אין לי מושג אם הסיפור הזה הוא על שמעון, החתול של רמי, שגר בחוץ, וכישרון־העל שלו זה להיעלם בכל בוקר, אין יודע להיכן, ולצוץ פתאום, אין יודע מאיפה, כי חתול רחוב זה ככה, הוא נמצא ולא נמצא ולא יעזור לָךְ כלום ולעולם לא תדעי עליו דבר, כי הקטע שלו הוא התעתוע של הקיום, או על רמי עצמו, שעומד בכל בוקר בשעה חמש, נשען על הגדר של השיכון בכזאת התמדה כאילו אם יעזוב אותה לרגע היא תקרוס ארצה כי היא כבר עתיקה יותר ועקומה יותר אפילו מגורג'ייה, השכנה שגרה למעלה, חמישים ושמונה מדרגות בלי מעלית, כי מי חשב על מעליות בתקופת גולדה שאומרים שבמו ידיה חתמה על היתרי הבנייה שלו, אבל מה זה משנה, לפחות רמי קבוע במקום לאיזו שעה כי בכל בוקר הוא מתייצב שם עם הספל קפה שחור והסיגריה, ושניהם מהבילים סביבו בכל תוקף ומעננים לו מסביב לראש, כאילו הוא איזה פרופסור או הוגה דעות שבדיוק מרוכזים באיזו מחשבה פורצת דרך שהעולם לא יכול בלעדיה, כי בכל יום, בלי קשר לעונות השנה, בחמש בבוקר, הוא מגורש מהדירה בקומה א' רק בגלל הסיגריה הזאת, גם אם חורף מהסרטים וסופה משתוללת בחוץ וקיים חשש רציני שהוא עלול להתפחם ממכת ברק. בקיצור, מי שישמע את הסיפור הזה, אשר לא קרה בו כלום עד עכשיו וגם לא הייתה בו פואנטה מיוחדת, יישאר בכל זאת דבוק למסך, כמו שאומרים, בדיוק כמוני, שמאז שהתחיל החורף אני ישנה במכונית ומתעוררת בכל יום בחמש בבוקר רק בשביל לחזות בו מהחניה, כי רמי יש בו משהו מהפנט, במיוחד בצורה המשונה שנהיית לו כשהוא נטמע בגדר ומעלה עשן בשעה שהמבט שלו תקוע בשמעון הצולע, ולא זז ממנו. בדרך כלל מבזיק לי הצולע הזה מהגב, ואני צופה בו הולך ומתרחק בחמש בבוקר מהחלון של הפז'ו מודל 2008, עוקבת אחריו עם המבט של רמי, עד שהוא נעלם מעבר לסיבוב. האמת שלולא הזנב הזה שתמיד נשאר תלוי באוויר, שחור כמו חתיכה מדולדלת של כבל טלפון מהסוג הישן, לא הייתי קולטת בכלל שחתול שחור חצה את הכביש בזה הרגע מול הפנים של רמי. וכמו תמיד למראה הזה, אני חושבת על רחל אשתו, אהבת חייו, שזה שנה מתמסרת כל כולה למרה השחורה שצנחה עליה מסיבה לא ברורה, ומדמיינת אותה שוכבת במיטה עם שתי השחלות האילמות והרחם החרב שכולם שלה ביושר, ואין לה כל מושג שבזמן שרמי בעלה, המיובש שלא באשמתו, מעיף עשן של פיות לשמיים, רוקדים למעלה עשרות זוגות של סיסי־חומות שעמנואל מתחזק על הגג רק בשבילו, והרחוב נהיה עפר ואפר לרגליו, ואפילו שני העצים השפופים שתמיד מסתירים את הפנס מזדקפים בגאווה. ולא רק זה אלא שגם הקפה בספל הזכוכית שלו נשאר רותח עד ששמעון והזנב שלו חוזרים בצעד בוטח מעבר לפינה.

ולולא בדיוק באותו יום, דווקא בחמש בבוקר, החליט הזוג שמול גורג'ייה לפצוח בקולי קולות בשיחת יחסינו לאן מהמערות הכי חשוכות שלהם, אז גם כאן לא היה סיפור מי יודע מה, והייתי חוזרת הביתה כמו תמיד בבוקר, אבל המהומה שחוללו חדרה ממש לתוך הפז'ו האטומה שלי, שעמדה כהרגלה במפרץ על יד השיכון ולא זזה משם חודשיים, כי עד שמוצאים פה חניה וכל זה, וזה היה כל כך בקולי־קולות, שהסיסים של עמנואל השתגעו וחגו מסביב לגג במקום להתעסק בשקט בדגירה על ביצים באפלת הכוכים שלהם כמו שהיו אמורים לעשות.

בפז'ו יש חלונות כהים מאחור וזה מזל, כי מה אני יודעת איך יעכלו את זה שאומנם לזוגתי ולי דירה בשיכון, בדיוק מול רמי, ובכל זאת אני ישנה באוטו. ממש לא בא לי להסביר לכולם איך זאת, על אף אטמי האוזניים וכיסוי העיניים והשמיכה, מתלוננת שהיא לא מצליחה להירדם בגלל הנחירות שלי שהחמירו מאז שהתחיל החורף, וזה, לטענתה, מה שמדיר לה את השינה גם אם אהיה הרחק ממנה, בחדר השני. לישון באוטו זה סידור נוח בשבילי, כי המושב האחורי מתאים למידות שלי, וממילא אני ישנה על הצד ברגליים מקופלות ואין סיכוי שיראו אותי, ובכל מקרה, בגלל רמי אני מתעוררת מוקדם, לפני האור, כי הוא הרבה יותר מעניין מהדירה שתמיד חשוכה בבוקר בגלל התריסים שמוגפים עד שהיא תתעורר. אף אחד לא יודע שאני שם, חוץ מגורג׳ייה השכנה שאין דבר שהיא לא יודעת, וכבר בפעם הראשונה היא הדביקה את הראש לשמשה ועשתה לי סימן לפתוח אותה ואמרה שהיא דואגת ומה קרה, אני חולה? או חס וחלילה, אלוקים ישמור, אולי רבנו, אני וזאת? והציעה שאם אני רוצה לישון אצלה, יש לה חדר מיותר עם שירותים צמודים, ולא חיכתה לתשובה, כי כמו שהיא אומרת על עצמה, יש לה עודף טקט ואני לא חייבת לענות כי כל אחד זכאי לפרטיות שלו.

ועכשיו אני רואה אותה בפיג'מת פליז מנוקדת מתקרבת כמו כלב דלמטי ישר לאוטו שלי, מביטה מעלה לגג של הבלוק, שמעליו דואה להקה של ציפורים מעוצבות במיוחד, ומחזירה את עיניה לשמשה של הפז'ו ואומרת לי שזה מאוד מוזר שהסיסים של עמנואל הגיעו לשכונה מוקדם מדי, ממש לא בעונה שלהם, והם לא נכנסים לכוכים שהוא בנה להם, ומה קורה לכדור הארץ.

אחר כך היא מצביעה למרפסת למעלה, איפה שעומד כבר שנים ארון שחור ענקי, ואומרת לי שהזוג ששם עוד פעם רבים, אבל הפעם זה ייגמר רע כי הם גם זורקים דברים זה על זה, ואז היא לוחשת כאילו יש משטרה מאחוריה, שזה לא עניינה, רק שהדפיקות שהם עושים לה על הראש כבר מוגזמות. בזמן שהיא לוחשת, אני חושבת על הסיסים הצעירים שמהרגע שיבקעו מהביצים שבכוכים לא יהיה להם בית, והם יהיו במסע נדודים שבו לא ידרכו על דבר במשך שלוש שנים תמימות, רק ידאו באוויר, ועל ההורים שלהם שישובו בכל שנה להטיל ביצים חדשות בדיוק באותם הכוכים.

רק שבעוד גורג'ייה מדברת, נופלת מלמעלה שקית ניילון נפוחה מבגדים, ואלה נשפכים באופן נחרץ על המדרכה, ואחריה עפה ערמת ספרים, וחלון נטרק, וזכוכית מתנפצת, וכל זה מלוּוה בצרחות עד לב השמיים, שאני כמעט מחליטה לצאת סופית מהאוטו ולחמוק הביתה כי כבר ממילא הלך לי השקט, וכבר כל כך מחריש כשגם משאית האשפה שפתאום מופיעה, מתנשפת ברעש אימים ודורסת את הספרים ובסוף נעצרת, כמעט לא מורגשת. וזה נמשך גם אחרי שפועלי הזבל מגיחים מאחוריה ועוברים בלי פשרות ממש דרך רמי בלי לראות אותו, כאילו הוא באמת נטמע בגדר ונעשה רגיל ושגור ממש כמו אחד מפנסי הרחוב החדשים שעיריית נווה־גבע הציבה לא מכבר לאורך המדרכות של הרחוב, על יד הבלוקים.

אבל רמי, כלום לא נוגע בו. נשען על הגדר, לוגם ושואף, נושף ולוגם, עד שהקפה בספל כמעט נגמר, ובין האצבעות נשאר לו רק הקצה של הסיגריה כי הוא מעשן בלי פילטר, ורעש או לא, אין מצב שרמי ייכנס לדירה עד שהצולע לא חוזר, כי האמת שאם יש איזה דבר שדומה למשאלה של חיים בלב של רמי זה רק בזכות החתול הזה, ורמי תולה בו סימנים לטוב ולרע, ואם הוא לא חוזר עד שהקפה נגמר והבדל נמעך כמו ג׳וק מתחת לכפכף שלו, הרי זה סימן רע מאוד בשבילו, ולכן עד ששמעון יצוץ מחדש מהפינה של הרחוב, רמי לא ילגום לגימה אחרונה ולא ינשוף נשיפה אחרונה, כי גם ככה לא נשארה לו תקווה לכלום, כי כבר יותר מדי זמן המיטה שלו לא משתפת פעולה, והוא לא צריך מזל רע יותר ממה שיש לו ממילא. בקיצור, בשביל רמי, שמעון הוא החתול השחור הכי מזל טוב שהיה לו אי פעם אף כי מעולם לא התקרב אליו, ובטח לא נגע בו, כי אפילו בלי זה היה אסתמטי והספיקו לו הסיגריות, מה גם שאהבת חייו, רחל־שחלות־אילמות, תיעבה בעלי חיים בכל ליבה, ובמיוחד את החתול הזה, שאותו ראתה רק פעם אחת, מזמן, וגם אז הצליח להקפיץ לה את הפיוזים אפילו שהייתה אחרי סשן של שעה וחצי לק־ג׳ל ושרויה בטשטוש חושים בעולמות הצבע הנצחיים של ניקולט בן עמי, הקוסמטיקאית שלה.

איך שלא יהיה, משאית הזבל משתנקת מהרחוב די מהר, אבל זה לא משנה הרבה כי הרעש של השכנים למעלה רק מתגבר, ועכשיו מתעופפים מטה גם מחבת וכרית פרחונית ואיזה משהו ורוד שסוחב מאחוריו חוט חשמל עם תקע בקצה.

ורק הסיסים של עמנואל, שבדרך כלל לא סותמים, כאילו חטפו מכת אלם ודומה שאילו יכלו, היו עוצרים באוויר כדי לראות מה קורה, אבל הם לא עוצרים כי ידוע שסיס שמפסיק ייפול מיד ארצה ולא יוכל להתרומם עוד ודינו מוות, כי רגליו חלושות וזאת הסיבה שתמיד יתחיל בתעופה מנפילה חופשית באוויר, והקן שלו תמיד יהיה פתוח מלמטה.

וככה, בעוד האוויר מלא צעקות וחבטות, ובעוד הסיסים שותקים באופן מטריד וחגים בטירוף, נשמע לפתע קול גרירה נורא מהקומה למעלה ומיד אחר כך זז ממקומו הארון השחור, שניים על שניים וחצי מטר של עץ מלא, שכבר שנים נטוע במרפסת כמו פסל יצוק מברזל, ובבת אחת מוטח באוויר כאילו הוא הסיס הענק הג'מבו, המלך טראח בכבודו ובעצמו, ובלי רגליים ובלי כנפיים נוחת על הכביש בקול נפץ מהגיהינום, ובגלל זה רחל שחלות־אילמות נבעטת מהמיטה, נפלטת שלא כדרכה מהפוך, משפריצה את עצמה החוצה כמו קולה מבקבוק שהפקק שלו שיחרר לחץ עקב נענוע לא מנוהל, ופוצחת בצרחות אימה, רמי, רמי, וכשהיא מוצאת אותו על יד הגדר, היא אוחזת אותו ביד, עם הבדל סיגריה והכל, צרודה כמו תרנגול, וכולה דמעות, אתה בסדר, אתה בסדר, כפרה עליך, תכף ומיד בוא הביתה, ומחבקת לו את הכתף בזמן שדוחפת אותו פנימה לתוך הדירה, וכל הרחוב מוחא כפיים, כי כולם יודעים שלרמי יהיה עכשיו הסקס של החיים, וככה הוא לא יֵדע לעולם שהארון שנפל מלמעלה גמר אחת ולתמיד על שמעון החתול שבדיוק באותו הרגע החליט לחזור. ◼︎