אחרי התאונה הכל הפך לכאבים: כאבים בתור לבית הקפה בבוקר, כאבים בעבודה, כאבים בפיזיותרפיה בקומה האחרונה של מרפאת קופת החולים עם המעלית המסריחה בדרום העיר. ואז חבר סיפר לו על מטפל אלטרנטיבי שעלה לארץ מקווקז, גר בבת־ים ומרפא באנרגיות. המטפל הזה, סיפר החבר, משוגע לגמרי: מזיע ומדבר לעצמו בזמן הטיפול, נוטף ונוהם כמו חיה במצוקה, אבל, לפחות לפי החבר, עושה את העבודה. האמת? כבעל תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול מאוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, הוא לא ממש האמין ברפואה אלטרנטיבית, אבל כמחזיק בדוקטורט בכאבים מהאקדמיה של החיים הוא היה מוכן לנסות הכל. פעם בשבוע הייתה רותי מסיעה אותו לסרמאן, ככה קראו לקווקזי הנוהם מבת־ים, ואחרי ארבע־חמש פעמים שהסרמאן הזה נהם והזיע עליו הכאב פשוט נעלם.

אחרי שהבריא הכל הפך למשעמם: משעמם בבית הקפה, משעמם בעבודה, משעמם ליד הבריכה בנופש באילת, משעמם אצל החברים בארוחות הערב בשישי. באיזשהו שלב רותי אמרה לו שככה זה לא יוכל להימשך, שהוא חייב לעשות עם עצמו משהו: ללכת לטיפול, לקרוא ספרים, ללמוד לבשל או לגלוש גלים — כל דבר, רק לצאת מהתקיעות. ומשהו בשיחה הזאת, משהו במבט הרנטגן הרואה כל של רותי, באכפתיות שלה, באופן שהגרון שלה נחנק כשדיברה, העיר אותו משנ"צ האפתיות וגרם לו לרצות להשתנות ולהרגיש שוב.

"אני רוצה ילד", הוא אמר. "אני רוצה שיהיה לנו ילד. בלונדיני, תמיר, פריבילגי. אני רוצה שנדחוף אותו בקניון בעגלת ילדים מעוצבת שיובאה משוודיה ושכל מיני אנשים יעצרו לידנו ויגידו שהוא יותר דומה לך או שהוא יותר דומה לי, או כל מחשבה מסכסכת אחרת שעולה להם בראש, ושנצחק ולא יהיה לנו אכפת למי הוא דומה או אם הוא דומה, רק פשוט נשמח שהוא שם".

• • •

אחרי שנדיר נולד הכל הפך למתיש: מתיש בגינה הציבורית, מתיש על השטיח המוכתם בסלון, מתיש בטיפת חלב. לפני שנולד הם סיכמו שהוא יינק לפחות עד גיל שנתיים, כי באינטרנט היה כתוב שזה מאוד מחזק את העצמות ואת הביטחון העצמי של התינוק. אבל אחרי חמישה שבועות רותי אמרה שנדיר נושך לה את הפטמות כמו גירית ושחייבים להעביר אותו לבקבוק. ומרגע שהוא עבר לבקבוק הם כבר חילקו את תורניות ההאכלה, ובמקום שרק רותי תקרוס, עכשיו שניהם היו הרוסים.

"זה רק בכמה חודשים הראשונים", ניחמה אותו האחות החייכנית עם השיניים הצהובות בטיפת חלב, "ברגע שהוא יגדל קצת הוא יתחיל לישון כמו תינוק".

כשהילד גדל קצת הכל נהיה עצבים: עצבים בדרך לפעוטון, עצבים בהשכבות, בארוחות, במקלחות, עצבים עם רותי, שכל דבר, פשוט כל דבר, שהוא אמר לנדיר — היא התעקשה לומר ההפך. עצבים בעבודה, בפקקים בחזרה, עצבים בטיפול הזוגי אצל המטפל עם השיער הדליל שדיבר על הקשר שלהם בכל כך הרבה התנשאות ורחמים, שלפעמים זה נשמע כאילו הוא מדבר על מחלה חשוכת מרפא. חמש מאות ש"ח הם שילמו. חמש מאות ש"ח תמורת העלבונות המחופשים לעצות שהמטפל המקריח המשיך להטיח בזוגיות שלהם. חמש מאות ש"ח בכל שבוע. ובאופן לא ברור זה פשוט עבד.

כשנדיר התגייס לצבא, הכל הפך לפחד: פחד ממבזקי חדשות ברדיו, מפריצות לשידור בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה, מהודעות פוש באפליקציית חמ"ל. פחד כשנדיר היה בבסיס, פחד כשיצא עם החברים בסופ"ש לשתות, פחד כשלא ענה לרותי להודעת ווטסאפ, פחד מההתחממות הגלובלית, פחד מהתעצמות חיזבאללה, מווירוסים, מקורקינטים חשמליים שנוסעים מהר מדי על המדרכה, מפוליטיקאים שמדברים על "נצח ישראל" אבל לא באמת מסתכלים בעיניים. ואז, אחרי שלוש שנים ארוכות, גם זה נגמר, ונדיר השתחרר ונסע לטיול של אחרי צבא באמריקה. בזמן הטיול הוא התחיל למכור מוצרי טיפוח של ים המלח מעגלות עם יקי, ישראלי חלקלק שפגש בבית חב"ד במיאמי. הלך להם לא רע, ואחרי כמה חודשים נדיר עבר לגור שם עם בחורה בשם ג'ורג'ינה, ששני הדברים היחידים שרותי והוא ידעו עליה זה שיש לה תואר שני בלימודי מגדר ושהיא לא יהודייה.

כשהנכדה נולדה זה היה תסכול טהור. אולי לא טהור, כי הייתה שם גם נגיעה של אושר. אין דבר שמשמח יותר סבא וסבתא מלהניף את הנכדה הקטנטנה שלהם באוויר ולצוות עליה בקול רועם, "תגידי סבא! ס־בא!" אבל כשהנכדה הזאת הולכת לפעוטון פרוגרסיבי בפרבר של קולומבוס אוהיו, לא ממש יוצא לך להניף אותה באוויר הרבה פעמים. ומתסכל לא לקחת אותה כל שבוע לטיול בפארק, מתסכל לנסות להצחיק אותה בזום, מתסכל לטוס ארבע עשרה שעות רק כדי לעשות לה "קוקו!" אחד ולשמוע את ג'ורג'ינה אומרת שכבר מאוחר והילדה עייפה, ואז לחזור למלון ב־UberX עם נהג שמריח משום.

אחרי שרותי מתה הכל נהיה... האמת היא שאחרי שהיא מתה, רוב הזמן הוא לא זכר מה נהיה. הרופאים אמרו שזה הגיל וזה טבעי. או שזה תורשתי. או שמדובר בתופעה לא מוסברת ונדירה. הוא לא בדיוק זכר מה אמרו, מעבר לזה שאי־אפשר לעשות נגד זה כלום. ועם זיכרון מחורר, החיים שלו הפכו למין עיסה דלילה ודביקה של... כל מיני דברים, שרגע קורים ומציפים ורגע אחרי כבר לא שם. פעם בשנתיים־שלוש היו נדיר וג'ורג'ינה מגיעים לארץ ומבקרים אותו בבית האבות. לפעמים הוא לא זכר מי הם, ולפעמים זכר שנדיר הבן שלו וג'ורג'ינה היא אשתו אבל שכח שיש לו נכדה בשם רוזה, שנקראת על שם אמריקאית מפורסמת שרבה עם מישהו באוטובוס ולא על שם רייזל סבתא שלו. וברגעים שבכל זאת זכר את רוזה המתוקה שלו, גם היה צלול מספיק כדי לזכור שהיא לא מבקרת בארץ מכל מיני סיבות פוליטיות שהחבר המקועקע שהכירה בקולג' הכניס לה לראש, אבל גם ברגעים היותר חדים הללו לא ממש זכר מה היו הסיבות הפוליטיות שהרחיקו את רוזה מארצו ובאיזו ארץ בדיוק הוא חי.

אחרי שמת הכל הפך לאין: אין כאב, אין שעמום, אין פחד, אין תסכול, אין אושר. אין אחד גדול. מין כלום ענקי שממלא — ואולי יותר נכון, מרוקֵן הכל ולא משאיר אחריו אפילו תוהו ובוהו, רק את הרוחות של רותי ושלו שמרחפות מלמעלה וחושך על פני תהום.

ותאמר רותי, "ויהי אור!"

הוא הינהן בתקווה.

היה יכול להיות נחמד, קצת אור. ◼︎