יציאת הונגריה

שהרה בלאו

● איור:

מיכל רונן

1.

אמא ואני נוסעות במונית, בחזרה מבית החולים.

היא אחרי ניתוח קטרקט ואינה רואה בעינה הימנית. עינה השמאלית חדה מאוד.

(הבהרה לקוראים: היא תקרא את הטקסט הזה לפני שאשלח אותו למערכת. היא לא ביקשה. אני הצעתי. חשבתי שזה ישחרר אותי לכתוב כרצוני. בפועל, קרה בדיוק ההפך).

2.

הנסיעה איטית ורוויית פקקים ונושאי השיחה שלנו הולכים ואוזלים.

במצב רגיל, בשלב הזה, כבר היינו פונות לסמרטפונים, אבל אמא לא יכולה לקרוא ואני לא מסוגלת להשאיר אותה לבהות באוויר. אני לא יודעת מה גורם לי לשאול אותה על סיפור העלייה שלה לישראל. אני גם לא יודעת למה לא שאלתי אותה עליו עד היום.

(הבהרה נוספת: אני יודעת למה, אבל אני לא יכולה לספר).

3.

השנה היא 1956.

אמא בת שמונה, אסתר, אחותה הקטנה, בת שבע. הונגריה נמצאת תחת הכיבוש הרוסי. כל היהודים רוצים החוצה.

בעזרת קשרים, סבא אוטו משיג כרטיסי מעבר לעיר קטנה ליד הגבול האוסטרי. הסיבה הכתובה בכרטיס: "ביקור קברי אבות".

זה כמובן שקר.

4.

הנסיעה אמורה להתרחש בעוד כמה שבועות, אבל אחד השכנים פונה לסבתי ואומר, "הבנו שבעלך יכול להשיג כרטיסי מעבר ליהודים". (השמועות! חרושת השמועות!) אימה נופלת על סבתי, הרגועה בדרך כלל. היא אומרת לסבא אוטו: היום אנחנו עפים מכאן.

יכול להיות שהוא ניסה להתווכח, אבל עם סבתא שלי לא מתווכחים.

5.

הם מתגוררים בדירה קומוניסטית קלאסית, כזו שבעלת הבית פיצלה לשתי דירות זעירות.

בחלק השני של הדירה המפוצלת גר איש בודד. אני שואלת את אמא עליו. היא לא יודעת יותר מדי ורק חוזרת כמה פעמים על המילה "בודד. הוא היה בודד, בודד"

אני יכולה לדמיין אותו, את האיש הבודד.

6.

אמא אומרת "זה היה כמו ביציאת מצרים".

ברגע שסבתא שלי מבינה שהשמועות מתפשטות, היא רצה למפעל שבו סבא שלי עבד וגוררת אותו הביתה. הם אורזים בבהילות. בדחיפות. אמא מספרת: "בגלל שזה היה יום שישי, השארנו את כל האוכל לשבת חצי מבושל על האש ונמלטנו משם. בודקים שהמצרים לא אחרינו".

אני חושבת: בכל דוד ודור.

7.

הם בורחים לקרובת משפחה רחוקה. צצים אצלה דקה לפני שבת. אחר כך נודע להם שהיא נבהלה וכעסה מאוד. אמא אומרת, "אני יכולה להבין אותה". ביום ראשון בבוקר הם לוקחים את הרכבת למעבר הגבול.

ברגע האמת, כשמגיע הכרטיסן, סבא שולף מולו את כרטיס המעבר. הו, הכרטיס היקר מכל!

הכרטיסן מסתכל על סבא ואומר לו: "אדוני, הכרטיס הזה, לא שווה כלום".

אתם יכולים לשמוע את הנשימה הנעצרת של סבא, סבתא, אמא ואסתר הקטנה?

8.

אמא אומרת: "אבל זה היה כרטיסן טוב".

הוא היה הבת פרעה שלהם. הוא זיהה. הוא הבין. הוא חמל.

המילה הכי חזקה בסיפור בת פרעה היא "ותחמול". היא חמלה על התינוק היהודי חסר האונים שמצאה ביאור, וכך גם הוא.

הוא מזהה שמדובר במבריחי גבול ומייעץ להם לרדת בתחנה אחרת מזו שתיכננו. יחד איתם יורדים מבריחי גבול לא יהודים, גם הם לא רוצים להישאר בהונגריה תחת שלטון רוסי.

כשהם יורדים מהרכבת, סבתא לוחשת לאמא, "אנחנו נוסעים לארץ ישראל". דודתי בתורה לוחשת לבובה שלה, "אנחנו נוסעות לארץ ישראל".

9.

הבובה עדיין איתנו. שמורה בארון. מתפקעת בזיכרונות מיציאת הונגריה.

10.

החבורה הקטנה מתקרבת לגבול, משננת את ההוראות שניתנו להם, "שמאלה, לכו שמאלה, כל הזמן שמאלה ואז תגיעו לגבול אוסטריה".

אבל הם כנראה טועים בדרך, כי הם מגיעים לנחל. הם לא יודעים מה לעשות. מישהו מדליק גפרור. טעות.

תוך שנייה כל השמיים נדלקים מפצצות תאורה של הרוסים. אש ותמרות עשן. הם מביטים בנחל, מצפים שייבקע לשניים. זה לא קורה.

11.

סבתא שלי מציעה, שלמרות ההוראות הם ינסו לפנות ימינה.

הם עושים את זה ופתאום נס! מתגלה לפניהם גשר. הם חוצים את הנחל בבטחה.

הלילה הזה. הלילה הזה.

12.

(אמא, עכשיו כשאת קוראת את הטקסט, לפני שאני שולחת אותו לעורך, מה הרגשת כשנדלקו השמיים? כשנכנסת למים הקרים? מה הרגשת? תכתבי לי כאן:_____________)

13.

סוף־סוף הם מגיעים לאוסטריה.

משכנים אותם באולם פליטים גדול, אמא זוכרת שנתנו להם שוקו חם, "כזה טוב".

הלילה הזה. הלילה הזה.

14.

אחרי שבועיים הם נוסעים לארץ. אונייה מיטלטלת בשם "ציון". כולם חולים במחלת ים. מגיעים לארץ. כפר חסידים. מיטות סוכנות. שמיכות מעקצצות. מסמכים. בירוקרטיות. נסיעות. המתנה. קרובי משפחה כבר חיכו להם. הם אומרים: הגעתם הביתה.

15.

בשלב הזה העין של אמא מתחילה לדמוע. בהתחלה אני חושבת שזו העין שעברה את הניתוח, אבל אני רואה שזו העין הטובה.

גם אני מתחילה לדמוע. אני מנסה לעצור את הדמעות ולוחשת לה, "הנהג מקשיב".

כי במהלך הנסיעה הוא אט־אט הנמיך את הרדיו שהשמיע את כל מה שתחנות הרדיו משמיעות בימים האלה: אימה, יגון, ייאוש, מוות.

16.

ואז הוא מסתובב אליי ואומר לי, "כל מילה של אמא זהב, את חייבת לזכור את זה. תזכרי!"

ואני זוכרת את זה וכותבת את זה, ויודעת שהמילים הן מה שיישארו, ומילים תמיד היו כוח העל של עם הספר, וחובה עלינו לתעד ולשמור. הכל. וחובה עליי. כי אמא הגידה לי, ואני מגידה לכם וחד גדיא חד גדיא.

ואני מבטיחה לעצמי שעד שנחזור בעוד כחודש לבית החולים, כדי לנתח את העין השנייה של אמא, הכל כבר יהיה כתוב ומתועד.

17.

אמא, הפרטים נכונים? זה בסדר? יש מה להוסיף? את מאשרת שהסיפור שלך יתפרסם? כי כל המרבה לספר הרי זה משובח.

תאשרי לי כאן:____________ ◼︎

עוד סיפורים