דודה שושי אומרת לה, "יש לי בקשה אלייך, מאיה'לה, את יודעת שגברים הם ילדים". מאיה תוהה, גם דוד מתיאוס, שהוא ראש אגף הנתונים?

"אני רוצה שתיסעי עם מתיאוס למועדון ההימורים הקבוע שלו ותמנעי ממנו להמר. זה לא בריא ללב שלו ההתרגשות הזאת, וגם החברים המוזרים שהוא פוגש שם".

מאיה שְמחה. באותו זמן היא הייתה מובטלת, לאחר שפוטרה מהוצאת הספרים איזבל. "מה לעשות?" אמר לה מר בהרב המו"ל, שהיה המעסיק שלה, "נגמרו הקוראים".

אנחנו בעיר זרה. השמיים בעיר הזאת גבוהים יותר ושונים, עננים קלים ומופזים כמו מפיות נייר שטים לרוחב.

האם יש צורך בתיאורים? האם מזה התעייפו הקוראים? האם הספרות מגלה או מכסה? ממציאה או מפרשת? לולא היינו קוראים בספרים, האם היינו רואים זאת באותו אופן? תעלומה. אבל מאיה כבר הייתה פסולה לעדות. ובכל זאת יש בה צורך לגעת בקיים.

"תראה, זו מרצדס", מאיה אומרת לדוד מתיאוס כשהוא ניצב בחליפתו השחורה ונעליו המבריקות.

"פה האנשים יודעים לתת כבוד", דוד מתיאוס אומר.

והנה המועדון, מאיה חושבת, כאילו נלקח מאלף לילה ולילה. סביב השולחנות יושבים גברים בגלביות לבנות. כמה מהם חובשים תרבושים אדומים. באוויר ריח מתוק של טבק תמרים.

"הו, מיסטר לוריא, כִּיף חאלאק". לאיש שהם מתיישבים לידו יש שפם קטן שרץ על שפתיו כמו שממית.

"על הכיפאק, מיסטר עבדול. הזמן רץ".

מאיה מבינה, שפת האלף לילה ולילה הגיעה אליה בתורשה, יש לה מוח נוטה להשפעה.

מלצריות שטות סביב, לבושות בשמלות ורודות קצרצרות, כמו תינוקות.

"של מי הילדה?" שואל מר עבדול.

"היא ילדה טובה", אומר דוד מתיאוס.

כשמאיה יורדת אחריהם במדרגות, נגלה לפניה שולחן ההימורים. השחקנים יושבים סביב כמהופנטים. הדוד מצטרף למקום שפינו לו.

שורר שקט גמור. אפשר לשמוע זבוב עובר.

הכרוז מכריז מה שמכריז, עוד רגע ארוך ודוד מתיאוס קם במלוא גופו הגדול, מטיח אגרוף בשולחן בזעם וקורא: "בַּנקרופְּט, לגמרי בנקרופְּט!"

מאיה רואה שהאיש עם השפם הקטן לוחש לו משהו באוזן. פניו של הדוד מתיאוס מוארות.

"מאיה, את תצילי אותי. אני משאיל אותך למר עבדול וזה יאפשר לי להמשיך ברולטה".

מאיה נבהלת קצת. ההיסטוריה לא מסתירה את אפשרות ההפחדות שלה. אבל נראה שההיסטוריה נחה ברגע זה. זו עִסקה שקטה, והיא הולכת אחרי מר עבדול.

"גברת מאיה", הוא אומר, "יש פה אחלה בית קפה".

בחוץ יורד גשם דקיק. חומר קמצוצי נפרש על דף אוויר רחב.

מאיה מופתעת. בית הקפה מואר וחמים.

"מאיפה לךָ זה?" שואל מר עבדול את בעל בית הקפה ומצביע על הציפור שעומדת ליד הקופה. זה עוף מפוחלץ אבל הוא נראה אמיתי עם מקורו המעוקל וציפורניו הדורסניות.

"זה בז. קיבלתי אותו במתנה".

מר עבדול אומר, "אני קונה אותו".

מאיה מרגישה כאילו היא שטה בתוך ערפל, ולהפתעתה שומעת ממרחק איך היא מספרת למר עבדול את מה שאמר המו"ל בהרב ושנגמרו הקוראים. האם היא מדברת גם על המשימה שנשלחה לבצע? מר עבדול מלטף את הציפור השחורה. ייתכן שהיא מבחינה בדמעות בעיניו. הוא אומר, "כן, כן, איפה תמצא בית בחיים האלה? את רואה את הציפור הזאת? זה בז. אני מכיר אותו. פה הוא מת, הוא לא יכול לעוף, אבל כשהיינו ילדים, בקירות הסלע במערות החשוכות במדבר קיננו כאלה. היינו לוכדים ומוכרים אותם. את יודעת שאפשר לאלף ציפורי פרא? חינכנו אותם. הם היו נוחתים לנו על כפות הידיים עם הציפורניים החדות, ואנחנו היינו מזניקים אותם. עם שקיעת השמש, כשהאוויר הקר היה מיתמר מן האדמה, היינו רואים אותם עפים, הכנפיים הפנימיות בולטות. אנשים אהבו לקנות אותם ואנחנו היינו צריכים כסף בשביל אוכל. אבל כשהתחילו היריות והידהדו יותר ויותר, הם נעלמו".

"מַרחַבּא", מקדם דוד מתיאוס את פניהם כשהם נכנסים למועדון ההימורים, "מה זה, מאיפה זה?" הוא שואל את מאיה ומצביע על הציפור שהיא מחזיקה, "את יודעת, כשהיינו ילדים היינו מאלפים ציפורים כאלה, אבל הם נעלמו".

"מה נעלמו?" אומר מר עבדול, "אלה היו ציפורים שלנו, אנחנו אילפנו אותם".

דוד מתיאוס לא עונה. רואים על הפנים שלו שהוא במצב רוח רע, אבל מר עבדול אומר, "עכשיו כמו שדיברנו, הילדה תשחק בשבילך".

מאיה מתיישבת ליד השולחן הארוך, מניחה את הבז לצידהּ. שקט מוזר יורד עליה, כאילו היא יודעת את הכללים.

ערימות הז'יטונים הולכות ונערמות מולה. האדונים מהספסל מוחאים לה כפיים, ומתיאוס ועבדול מתחבקים ומתנשקים.

באותו רגע מאיה לא מרגישה געגועים או חרטה. היא מבינה, הכל משחק.

המטבעות מנצנצות כמו אש בתוך החושך. בחצי אוזן היא שומעת את מר עבדול אומר: "אבל זה שייך לילדה".

"לא, היא בהשאלה", דוד מתיאוס עונה, "הכסף שלי".

"לפי החוק זה שייך למועדון", אומר הדילר.

מאיה בוכה, זה בגלל שלא מנעה מדוד מתיאוס להמר כמו שביקשה דודה שושי.

משני צידי השולחן מתחילים ללכת מכות. הבז, שעומד בקצה, מתמוטט ונופל בקול חבטה. "הוא נשבר". מאיה לא מפסיקה לבכות. ואז, מתחת לשולחן נשמע רשרוש, זה הבז הבוקע מתוך הסיפור ומתחיל להתעופף, מפיל בדרכו את ערימת הז'יטונים. הוא נע במעגלים קטנים, מטיח כנף גבוה באוויר וטס לאיטו, בהדרת כבוד, דרך החלון, בין עננים כהים, לעבר הירח הבוער. השחקנים עוקבים אחריו בעיניהם.

יעבור זמן עד שמאיה תבין, או לא, שסמל מהווה פתרון בספרות.

ובחיים? ◼︎