי כמה זמן עבר מאז ששמעתי את הקול שלה ככה.

"הרצל!"

התן נדרך, אבל לא זז. היד של גלי אחזה עדיין ביד שלי, היא תפסה אותה ברגע שבו זיהתה את הכלב ועדיין לא עזבה. בידה השנייה הייתה התקווה אחוזה כמו גוזל, פלומתית ורכה.

"הוא מצא חברים", אמרתי. "הוא הצטרף לתנים והתאהב בתנה".

"אז הוא לא יבוא איתנו", גלי לא בדיוק שאלה ולא בדיוק אמרה.

"הוא לא יבוא איתנו. אבל הוא כאן, מצאנו אותו".

והתן, אולי הרגיש פתאום בתכונה הזאת סביבו, ניתק מחבריו והתקרב. חיית פרא בפאתי שדה. כחוש. צולע. מה דוחף אותו אלינו. אולי כלבת, אולי רעב. מה דוחף אותנו אליו. אולי כלבת, אולי רעב. ולא ידעתי מה יהיה אכזרי יותר, להניח לה לפגוש בתן, או להרחיק אותה ממנו.

"בואי, גוּלי. נחזור". ◼︎