החירות הפכה לנכס צאן ברזל של המחשבה בדורנו ונחשבת לאחד מן ההישגים הגדולים שלה. בעולמו של עם ישראל החירות מצוינת מראשיתו כערך בסיסי. החירות היא החוויה הראשונה שעם ישראל חווה כעם ושקבעה את גורל חייו, עוד קודם לחוויית ההתגלות בסיני ולברית שנכרתה עימו שם. היציאה ממצרים, מבית עבדים, היא האירוע הראשון שעבר עם ישראל בלידתו כעם. התורה באה רק בעקבות החירות.

אין זה מקרי שהיציאה מבית עבדים היא לידתו של העם. ניכר כי התורה מעוניינת שנזכור ונזכיר לדורות את אותה חוויית חירות והיא מדגישה אותה מאוד במקומות רבים. החירות משעבוד מצרים היא הבסיס המופיע בראש עשרת הדיברות, בתחילת ההתגלות ההיסטורית של מעמד הר סיני, היא נזכרת פעמים רבות מאוד במקרא, מצוות רבות נצטווינו לקיים זכר ליציאת מצרים, וחג הפסח, אחד משלושת הרגלים, נקבע כולו לזכרה של אותה חירות. כל זאת מלבד עצם המצווה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום, ככתוב: "כל ימי חייך".

ניתן לעמוד על ערכה הגדול של היציאה מעבדות מצרים לחירות, גם בגנאי הגדול שיש לישראלי במכירת עצמו לעבד. שם רואים שחירות איננה רק ממשעבד שכבש אדם בכפייה, אלא גם משעבוד עצמי של האדם מרצונו, גם זה מגונה מאוד. התלמוד דורש: "אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: 'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע"!

כלומר, היציאה ממצרים הייתה צריכה להטמיע בלב כל אחד מישראל את תודעת החירות שהיא החוויה הבסיסית. לא בחירות ממשעבדים בלבד עוסקים כאן, אלא גם בערך החירות האוסר על האדם לשעבד את עצמו ואפילו ברצונו! הטעם לכך גם הוא נרמז כאן: העבדות לבשר ודם סתירה היא למלכות שמיים. התנאי המוקדם לקבלת מלכות שמיים הוא יציאה לחירות מעול זרים, ואף משעבוד עצמי. כל משמעותה של עבודת ה' היא הבאה מתוך חירות גמורה.

בתפילה מופיע הביטוי "חירות עולם" בקשר ליציאת מצרים. וכבר הקשו: מה פירושו של ביטוי זה, הרי היו שעבודים אחרים לאומות אחרות אחר חירות מצרים?

יש מקשים: מה הועילה לנו היציאה ממצרים?  הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות, במה שונה מלכות מצרים משאר מלכויות?! דברי הבאי הם! כי כאשר יצאו ישראל ממצרים, קיבלו את הטוב בעצם עד שהיו ראויים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם, ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל. כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם שעבוד במקרה...". (מהר"ל)

התודעה של יציאת מצרים הוטמעה עמוק במחשבתם של ישראל עד כדי כך שתחושת החירות הפכה אצלם למושג בסיסי עצמי מהותי, שאף אם ישעבדו בהם אחר כך, לא יהיה זה אלא שעבוד מקרי חיצוני יביאו ידיהם בכבלים, אבל בנפשם ובליבם הם יישארו לעולם בני חורין.

כך כתב הרב עמיאל:

ואם תרצו לדעת את מהות היהדות כשאתם עומדים על רגל אחת, אצביע לכם על החירות. לא לחינם אנו מדגישים כל כך על כל צעד וצעד את יציאת מצרים, ולא לחינם מתפאר אלוקי ישראל כל כך בעובדה זו, כי אמנם בזה אנו מוצאים את סמל היהדות כולה.

ואמנם, החירות זוהי התכונה הלאומית הראשית שלנו, וזו היא שעשתה אותנו לעם קשה עורף היותר גדול, שנכון למסור את נפשו גם על ערקתא דמסאני (=שרוך נעל) אם הוא מרגיש כנגדו איזו כפייה מן החוץ. ועד היום הזה ועד בכלל, רואים אנו שבראש כל המהפכות שהתרחשו בכל המדינות לטובת החירות עמדו אנשים ממקור ישראל, לפעמים בגלוי, לפעמים בסתר, אבל על כל פנים במסירות נפש נפלאה, כי כל זה בא להם בירושה מאבותיהם שנחה עליה רוח זו עוד מימי מתן תורה. אך היורשים האלה ירשו רק את החירות החיצונית ולא את הפנימית, את הקליפה של החירות למדו אבל את התוך שלה לא למדו, ובשביל זה עדיין רחוקה ישועתנו לבוא וצדקתנו להגלות.

הרמב"ם מתאר בהלכות תשובה פרק ה' את חופש הבחירה שיש לאדם בין טוב לרע כעמוד התורה והמצווה. הוא מדגיש שאין שום כוח שכופהו לאחת מן הדרכים, אלא בדעתו החופשית. אף הקב"ה עצמו נתן חירות לאדם באופן שיכול הוא להמליך אותו, או למרוד בו, מדעתו החופשית.

א. רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. כלומר, הן מן זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה העניין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיוון שכן הוא פן ישלח בידו.

ב. אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא כל מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. כלומר אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו. ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו מה יתאונן אדם חי וגו'. וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו מדעתנו עשינו כל הרעות ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו שהרשות עתה בידינו הוא שכתוב אחריו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו'.

ג. ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים. וכתיב: ראה אנוכי נותן לפניכם היום. כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים. ומפני זה העניין נאמר: מי יתן והיה לבבכם זה להם. כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכול מסור להם.

וחירות זו היא צלם האלוקים שבאדם, מפני שזהו התחום היחיד שבו האדם שליט יחיד, דהיינו, גם הקדוש ברוך הוא אינו מתערב, כביכול, בבחירתו. הבחירה היא אם כן תכונתו הבסיסית והיסודית של האדם.

המשך חכמה כותב: הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית. בלתי טבע המכריח, מרצון ושכל חופשי וזהו: "נעשה אדם בצלמנו"- נניח מקום לבחירת האדם שלא יהיה מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו. והיה בחירי־חפשי לעשותו רק כאשר יחפוץ בהם.

בתפילה אנו אומרים: ומלכותו ברצון קיבלו עליהם. ברא הקדוש ברוך הוא עם שיקבל עליו מלכותו ברצון ומבחירה חופשית ולא בכפיה. ישראל עמו קיבלו עליו מלכותו ברצון ובבחירה. זו מעלתם וזה ייחודם.

אין כוח כופה את האדם מה שיבחר, ויש לו יכולת עצמאית להחליט כרצונו, אבל אין פירוש הדבר שאין ציווי מה יבחר. אין כפייה אבל יש מצווה, אין כפייה אלא אחריות על בחירתו ולכן יש שכר ועונש על מעשיו.

נאמר בתורה: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים". לפי פסוק זה נראה, לכאורה, שהיציאה מעבדות מצרים לא הייתה יציאה לחופש אלא לשעבוד אחר, לעבדותו של ה', אם כך, כיצד ניתן לקרוא לשעבוד זה בשם 'חירות'?

רבי יהודה הלוי השיב על כך במשפט אחד בשירו: "עבדי זמן עבדי עבדים הם ועבד ה' הוא לבד חופשי".

גם במשנה במסכת אבות אנו מוצאים ביטוי דומה של רבי יהושע בן לוי: "חרות על הלוחות, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה."

וכך מספר הרב סולובייצ'יק: "אמר לי פעם אחת פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת ובכן תן פחדך שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן הפחד הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד ובוודאי שאין מקום להתפלל על פחד. אין אני פסיכיאטר אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו שהתקינו חכמי ישראל. וכך גם עניתי לו לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים. יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש פוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק, יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות, אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את המחלה ההיא. האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני הכישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולריות או מפני המחלות - הווה אומר: הפחד מפני הקדוש ברוך הוא!

ומכאן התפילה: ובכן תן פחדך, ה' אלוהינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו. הוא הדין בהשתעבדות האדם. אדם שיש לו מלך אחד בלבד, אשר לו ורק לו הוא משועבד בנאמנות מוחלטת — רק אז הוא משוחרר ובן חורין. אם יש לו יותר מהשתעבדות אחת זו, יש כאן מעין שיתוף עם עבודה זרה. רבים הם השעבודים שבני אדם מכניסים עצמם בעוּלם. המשועבד לה' — משוחרר מכל שעבוד. כשם שיראת ה' מסלקת את כל הפחדים שיש לאדם כך עבדות ה' היא חירות אמתית מפני שהיא מסייעת לאדם לבטא את פנימיותו ולסלק מעליו כל שיעבוד פנימי".

וכך כותב הרב קוק:

"תנאי הגאולה שניים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שעבוד זר, מכל שעבוד הכופה את צלם אלוקים אשר באדם להיות משועבד לכל כוח המוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותו ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית"

ערך החירות איננו בחירות ממשעבדים בלבד, ואף לא באיסור על האדם לשעבד את עצמו, אלא גם בחירות פנימית מכל מה שמסיט אותו ממסילתו הישרה.

כוחות רבים מתגוששים באדם. חלקם, כוחות שהוא רוצה בהם וחלקם כוחות שאינו רוצה בהם אלא שהם משתלטים עליו בעל כורחו ברגע של שטות ומטים אותו ממסילתו. ראיה לדבר, שרגע לאחר מכן הוא מצטער ומתבייש באותם כוחות שפעלו עליו, ולעיתים הוא מבקש סיוע ועצה איך להתגבר עליהם.

מעתה נבין מדוע חוויית החירות היא הראשונה של עם ישראל. כיון שישראל נקראו לקבל מלכות שמיים, ואי־אפשר מבלי להיות בן חורין. ולכן החירות מבשר ודם היא הבסיס לעבדות ה' שהיא החירות האמיתית. ועל כן בדבר הראשון מוזכרת היציאה מבית עבדים. והפרשה הראשונה שהצטוו ישראל אחרי מתן תורה היא פרשת עבדים.

כל הפסוקים בתורה המתארים את מעמד הר סיני מדגישים שהייתה זו קבלה מרצון של העם ולא כפייה: כמו שסדרו לנו רבותינו בברכות קריית שמע: ומלכותו ברצון קבלו עליהם. הברית הוצעה לעם על ידי ה', ומשה נשלח להביא את תשובתם. אין ההצעה נכפית עליה. הם מדעתם אומרים: נעשה ונשמע! וזוכים על כך לשבחים רבים. וכשדרש חכם אחד: "כפה עליהם הר כגיגית", הזדעק התלמוד: א"כ מתבטלת הברית אם נעשתה שלא בהסכמה! ומסכם שברור שקיבלו ברצון.

ביציאת מצרים זכינו לחירות עולם. ואף משעבד לא חיצוני ולא פנימי לא יוכל לעקור זאת מהאופי העצמי של עמנו. ◼︎

בתמונה: "מצבת ישראל", 1208־1209 לפנה"ס, שבה אזכור השם אִי־סִי־רִי־אר, שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל" | צילום: המוזיאון המצרי בקהיר