מזרחי כיוון את הבּוּם לגובה שהבמאי סימן לו באצבעו. זו הייתה ההקלטה השלישית של היום. המרואיין היה דב פייפרמאכר, בן 95 וחצי. הם נדחסו בסלון הדירה הקטנה בעפולה שבה חי הזקן לבדו מאז שאשתו נפטרה.

"אקשן".

הוא נראה קלוש: שערו, גופו, עורו. עיניו המימיות, הכחולות־בוהקות, היו צלולות. הוא לבש חולצת כפתורים קצרה, משובצת, גרביים אפורות לרגליו. הוא ענה על השאלות בבהירות, בעברית טובה, במבטא קל שבקלים. הוא נולד ב־1927 בפולין אבל גדל בברלין — משפחתו עברה לשם כשהיה תינוק כי אבא שלו, שהיה לו מפעל לסוודרים בלובלין, קיבל הצעה להקים מפעל סוודרים גדול בגרמניה. האבא חוסל כשדב היה בן 13 בידי שוטר מקוף נאצי, ואחרי מותו חזרה האמא עם ארבעת בניה ובתה לפולין, לחלם. אבל כעבור זמן קצר הגיעו גם לשם הנאצים והוא נשלח עם כל היהודים בעיירה לסוביבור. כל משפחתו הושמדה, אבל הוא... פייפרמאכר היסס לכמה שניות, ולפתע נמלטה מפיו צעקה בשפה זרה, ואנשי הצוות הביטו זה בזה בפליאה, אבל הרגע חלף והזקן חזר לעצמו וסיפר שהצליח לעבור מקבוצה המיועדת להשמדה לקבוצה שנשלחה לעבודות כפייה.

"ספר על עבודות הכפייה", ביקש הבמאי.

"מיון חפצים של הקורבנות שנשלחו אל הגז. גזירת השיער של הבנות בדרכן לשם — לא הבנתי למה צריך לגזור. הכול תחת התעללות יומיומית של מכות והצלפות בשוט ושיסוי כלבים. היה כלב בשם בָּארִי שאחד הקצינים שיסה בנו, אני עצמי נפצעתי ממנו. תראו." הוא הפשיל את מכנסיו והראה צלקות ששרדו את השנים. הצוות הביט בריכוז, ומזרחי אמר לעצמו, בארי זה שם של כלב חמוד, אבל לכלבה שלי יש שם יותר טוב.

"כמה זמן עבדת בעבודות הפרך?"

"שבעה עשר חודש".

"ואיך יצאת מזה?"

"מחושל. לפני זה הייתי ילד עדין. ואז פתאום כבר לא".

"לא, התכוונתי איך..."

הוא ברח מסוביבור במרד האסירים באוקטובר 43', הצטרף לפרטיזנים ביערות. ביערות היו תלאות, גניבות, רציחות, מאבקים בלתי פוסקים עם פולנים אכזריים. חלק מהזמן חיו במעין בונקר של שורדים. פייפרמאכר הרים בהיסוס את עיניו המימיות.

"תמשיך, תמשיך", החווה הבמאי. הצוות חיכה בציפייה, לאו דווקא בגלל התוכן, שהיה טרגי ככל העדויות, כמו בזכות הטון של דב, שידע להחזיק סיפור. אבל פייפרמאכר שוב צעק משהו בשפה זרה, כמו קודם. אותו משפט. אז השתתק.

הבמאי שאל, "מה זה, יידיש?" הזקן לא ענה, אבל מזרחי אמר, "גרמנית". הבמאי אמר לפייפרמאכר, "אני אביא לך כוס מים", והלך למטבח. כשחזר, הניח את הכוס על השולחן. הזקן הביט בה, ואז הרים את החרוזים הכחולים של עיניו אל הבמאי וחייך כמו תינוק מתוק.

מזרחי ידע גרמנית מקורס טכנאות אודיו והפקת סאונד באֶס־אָה־אֶה אינסטיטוט, שבסופו הוכתר כ"טונמייסטר". הוא הגיע לשם כמעט במקרה: כשהשתחרר מהצבא שמע שמחפשים אנשי סאונד לפרויקט גדול שמסתובב בכל הארץ. הוא לא היה "איש סאונד", אבל הם היו צריכים עובדים, ואמרו לו להחזיק מיקרופון, לוודא ששומעים באוזניות, ואת השאר כבר ילמדו אותו.

הוא אהב את הפרויקט של שפילברג: קראו לו "סאונדמן", הוא נסע ברחבי הארץ, הקליט עדויות וסיפורים, והרוויח לא רע. פעם הגיעו לאישה בהרצליה, שאמרה שחובה לנצל את הגרמנים. "יש כאלה שלא מוכנים לקבל מהם פיצויים", אמרה, "או לא נוסעים בפולקסוואגן. אפילו כמה משוגעים לא מוכנים לטוס מעל גרמניה! אני אומרת, להפך. לנצל את רגשות האשמה כמה שאפשר". היא אמרה שהגרמנים שופכים כסף, מזמינים ישראלים לנסיעות ולימודים על חשבונם. היה לה ברושור.

כך הפך לטונמייסטר. שנה בברלין, קורס חינם, טיסות ומענק מחיה צנוע, מתנת קרן פיוס גרמנית. הוא נמנע מלספר שהגרמנים לא נגעו לרעה במשפחתו מפני שכוחות הציר נבלמו על ידי הבריטים באל־עלמיין, כמאה קילומטרים מאלכסנדריה שבה חיו הוריו, בזמן שבאירופה הקולגות שלהם ביצעו את זממם באשכנזים.

בזמנו הרגיש על גג העולם אבל במבט לאחור הוא לא בטוח שבחר נכון – אולי היה יותר מאושר לו הלך בדרך אחרת? הוא חזר לישראל לשנים של עבודה בסאונד: אולפני הקלטות, תוכניות טלוויזיה, הופעות. גם את עדויות ניצולי השואה המשיך לעשות. זה היה כסף קל, ונראה שעשה טוב לזקנים.

פייפרמאכר נענה לבסוף לבמאי והמשיך. "חזרתי לחלם, לא נשארו כמעט יהודים. את הגרמנים גירשו או הרגו. אבל גם רוסים ופולנים זה צרות, לא רק נאצים. המלחמה נגמרה וכולם בדרכים, מפה לשם, חיילים מצבאות שונים, יהודים ממחנות שונים, פליטים, מחפשים. הציעו ארץ ישראל, אמרו שיש אוניות. אמרתי, קודם אמצא את אחותי גיטה. אולי היא חזרה לברלין? אגיע לגרמניה ואראה".

הוא השתעל לפתע, וחזר לדבר בשפתו. אותו משפט. כמה פעמים. מזרחי קימט את המצח. הבמאי אמר, "נסתפק? הוא גמור". הצלם הוסיף בלחישה, "ואנחנו רעבים..." הבמאי הנהן, "הוא גם כבר מספר על אחרי השואה, אז טכנית..."

אלא שהפיליפינית יצאה לקניות. הם לא רצו להשאיר את הזקן לבד, במצבו הרופף. "מצד שני, זה לא התפקיד שלנו, לתת טיפול סיעודי", אמר הבמאי והציץ בשעון. "היא מאחרת".

מזרחי אמר, "לכו. אני אשאר. הוא ירגיש יותר בטוח איתי, אני אפטפט איתו בגרמנית".

אחרי שהלכו הוא התיישב מול פייפרמאכר. הזקן הביט בו. "למה התכוונת קודם", שאל הטונמייסטר, "כשאמרת 'גֶלְד אין דֶן וֶנְדֶן'? חזרת על זה כמה פעמים". הקשיש הביט בו ארוכות, ואז משך בכתפיו. "נו?" התעקש מזרחי. "אמרת. זהב בקירות? בברלין אחרי המלחמה?"

"לא מצאתי את גיטה. הבניין היה הרוס. אף יהודי. מצאתי חדר במערב. שניידר הציע לי לעבוד בהברחות בין החלקים של העיר: הרוסי, הצרפתי, האמריקאי והבריטי. הוא אמר, 'אל תלך לפלשתינה, הצלחת לא למות מגרמנים אז תמות מערבים? פה יש כסף. ונשים'. בגיל 19, רציתי כסף ונשים".

"מה עם הזהב בקירות?" מזרחי ידע שהפיליפינית תיכנס בקרוב, ותיקח את הזקן לנוח.

פייפרמאכר אמר, "תשאל את פיליפ פולקמן־שלוק", ופרץ בצחוק מעט מוטרף.

לא תאוות בצע הניעה את מזרחי לברר על הזהב בקירות. לאחרונה הסתבך, נזקק לחבל הצלה שיחלץ אותו מהבור הכלכלי שנקלע אליו שלא באשמתו אלא באשמת הקורונה ואמיליו אסטבז.

הוא גר לבד. היו לו חברות במשך השנים, אהבות, אבל הן הלכו. הוא קיבל את זה, חי את חייו, עבד. כשחש קצת בודד, יצא לשתות בנילוס קמפרי תפוזים ולקשקש עם הברמנית התמירה והחריפה שהתעניינה בעבודתו. בסך הכל היה בסדר. לא אושר גדול, לא בטוח שהוא איפה שהוא אמור להיות, אבל מי כן? ואז באה הקורונה.

הופעות נעצרו. אולפנים נעצרו. עדויות שואה נעצרו. הנילוס נעצר. היה נחמד לזמן מה, הממשלה העניקה מענקים לעצמאים, אבל הוא רצה לצאת מהבית. מהחלון ראה אנשים מטיילים עם כלבים, ושמע שמותר לטייל איתם שלוש פעמים ביום. הוא הלך לכלבייה ולקח את הכלבה הראשונה שראה, כי נראה לו לא הוגן לבחור לפי יופי או חמידות. את השם, אמיליו אֶסְטָבֵז, בחר עוד בדרך, ולשמחתו הוא התאים לה בול.

הכלבה הייתה שרוטה בראש, תוקפנית, אבל הוא מת עליה. הם התקרבו, פיתחו רגשות. היה לה עניין: היא נהגה לתקוף שליחים של וולט על אופניים חשמליים. הם צעקו שהיא משוגעת, והוא צעק בחזרה, "הכלב נורמלי, כולם משוגעים!" הדברים הסתבכו כששליח שתקפה סטה והתנגש באוטו, שגם סטה, והתנגש בקיר. בעל האוטו תבע את השליח, שהשית את התביעה על מזרחי והוסיף אחת משלו. הסאונדמן הגן על הכלבה בבית המשפט והפסיד. הוא היה חייב הרבה כסף. עבודה לא חזרה, והמענקים הממשלתיים פסקו.

"מי זה פיליפ פולקמן־שלוק?"

פייפרמאכר חייך. אבל לא ענה.

"איפה הזהב בקירות?"

"שונשטראסה. "זקס אונד זקציש". זו כתובת.

"בברלין? שם יש זהב בקירות?"

דמעה זלגה מעינו של דב. "עשיתי דבר רע", אמר בגרמנית.

"אני בטוח שלא", אמר הסאונדמן, ורכן לאחוז בידו הקלושה של הזקן. "מי זה פולקמן־שלוק?"

"הוא הכריח אותי. הייתי קטן. לא ידעתי. הוא הבטיח שיציל אותנו. אבל אבא מת".

"והכנסתם זהב לקירות?"

המבט של הזקן השתנה לפתע. הוא הזדקף, ושאל בעברית, "מה אתה עושה פה?"

"אנחנו מחכים לרוזה".

"אתה יכול ללכת. אני בסדר. אני לא צריך משגיח. לך".

• • •

כשדפק בדלת שמע נביחות. פתחה אישה כבת גילו, נאה, שיערה אסוף לאחור, חום וחלק. "קוֹקוֹ, שה!" צעקה על הכלבה. "כן?" פנתה בעיניים סקרניות.

"את מכירה את פיליפ פולקמן־שלוק?"

היא הביטה בו ארוכות. הכלבה חמקה והתחילה לרחרח אותו, והוא ליטף אותה. "איזה מבטא יש לך?"

"ישראלי".

"היא ממש אוהבת אותך!" הצביעה על קוקו וחייכה.

"היא צריכה להכיר את אמיליו אסטבז. הן יסתדרו טוב".

היא מורה לפילאטיס בסטודיו בפרנצלאוורברג. הבוקר התבטלו לה שיעורים, מתאמנים נדבקו בזן החדש. היא הייתה ידידותית, אמרה שלא יוצא לה לפגוש ישראלים, אפילו יהודים. כשקמה למזוג עוד קפה ראה שהטייטס חיבקו את הישבן שלה באופן מחמיא, גם אהב את האופן שבו אמרה "שטודיו", כי בגרמנית הסמ"ך היא שי"ן.

"איפה הכרתָ את סבא שלי?"

"פגשתי מישהו שהכיר אותו. הייתה להם היסטוריה משותפת, כאן בברלין".

היא נתנה בו מבט, והפנתה את העיניים לחלון. "תמיד שאלתי את עצמי מה סבא עשה במלחמה. הוא היה בן 19 כשהתחילה, אבל הוא מדבר רק על אחרי. 1946. כשכולם חזרו, וברלין הייתה הרוסה. הוא גדל בשכונה הזו, ונשאר כשהפכה למזרח ברלין הסובייטית. אני נולדתי במזרח גרמניה".

מזרחי אכל עוד עוגיה. הוא שמע הרבה עדויות מיד ראשונה, אבל לא התעניין במיוחד בהיסטוריה. "מה האיש שפגשת אמר על סבא? מה הם עשו ביחד?" שאלה.

הוא משך בכתפיו ונענע בראשו בשפתיים חתומות, ואז פזל אל הקירות.

למחרת היא באה לאיירביאנבי שלו בבוקר. שוב היו לה ביטולי קורונה. הציעה לטייל. על ספסל בפארק סיפרה על העבודה שלה, הילדים שלה. התעניינה בעדויות הניצולים. התפתחה נינוחות אינטימית. האנשים המעטים בפארק עטו מסכות שונות מהתכולות שכולם חבשו בארץ; הן היו לבנות ומחודדות. הוא שאל על סבא שלה. היא אמרה שתמיד חשדה שהיה מעורב, שהיה נאצי. שהוא מדבר רק על אחרי המלחמה כדי לכסות על זה. מזרחי הניח ידו על ידה. "אולי הוא רצה להגן עלייך. אני לא חושב שזה שחור ולבן, אפילו במלחמה הזאת, שלכאורה הייתה הכי שחור ולבן שאפשר". היא לא משכה את היד שלה. כשנפרדו, היה רגע של כמעט: מבט, חיבוק שלא היתרגם לכלום. אבל למחרת בבוקר שוב באה, רעב בעיניה. הייתה לה רק שעה אבל היא הייתה מתוקה ומענגת להפתיע, ובסיומה הטונמייסטר אמר לה, "את מאוד סקסית, דורין פולקמן־שלוק".

"אני לא פולקמן־שלוק", אמרה, וליטפה לו את הבטן. "אני דורין שווייגרסהאוזן".

הוא ליטף את שערה. "גרושה?" שאל.

"לא", השיבה. "בעלי באפריקה. עובד ביהלומים. אני מצטערת, הייתי צריכה להגיד. אבל אהבתי את איך שהסתכלת עליי. ולא שאלת".

"לא שאלתי", הידהד, "כי אהבתי את הרעב בעיניים שלך". היא צחקה.

"אבל, טונמייסטר, באת כל הדרך לברלין כדי למסור ד"ש לסבא שלי מזקן דמנטי בן 95?"

"לא".

הוא לא ידע מה לומר. התלבט בינו לבין עצמו אם לספר על הזהב בקירות. בזמן שחיכתה שירטטה באצבע על חזהו, ואמרה, "אתם הישראלים, אתם מסתוריים".

למחרת השטודיו חזר לפעול. ובעלה עמד לחזור מאפריקה. מזרחי הלך לבית שלה וניסה לבדוק אם יש דרך להסתנן לתוכו, מחלון אחורי או חצר פנימית. אבל הדירה הייתה בקומה גבוהה מדי. הוא הלך לסטודיו הפילאטיס, שילם 17 יורו והשתתף בשיעור קבוצתי שלה. במשך שעה התמסר לקולה הטוב ואיתגר את גופו במיני גמישויות, מתיחות ומאמצים שלא הכיר.

"איזה כיף שבאת!" אמרה לו בבית הקפה. היו לה עשרים דקות לפני השיעור הבא.

"את מורה מעולה!" אמר, והיא צחקה. הוא הוסיף, "לא אמרתי לך למה באתי לברלין".

"נכון", אמרה בהפתעה.

"פייפרמאכר ביקש ממני להביא משהו מהדירה של המשפחה שלו", אמר.

היא קימטה את מצחה. "למה שזה יהיה בדירה אחרי שלושת־רבעי מאה, כשהם מזמן לא פה?"

"זו הכתובת שהוא נתן לי. שונשטראסה 66. לכן דפקתי בדלת".

"הוא לא אמר לך מה זה?" שאלה. "אני מנסה לחשוב אם יש אצלנו משהו מהתקופה של סבא".

"זהב", הוא אמר לה.

"זהב?" שאלה. "אני לא חושבת שראיתי..."

"בקירות. הזהב בקירות".

"מה?"

"אני חושב שהם הטמינו זהב בקירות. כשבנו מחדש את הבניין אחרי המלחמה".

היא הביטה בו. האפל־ווץ' שלה זימזם והיא הציצה בו אבל לא ענתה. "איזה זהב?" שאלה.

הטונמייסטר משך בכתפיו. הוא לא ידע. "אולי תתני לי מפתח ואלך לחפש?"

"ומה תעשה, תשבור את הקירות? יותר הגיוני לשאול את סבא".

"מה?"

"הוא בדיור מוגן, בדרזדן".

"בן כמה הוא?"

"102".

"את צוחקת עליי?" אבל הפנים שלה היו רציניים.

• • •

"כולם חזרו הביתה. יבשת שלמה בתנועה. בדרכים. מחפשים. גרמנים את החיילים שלא חזרו מרוסיה, יהודים את המשפחות שלא חזרו מפולין. צרפתים, אוסטרים, הולנדים... וכולם שנאו את הגרמנים והוציאו עליהם את כל הנקמות שלהם. כולם היו רעבים, מותשים, מדוכאים, חסרי תקווה".

"סבא, הוא מכיר את פייפרמאכר". דורין הניחה יד על כתפו של מזרחי.

הזקן הביט בו. "ניסיתי לדבר עם פייפרמאכר. שילמתי. הוא לא ענה לי".

"על מה שילמת, סבא?"

"מה שהגיע לו. הכל. לא התחמקתי. למרות שיכולתי, בקלות".

"פייפרמאכר לא מבקש ממך כלום", אמר מזרחי.

פיליפ פולקמן־שלוק נראה טוב להפתיע. לא קלוש כמו פייפרמאכר, הכפיס על סף שבירה. עורו של הגרמני היה נקי, שערו מסורק, עיניו ממוקדות, פיו מלא שיניים. קשה להאמין שזה גילו, אבל דורין סיפרה ברכבת שהוא אפילו לא הכי זקן בבית האבות.

באותו הבוקר הגיעה לחדרו בשמונה. פקדה עליו, "תוריד את הבגדים". לא נאמר דבר אחרי זה, ואחרי עשרים דקות מופלאות הם התקלחו במהירות, התלבשו, ויצאו לדרך. זמן קצר אחרי שהכירה לסבה את הבחור מישראל, חזרה לברלין.

"קראנו לשנה הזאת "שטונדה נול", שעת אפס. התחלנו מכלום..."

"מה הסיפור עם פייפרמאכר והזהב?" שאל הסאונדמן.

"כולם מדברים על המלחמה ועל השואה, אף אחד לא מדבר על 46'. המרגלים. האנסים. הפושעים. הבניינים ההרוסים. הקור הנוראי. השוק השחור... אתה הנכד של פייפרמאכר?"

הסאונדמן חשב, למה לא. הוא הנהן.

"אתה יודע, מדברים על הייאוש. אבל אני ראיתי גם מישהי קונה זר פרחים תמורת שלוש סיגריות. היו מסיבות. אתה לא יכול להמשיך לחיות עם השנאה, כי היא תאכל אותך. לשנוא מישהו זה גם לשנוא את עצמך".

מזרחי התחיל להתייאש. ברכבת דורין אמרה שהוא מדבר בעיקר על 46' ושהיא לא בטוחה שייתן את התשובות שמזרחי מחפש. עכשיו הבין למה התכוונה, והתלבט אם זה בסדר לקום וללכת, או לא מנומס. בעצם, למה להיות מנומס? אין כלום. אין זהב. סתם בא לברלין, ביזבז זמן וכסף. הוא התגעגע לאמיליו אסטבז. חש מובס. פולקמן־שלוק אמר פתאום, "רצית לשמוע על הזהב?"

"כן!" הזדקף.

"סבא שלך ואני אהבנו האחד את השני. באמת. את הדיל עשינו בכנות. ואני לא עמדתי בו, והוא כעס. אני מקווה שהוא הבין שניסיתי".

"הדיל?"

"הכרנו ברחוב. בית ליד בית. אני חייל צעיר. הוא ילד יהודי אמיץ. הצעתי שילך ליהודים בשכונה ויציע לשמור על הזהב שלהם מפני נאצים שנכנסו לבתים והחרימו רכוש. שיגיד להם שיש כספת סודית, במרתף. הכספת היתה שלי. הבטחתי לו שלא יפגעו לרעה במשפחת פייפרמאכר, ובתמורה נתחלק בזהב אחרי המלחמה. על פני חודשים הכספת התמלאה, יהודים ברחו והפקידו את הזהב בידי הילד שניהל רישום מסודר והבטיח להחזיר כשהכול ייגמר, בניכוי עמלה. כשאבא של דב נורה בידי שוטר מקוף נאצי, היינו בהלם. נכשלתי. הפרתי את ההסכם. ולא הצלחתי לפייס אותו. אמא שלו החליטה לחזור לפולין, חשבה שמחוץ לגרמניה יותר בטוח. איזו טעות! דב עזב בלי להיפרד. אבל שמרתי את הזהב".

"ואז נפגשתם שוב ב־46'? בשונשטראסה?"

"כן. הוא הסכים לדבר איתי. כשבנו מחדש את הבניין ההרוס, הצטרפנו לפועלים. כשהאחרים לא ראו, הכנסנו את הזהב לקירות. פחדנו משודדי אוצרות. אבל דב עזב. ארץ ישראל. דף חדש. שטונדה נול. כשהתחתנתי, רציתי את הדירה שלו, שעמדה ריקה. חיפשתי אותו. רציתי לשלם. הוא לא ענה. ניסיתי וניסיתי. הגעתי לבת שלו. היא חתמה על הניירות. העברתי את הכסף לחשבון בנק. עפולה".

"הדירה שדורין גרה בה עכשיו".

"כן".

"והזהב... עוד בקירות?"

פיליפ פולקמן־שלוק הביט בטונמייטסר, שהביט בו בחזרה. אז חייך, חיוך רחב, בשיניים צחורות בנות מאה. "לא. הוצאתי את הזהב מהקירות ומכרתי אותו. כדי לממן את הדירה".

"מה?"

"הרגשתי שזה צודק. דב לא רצה את הדירה, או את הכסף. אבל הוא קיבל אותו, כי התעקשתי. אני קיבלתי דירה בשביל המשפחה. כל אחד קיבל משהו. אני יודע שהוא התייסר, כי זה היה זהב של יהודים שהוצאנו במרמה. הוא לא רצה נגיעה לזה, הוא התבייש בחלק הזה בעברו".

למחרת מזרחי נפרד מדורין. היא אמרה, "נקשרתי אליך".

"בואי לבקר. אמיליו אסטבז תאהב אותך. נראה לך את תל־אביב".

"איך תשלם את הקנס?"

"אחזור הביתה ואחשוב", חייך בעצב.

היא העבירה לו כסף עבור הקנס, אמרה שיש לה מספיק. ויום אחד, כעבור כשנה, אמיליו אסטבז התחילה לנבוח כמשוגעת. "אמיליו, שה!" השתיק אותה, ואז שמע את הדפיקות בדלת.

"סבא מת", חייכה כשפתח. ◼︎