החירות הפכה לנכס צאן ברזל של המחשבה בדורנו ונחשבת לאחד מן ההישגים הגדולים שלה. בעולמו של עם ישראל החירות מצוינת מראשיתו כערך בסיסי. החירות היא החוויה הראשונה שעם ישראל חווה כעם ושקבעה את גורל חייו, עוד קודם לחוויית ההתגלות בסיני ולברית שנכרתה עימו שם. היציאה ממצרים, מבית עבדים, היא האירוע הראשון שעבר עם ישראל בלידתו כעם. התורה באה רק בעקבות החירות.

אין זה מקרי שהיציאה מבית עבדים היא לידתו של העם. ניכר כי התורה מעוניינת שנזכור ונזכיר לדורות את אותה חוויית חירות והיא מדגישה אותה מאוד במקומות רבים. החירות משעבוד מצרים היא הבסיס המופיע בראש עשרת הדיברות, בתחילת ההתגלות ההיסטורית של מעמד הר סיני, היא נזכרת פעמים רבות מאוד במקרא, מצוות רבות נצטווינו לקיים זכר ליציאת מצרים, וחג הפסח, אחד משלושת הרגלים, נקבע כולו לזכרה של אותה חירות. כל זאת מלבד עצם המצווה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום, ככתוב: "כל ימי חייך".

ניתן לעמוד על ערכה הגדול של היציאה מעבדות מצרים לחירות, גם בגנאי הגדול שיש לישראלי במכירת עצמו לעבד. שם רואים שחירות איננה רק ממשעבד שכבש אדם בכפייה, אלא גם משעבוד עצמי של האדם מרצונו, גם זה מגונה מאוד. התלמוד דורש: "אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: 'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע"!

כלומר, היציאה ממצרים הייתה צריכה להטמיע בלב כל אחד מישראל את תודעת החירות שהיא החוויה הבסיסית. לא בחירות ממשעבדים בלבד עוסקים כאן, אלא גם בערך החירות האוסר על האדם לשעבד את עצמו ואפילו ברצונו! הטעם לכך גם הוא נרמז כאן: העבדות לבשר ודם סתירה היא למלכות שמיים. התנאי המוקדם לקבלת מלכות שמיים הוא יציאה לחירות מעול זרים, ואף משעבוד עצמי. כל משמעותה של עבודת ה' היא הבאה מתוך חירות גמורה.

בתפילה מופיע הביטוי "חירות עולם" בקשר ליציאת מצרים. וכבר הקשו: מה פירושו של ביטוי זה, הרי היו שעבודים אחרים לאומות אחרות אחר חירות מצרים?

יש מקשים: מה הועילה לנו היציאה ממצרים?  הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות, במה שונה מלכות מצרים משאר מלכויות?! דברי הבאי הם! כי כאשר יצאו ישראל ממצרים, קיבלו את הטוב בעצם עד שהיו ראויים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם, ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל. כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם שעבוד במקרה...". (מהר"ל)

התודעה של יציאת מצרים הוטמעה עמוק במחשבתם של ישראל עד כדי כך שתחושת החירות הפכה אצלם למושג בסיסי עצמי מהותי, שאף אם ישעבדו בהם אחר כך, לא יהיה זה אלא שעבוד מקרי חיצוני יביאו ידיהם בכבלים, אבל בנפשם ובליבם הם יישארו לעולם בני חורין.

כך כתב הרב עמיאל:

ואם תרצו לדעת את מהות היהדות כשאתם עומדים על רגל אחת, אצביע לכם על החירות. לא לחינם אנו מדגישים כל כך על כל צעד וצעד את יציאת מצרים, ולא לחינם מתפאר אלוקי ישראל כל כך בעובדה זו, כי אמנם בזה אנו מוצאים את סמל היהדות כולה.

ואמנם, החירות זוהי התכונה הלאומית הראשית שלנו, וזו היא שעשתה אותנו לעם קשה עורף היותר גדול, שנכון למסור את נפשו גם על ערקתא דמסאני (=שרוך נעל) אם הוא מרגיש כנגדו איזו כפייה מן החוץ. ועד היום הזה ועד בכלל, רואים אנו שבראש כל המהפכות שהתרחשו בכל המדינות לטובת החירות עמדו אנשים ממקור ישראל, לפעמים בגלוי, לפעמים בסתר, אבל על כל פנים במסירות נפש נפלאה, כי כל זה בא להם בירושה מאבותיהם שנחה עליה רוח זו עוד מימי מתן תורה. אך היורשים האלה ירשו רק את החירות החיצונית ולא את הפנימית, את הקליפה של החירות למדו אבל את התוך שלה לא למדו, ובשביל זה עדיין רחוקה ישועתנו לבוא וצדקתנו להגלות.

הרמב"ם מתאר בהלכות תשובה פרק ה' את חופש הבחירה שיש לאדם בין טוב לרע כעמוד התורה והמצווה. הוא מדגיש שאין שום כוח שכופהו לאחת מן הדרכים, אלא בדעתו החופשית. אף הקב"ה עצמו נתן חירות לאדם באופן שיכול הוא להמליך אותו, או למרוד בו, מדעתו החופשית.

א. רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. כלומר, הן מן זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה העניין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיוון שכן הוא פן ישלח בידו.

ב. אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא כל מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. כלומר אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו. ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו מה יתאונן אדם חי וגו'. וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו מדעתנו עשינו כל הרעות ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו שהרשות עתה בידינו הוא שכתוב אחריו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו'.

ג. ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים. וכתיב: ראה אנוכי נותן לפניכם היום. כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים. ומפני זה העניין נאמר: מי יתן והיה לבבכם זה להם. כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכול מסור להם.

וחירות זו היא צלם האלוקים שבאדם, מפני שזהו התחום היחיד שבו האדם שליט יחיד, דהיינו, גם הקדוש ברוך הוא אינו מתערב, כביכול, בבחירתו. הבחירה היא אם כן תכונתו הבסיסית והיסודית של האדם.

המשך חכמה כותב: הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית. בלתי טבע המכריח, מרצון ושכל חופשי וזהו: "נעשה אדם בצלמנו"- נניח מקום לבחירת האדם שלא יהיה מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו. והיה בחירי־חפשי לעשותו רק כאשר יחפוץ בהם.

בתפילה אנו אומרים: ומלכותו ברצון קיבלו עליהם. ברא הקדוש ברוך הוא עם שיקבל עליו מלכותו ברצון ומבחירה חופשית ולא בכפיה. ישראל עמו קיבלו עליו מלכותו ברצון ובבחירה. זו מעלתם וזה ייחודם.

אין כוח כופה את האדם מה שיבחר, ויש לו יכולת עצמאית להחליט כרצונו, אבל אין פירוש הדבר שאין ציווי מה יבחר. אין כפייה אבל יש מצווה, אין כפייה אלא אחריות על בחירתו ולכן יש שכר ועונש על מעשיו.

נאמר בתורה: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים". לפי פסוק זה נראה, לכאורה, שהיציאה מעבדות מצרים לא הייתה יציאה לחופש אלא לשעבוד אחר, לעבדותו של ה', אם כך, כיצד ניתן לקרוא לשעבוד זה בשם 'חירות'?

רבי יהודה הלוי השיב על כך במשפט אחד בשירו: "עבדי זמן עבדי עבדים הם ועבד ה' הוא לבד חופשי".

גם במשנה במסכת אבות אנו מוצאים ביטוי דומה של רבי יהושע בן לוי: "חרות על הלוחות, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה."

וכך מספר הרב סולובייצ'יק: "אמר לי פעם אחת פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת ובכן תן פחדך שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן הפחד הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד ובוודאי שאין מקום להתפלל על פחד. אין אני פסיכיאטר אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו שהתקינו חכמי ישראל. וכך גם עניתי לו לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים. יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש פוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק, יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות, אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את המחלה ההיא. האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני הכישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולריות או מפני המחלות - הווה אומר: הפחד מפני הקדוש ברוך הוא!

ומכאן התפילה: ובכן תן פחדך, ה' אלוהינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו. הוא הדין בהשתעבדות האדם. אדם שיש לו מלך אחד בלבד, אשר לו ורק לו הוא משועבד בנאמנות מוחלטת — רק אז הוא משוחרר ובן חורין. אם יש לו יותר מהשתעבדות אחת זו, יש כאן מעין שיתוף עם עבודה זרה. רבים הם השעבודים שבני אדם מכניסים עצמם בעוּלם. המשועבד לה' — משוחרר מכל שעבוד. כשם שיראת ה' מסלקת את כל הפחדים שיש לאדם כך עבדות ה' היא חירות אמתית מפני שהיא מסייעת לאדם לבטא את פנימיותו ולסלק מעליו כל שיעבוד פנימי".

וכך כותב הרב קוק:

"תנאי הגאולה שניים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שעבוד זר, מכל שעבוד הכופה את צלם אלוקים אשר באדם להיות משועבד לכל כוח המוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותו ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית"

ערך החירות איננו בחירות ממשעבדים בלבד, ואף לא באיסור על האדם לשעבד את עצמו, אלא גם בחירות פנימית מכל מה שמסיט אותו ממסילתו הישרה.

כוחות רבים מתגוששים באדם. חלקם, כוחות שהוא רוצה בהם וחלקם כוחות שאינו רוצה בהם אלא שהם משתלטים עליו בעל כורחו ברגע של שטות ומטים אותו ממסילתו. ראיה לדבר, שרגע לאחר מכן הוא מצטער ומתבייש באותם כוחות שפעלו עליו, ולעיתים הוא מבקש סיוע ועצה איך להתגבר עליהם.

מעתה נבין מדוע חוויית החירות היא הראשונה של עם ישראל. כיון שישראל נקראו לקבל מלכות שמיים, ואי־אפשר מבלי להיות בן חורין. ולכן החירות מבשר ודם היא הבסיס לעבדות ה' שהיא החירות האמיתית. ועל כן בדבר הראשון מוזכרת היציאה מבית עבדים. והפרשה הראשונה שהצטוו ישראל אחרי מתן תורה היא פרשת עבדים.

כל הפסוקים בתורה המתארים את מעמד הר סיני מדגישים שהייתה זו קבלה מרצון של העם ולא כפייה: כמו שסדרו לנו רבותינו בברכות קריית שמע: ומלכותו ברצון קבלו עליהם. הברית הוצעה לעם על ידי ה', ומשה נשלח להביא את תשובתם. אין ההצעה נכפית עליה. הם מדעתם אומרים: נעשה ונשמע! וזוכים על כך לשבחים רבים. וכשדרש חכם אחד: "כפה עליהם הר כגיגית", הזדעק התלמוד: א"כ מתבטלת הברית אם נעשתה שלא בהסכמה! ומסכם שברור שקיבלו ברצון.

ביציאת מצרים זכינו לחירות עולם. ואף משעבד לא חיצוני ולא פנימי לא יוכל לעקור זאת מהאופי העצמי של עמנו. ◼︎

בתמונה: "מצבת ישראל", 1208־1209 לפנה"ס, שבה אזכור השם אִי־סִי־רִי־אר, שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל" | צילום: המוזיאון המצרי בקהיר

אחרי התאונה הכל הפך לכאבים: כאבים בתור לבית הקפה בבוקר, כאבים בעבודה, כאבים בפיזיותרפיה בקומה האחרונה של מרפאת קופת החולים עם המעלית המסריחה בדרום העיר. ואז חבר סיפר לו על מטפל אלטרנטיבי שעלה לארץ מקווקז, גר בבת־ים ומרפא באנרגיות. המטפל הזה, סיפר החבר, משוגע לגמרי: מזיע ומדבר לעצמו בזמן הטיפול, נוטף ונוהם כמו חיה במצוקה, אבל, לפחות לפי החבר, עושה את העבודה. האמת? כבעל תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול מאוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, הוא לא ממש האמין ברפואה אלטרנטיבית, אבל כמחזיק בדוקטורט בכאבים מהאקדמיה של החיים הוא היה מוכן לנסות הכל. פעם בשבוע הייתה רותי מסיעה אותו לסרמאן, ככה קראו לקווקזי הנוהם מבת־ים, ואחרי ארבע־חמש פעמים שהסרמאן הזה נהם והזיע עליו הכאב פשוט נעלם.

אחרי שהבריא הכל הפך למשעמם: משעמם בבית הקפה, משעמם בעבודה, משעמם ליד הבריכה בנופש באילת, משעמם אצל החברים בארוחות הערב בשישי. באיזשהו שלב רותי אמרה לו שככה זה לא יוכל להימשך, שהוא חייב לעשות עם עצמו משהו: ללכת לטיפול, לקרוא ספרים, ללמוד לבשל או לגלוש גלים — כל דבר, רק לצאת מהתקיעות. ומשהו בשיחה הזאת, משהו במבט הרנטגן הרואה כל של רותי, באכפתיות שלה, באופן שהגרון שלה נחנק כשדיברה, העיר אותו משנ"צ האפתיות וגרם לו לרצות להשתנות ולהרגיש שוב.

"אני רוצה ילד", הוא אמר. "אני רוצה שיהיה לנו ילד. בלונדיני, תמיר, פריבילגי. אני רוצה שנדחוף אותו בקניון בעגלת ילדים מעוצבת שיובאה משוודיה ושכל מיני אנשים יעצרו לידנו ויגידו שהוא יותר דומה לך או שהוא יותר דומה לי, או כל מחשבה מסכסכת אחרת שעולה להם בראש, ושנצחק ולא יהיה לנו אכפת למי הוא דומה או אם הוא דומה, רק פשוט נשמח שהוא שם".

• • •

אחרי שנדיר נולד הכל הפך למתיש: מתיש בגינה הציבורית, מתיש על השטיח המוכתם בסלון, מתיש בטיפת חלב. לפני שנולד הם סיכמו שהוא יינק לפחות עד גיל שנתיים, כי באינטרנט היה כתוב שזה מאוד מחזק את העצמות ואת הביטחון העצמי של התינוק. אבל אחרי חמישה שבועות רותי אמרה שנדיר נושך לה את הפטמות כמו גירית ושחייבים להעביר אותו לבקבוק. ומרגע שהוא עבר לבקבוק הם כבר חילקו את תורניות ההאכלה, ובמקום שרק רותי תקרוס, עכשיו שניהם היו הרוסים.

"זה רק בכמה חודשים הראשונים", ניחמה אותו האחות החייכנית עם השיניים הצהובות בטיפת חלב, "ברגע שהוא יגדל קצת הוא יתחיל לישון כמו תינוק".

כשהילד גדל קצת הכל נהיה עצבים: עצבים בדרך לפעוטון, עצבים בהשכבות, בארוחות, במקלחות, עצבים עם רותי, שכל דבר, פשוט כל דבר, שהוא אמר לנדיר — היא התעקשה לומר ההפך. עצבים בעבודה, בפקקים בחזרה, עצבים בטיפול הזוגי אצל המטפל עם השיער הדליל שדיבר על הקשר שלהם בכל כך הרבה התנשאות ורחמים, שלפעמים זה נשמע כאילו הוא מדבר על מחלה חשוכת מרפא. חמש מאות ש"ח הם שילמו. חמש מאות ש"ח תמורת העלבונות המחופשים לעצות שהמטפל המקריח המשיך להטיח בזוגיות שלהם. חמש מאות ש"ח בכל שבוע. ובאופן לא ברור זה פשוט עבד.

כשנדיר התגייס לצבא, הכל הפך לפחד: פחד ממבזקי חדשות ברדיו, מפריצות לשידור בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה, מהודעות פוש באפליקציית חמ"ל. פחד כשנדיר היה בבסיס, פחד כשיצא עם החברים בסופ"ש לשתות, פחד כשלא ענה לרותי להודעת ווטסאפ, פחד מההתחממות הגלובלית, פחד מהתעצמות חיזבאללה, מווירוסים, מקורקינטים חשמליים שנוסעים מהר מדי על המדרכה, מפוליטיקאים שמדברים על "נצח ישראל" אבל לא באמת מסתכלים בעיניים. ואז, אחרי שלוש שנים ארוכות, גם זה נגמר, ונדיר השתחרר ונסע לטיול של אחרי צבא באמריקה. בזמן הטיול הוא התחיל למכור מוצרי טיפוח של ים המלח מעגלות עם יקי, ישראלי חלקלק שפגש בבית חב"ד במיאמי. הלך להם לא רע, ואחרי כמה חודשים נדיר עבר לגור שם עם בחורה בשם ג'ורג'ינה, ששני הדברים היחידים שרותי והוא ידעו עליה זה שיש לה תואר שני בלימודי מגדר ושהיא לא יהודייה.

כשהנכדה נולדה זה היה תסכול טהור. אולי לא טהור, כי הייתה שם גם נגיעה של אושר. אין דבר שמשמח יותר סבא וסבתא מלהניף את הנכדה הקטנטנה שלהם באוויר ולצוות עליה בקול רועם, "תגידי סבא! ס־בא!" אבל כשהנכדה הזאת הולכת לפעוטון פרוגרסיבי בפרבר של קולומבוס אוהיו, לא ממש יוצא לך להניף אותה באוויר הרבה פעמים. ומתסכל לא לקחת אותה כל שבוע לטיול בפארק, מתסכל לנסות להצחיק אותה בזום, מתסכל לטוס ארבע עשרה שעות רק כדי לעשות לה "קוקו!" אחד ולשמוע את ג'ורג'ינה אומרת שכבר מאוחר והילדה עייפה, ואז לחזור למלון ב־UberX עם נהג שמריח משום.

אחרי שרותי מתה הכל נהיה... האמת היא שאחרי שהיא מתה, רוב הזמן הוא לא זכר מה נהיה. הרופאים אמרו שזה הגיל וזה טבעי. או שזה תורשתי. או שמדובר בתופעה לא מוסברת ונדירה. הוא לא בדיוק זכר מה אמרו, מעבר לזה שאי־אפשר לעשות נגד זה כלום. ועם זיכרון מחורר, החיים שלו הפכו למין עיסה דלילה ודביקה של... כל מיני דברים, שרגע קורים ומציפים ורגע אחרי כבר לא שם. פעם בשנתיים־שלוש היו נדיר וג'ורג'ינה מגיעים לארץ ומבקרים אותו בבית האבות. לפעמים הוא לא זכר מי הם, ולפעמים זכר שנדיר הבן שלו וג'ורג'ינה היא אשתו אבל שכח שיש לו נכדה בשם רוזה, שנקראת על שם אמריקאית מפורסמת שרבה עם מישהו באוטובוס ולא על שם רייזל סבתא שלו. וברגעים שבכל זאת זכר את רוזה המתוקה שלו, גם היה צלול מספיק כדי לזכור שהיא לא מבקרת בארץ מכל מיני סיבות פוליטיות שהחבר המקועקע שהכירה בקולג' הכניס לה לראש, אבל גם ברגעים היותר חדים הללו לא ממש זכר מה היו הסיבות הפוליטיות שהרחיקו את רוזה מארצו ובאיזו ארץ בדיוק הוא חי.

אחרי שמת הכל הפך לאין: אין כאב, אין שעמום, אין פחד, אין תסכול, אין אושר. אין אחד גדול. מין כלום ענקי שממלא — ואולי יותר נכון, מרוקֵן הכל ולא משאיר אחריו אפילו תוהו ובוהו, רק את הרוחות של רותי ושלו שמרחפות מלמעלה וחושך על פני תהום.

ותאמר רותי, "ויהי אור!"

הוא הינהן בתקווה.

היה יכול להיות נחמד, קצת אור. ◼︎

דודה שושי אומרת לה, "יש לי בקשה אלייך, מאיה'לה, את יודעת שגברים הם ילדים". מאיה תוהה, גם דוד מתיאוס, שהוא ראש אגף הנתונים?

"אני רוצה שתיסעי עם מתיאוס למועדון ההימורים הקבוע שלו ותמנעי ממנו להמר. זה לא בריא ללב שלו ההתרגשות הזאת, וגם החברים המוזרים שהוא פוגש שם".

מאיה שְמחה. באותו זמן היא הייתה מובטלת, לאחר שפוטרה מהוצאת הספרים איזבל. "מה לעשות?" אמר לה מר בהרב המו"ל, שהיה המעסיק שלה, "נגמרו הקוראים".

אנחנו בעיר זרה. השמיים בעיר הזאת גבוהים יותר ושונים, עננים קלים ומופזים כמו מפיות נייר שטים לרוחב.

האם יש צורך בתיאורים? האם מזה התעייפו הקוראים? האם הספרות מגלה או מכסה? ממציאה או מפרשת? לולא היינו קוראים בספרים, האם היינו רואים זאת באותו אופן? תעלומה. אבל מאיה כבר הייתה פסולה לעדות. ובכל זאת יש בה צורך לגעת בקיים.

"תראה, זו מרצדס", מאיה אומרת לדוד מתיאוס כשהוא ניצב בחליפתו השחורה ונעליו המבריקות.

"פה האנשים יודעים לתת כבוד", דוד מתיאוס אומר.

והנה המועדון, מאיה חושבת, כאילו נלקח מאלף לילה ולילה. סביב השולחנות יושבים גברים בגלביות לבנות. כמה מהם חובשים תרבושים אדומים. באוויר ריח מתוק של טבק תמרים.

"הו, מיסטר לוריא, כִּיף חאלאק". לאיש שהם מתיישבים לידו יש שפם קטן שרץ על שפתיו כמו שממית.

"על הכיפאק, מיסטר עבדול. הזמן רץ".

מאיה מבינה, שפת האלף לילה ולילה הגיעה אליה בתורשה, יש לה מוח נוטה להשפעה.

מלצריות שטות סביב, לבושות בשמלות ורודות קצרצרות, כמו תינוקות.

"של מי הילדה?" שואל מר עבדול.

"היא ילדה טובה", אומר דוד מתיאוס.

כשמאיה יורדת אחריהם במדרגות, נגלה לפניה שולחן ההימורים. השחקנים יושבים סביב כמהופנטים. הדוד מצטרף למקום שפינו לו.

שורר שקט גמור. אפשר לשמוע זבוב עובר.

הכרוז מכריז מה שמכריז, עוד רגע ארוך ודוד מתיאוס קם במלוא גופו הגדול, מטיח אגרוף בשולחן בזעם וקורא: "בַּנקרופְּט, לגמרי בנקרופְּט!"

מאיה רואה שהאיש עם השפם הקטן לוחש לו משהו באוזן. פניו של הדוד מתיאוס מוארות.

"מאיה, את תצילי אותי. אני משאיל אותך למר עבדול וזה יאפשר לי להמשיך ברולטה".

מאיה נבהלת קצת. ההיסטוריה לא מסתירה את אפשרות ההפחדות שלה. אבל נראה שההיסטוריה נחה ברגע זה. זו עִסקה שקטה, והיא הולכת אחרי מר עבדול.

"גברת מאיה", הוא אומר, "יש פה אחלה בית קפה".

בחוץ יורד גשם דקיק. חומר קמצוצי נפרש על דף אוויר רחב.

מאיה מופתעת. בית הקפה מואר וחמים.

"מאיפה לךָ זה?" שואל מר עבדול את בעל בית הקפה ומצביע על הציפור שעומדת ליד הקופה. זה עוף מפוחלץ אבל הוא נראה אמיתי עם מקורו המעוקל וציפורניו הדורסניות.

"זה בז. קיבלתי אותו במתנה".

מר עבדול אומר, "אני קונה אותו".

מאיה מרגישה כאילו היא שטה בתוך ערפל, ולהפתעתה שומעת ממרחק איך היא מספרת למר עבדול את מה שאמר המו"ל בהרב ושנגמרו הקוראים. האם היא מדברת גם על המשימה שנשלחה לבצע? מר עבדול מלטף את הציפור השחורה. ייתכן שהיא מבחינה בדמעות בעיניו. הוא אומר, "כן, כן, איפה תמצא בית בחיים האלה? את רואה את הציפור הזאת? זה בז. אני מכיר אותו. פה הוא מת, הוא לא יכול לעוף, אבל כשהיינו ילדים, בקירות הסלע במערות החשוכות במדבר קיננו כאלה. היינו לוכדים ומוכרים אותם. את יודעת שאפשר לאלף ציפורי פרא? חינכנו אותם. הם היו נוחתים לנו על כפות הידיים עם הציפורניים החדות, ואנחנו היינו מזניקים אותם. עם שקיעת השמש, כשהאוויר הקר היה מיתמר מן האדמה, היינו רואים אותם עפים, הכנפיים הפנימיות בולטות. אנשים אהבו לקנות אותם ואנחנו היינו צריכים כסף בשביל אוכל. אבל כשהתחילו היריות והידהדו יותר ויותר, הם נעלמו".

"מַרחַבּא", מקדם דוד מתיאוס את פניהם כשהם נכנסים למועדון ההימורים, "מה זה, מאיפה זה?" הוא שואל את מאיה ומצביע על הציפור שהיא מחזיקה, "את יודעת, כשהיינו ילדים היינו מאלפים ציפורים כאלה, אבל הם נעלמו".

"מה נעלמו?" אומר מר עבדול, "אלה היו ציפורים שלנו, אנחנו אילפנו אותם".

דוד מתיאוס לא עונה. רואים על הפנים שלו שהוא במצב רוח רע, אבל מר עבדול אומר, "עכשיו כמו שדיברנו, הילדה תשחק בשבילך".

מאיה מתיישבת ליד השולחן הארוך, מניחה את הבז לצידהּ. שקט מוזר יורד עליה, כאילו היא יודעת את הכללים.

ערימות הז'יטונים הולכות ונערמות מולה. האדונים מהספסל מוחאים לה כפיים, ומתיאוס ועבדול מתחבקים ומתנשקים.

באותו רגע מאיה לא מרגישה געגועים או חרטה. היא מבינה, הכל משחק.

המטבעות מנצנצות כמו אש בתוך החושך. בחצי אוזן היא שומעת את מר עבדול אומר: "אבל זה שייך לילדה".

"לא, היא בהשאלה", דוד מתיאוס עונה, "הכסף שלי".

"לפי החוק זה שייך למועדון", אומר הדילר.

מאיה בוכה, זה בגלל שלא מנעה מדוד מתיאוס להמר כמו שביקשה דודה שושי.

משני צידי השולחן מתחילים ללכת מכות. הבז, שעומד בקצה, מתמוטט ונופל בקול חבטה. "הוא נשבר". מאיה לא מפסיקה לבכות. ואז, מתחת לשולחן נשמע רשרוש, זה הבז הבוקע מתוך הסיפור ומתחיל להתעופף, מפיל בדרכו את ערימת הז'יטונים. הוא נע במעגלים קטנים, מטיח כנף גבוה באוויר וטס לאיטו, בהדרת כבוד, דרך החלון, בין עננים כהים, לעבר הירח הבוער. השחקנים עוקבים אחריו בעיניהם.

יעבור זמן עד שמאיה תבין, או לא, שסמל מהווה פתרון בספרות.

ובחיים? ◼︎

היא קונה מצרכים בסופר בטבריה. ומשלמת במזומן. היא לא רוצה שהקנייה הזו תקפוץ לבעלה בטלפון שלו. והוא יתחיל לשאול שאלות. מבחינתו, היא נוסעת לבקר את אמא שלה ביהוד. עדיף שיחשוב ככה מאשר שיתחיל עם כל החרדות שלו. רק זה חסר לה.

הכבישים ריקים בימים האלה. וככל שהיא מצפינה, הם הופכים לשוממים ממש. המחסום הראשון של הצבא מופיע בצומת מחניים. היא מצדיעה לחיילים, בביטחון, והם נותנים לה לעבור. בינה לבין עצמה החליטה שאף אחד לא יעצור אותה הבוקר, שאם יהיה צורך תפרוץ את אחד המחסומים בכוח, ואולי החיילים חשים בנחישות ה"לא יעזור בית דין" שלה, כי גם בשני המחסומים הבאים הם נותנים לה לעבור. רק במחסום האחרון ממש, בכניסה לקיבוץ, שואל אותה חייל מילואים עם זקן שיבה, לאן, גברת? והיא לוקחת נשימה עמוקה ואומרת, הביתה.

הוא מהנהן ואומר, מחובתי לעדכן אותך שהקיבוץ הוא אזור מלחמה, והכניסה אליו היא באחריותך בלבד.

ואז פותח את השער הצהוב.

•

שלושה חודשים לא הייתה כאן. שלושה חודשים מאז פינו אותם למלון הדפוק הזה בטבריה.

היא נוסעת לאורך הגדר, לאט, עד הכיכר, ואז פונה ימינה להרחבה.

הבתים דוממים. החניות ריקות. בחלק מהן כבר צמחו עשבים שוטים.

היא חונה בחניה שלהם, מוציאה חלק מהשקיות ונושאת אותן לכיוון הבית. לפני הדלת יש שטיח רגליים שעליו המילה Home. ועל הדלת, שלט "כאן גרים באהבה" עם השמות של ששת בני המשפחה. היא מביטה בשלט כאילו היא רואה אותו בפעם הראשונה. ואז פותחת את הדלת.

•

יש רעש של מים זורמים במקלחת. זה הדבר הראשון שהיא שומעת כשהיא נכנסת.

כנראה שבהיסטריה של הפינוי מישהו השאיר את המים זורמים, היא חושבת.

אבל אז, היא שומעת מישהו שר.

היא מניחה את השקיות על הרצפה ומתקרבת, צעד זהיר אחרי צעד זהיר, למקור הצלילים.

זה קול של גבר, אין ספק. גבר שר אצלה באמבטיה.

היא מצמידה את האוזן לדלת כדי לשמוע טוב יותר מה הוא שר שם. את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים ותן לנו לשוב ולראותו, יותר מזה אנחנו לא צריכים. זה מה שהוא שר.

אז יש לנו עסק עם חובב שלמה ארצי, היא חושבת. כבר יותר משועשעת מאשר מפוחדת. היא מתלבטת רגע אם לפרוץ לחדר האמבטיה ולהעיף אותו לכל הרוחות, אבל אז חושבת שבכל זאת אנשים על הקצה עכשיו ואי־אפשר לדעת איך הוא יגיב, אפילו אם הוא חובב־שלמה. והולכת להביא את שאר השקיות עם המצרכים מהבגאז'.

עד שהוא יוצא מהאמבטיה — החובב־שלמה חובב גם מקלחות ארוכות, מסתבר — היא כבר מספיקה להעמיד שני סירים מתוך הארבעה שתיכננה להעמיד.

הוא עומד באמצע הסלון, נוטף, כשרק מגבת לגופו — השרירי, היא מבחינה — ובוהה בה.

מה אתה עומד ככה? היא נוזפת בו, לך תתלבש. וכשהיא רואה שהוא ממשיך לעמוד נטוע במקומו, מוסיפה, קדימה.

תשמעי, גברת, הוא אומר, אני ממש מצטער. אני מהפלוגה פה, של המילואימניקים. והמקלחות שלנו זה מקלחות שדה, אין מים חמים, וחורף עכשיו —

חדל קשקשת, היא עוצרת אותו. קודם שים על עצמך משהו, ואז תספר לי סיפורים.

•

במלון התחילה ללכת לפילאטיס. פעם ביום. בשביל להרגיש יותר טוב עם הגוף שלה. ועכשיו כשהגבר הזה מתבונן בה מאחורה, מבשלת, היא מודה על זה.

מדי פעם, תוך כדי השיחה שלהם, היא מסתובבת מהכיריים אליו ורואה שהוא מסתכל עליה כמו שגבר מסתכל על אישה. היא שכחה כבר איך זה מרגיש. בעלה נובל לו לאיטו מאז שהתחילה המלחמה, יושב ורואה חדשות בימים. ובלילות צועק מתוך שינה את כל הזיכרונות שלו מלבנון השנייה. היא כבר מכירה את רובם בעל פה ולפעמים היא רוצה לזעוק יחד איתו. אש! אש! הותקלנו מימין!

יש לו קטע עם מקלחות, מסביר לה שי — ככה קוראים למילואימניק — זאת אומרת, אין לו בעיה לישון בשק שינה ואין לו בעיה לא לצאת הביתה ואין לו בעיה שרוב החבר'ה בפלוגה צעירים ממנו ואין לו בעיה עם זה שחיזבאללה יורה בכינון ישיר על העמדות שלהם והוא יכול למות בכל רגע בעצם — אבל לא להתקלח כמו בן אדם? זה גומר אותו. אז בוקר אחד, אחרי המשמרת, הוא עבר מבית לבית בהרחבה עד שמצא את המפתח מתחת לבלטה אצלם, וזהו, מאז הוא מגיע לכאן פעם בכמה ימים. רק הוא, ברור. הוא לא סיפר על זה ולא יספר על זה לאף אחד. ואם זה בעייתי מבחינתה, כמובן שזאת תהיה הפעם האחרונה שהוא מתקלח אצלה.

וואלה, היא אומרת. בלי לחרוץ את דינו, אם זו הפעם אחרונה שלו או לא.

ומזליפה שמן זית על הפרוסות הדקות של תפוחי האדמה.

ומכניסה אותן לתנור.

הוא עוקב במבטו אחרי ההתכופפות שלה, היא מרגישה את זה.

אבל מה... מה את עושה פה? הוא מתעניין. אתם לא אמורים להיות במלון או משהו?

והיא עונה, בלי להסתובב אליו, שיש לה קטע עם לבשל במטבח שלה, זאת אומרת, אין לה בעיה עם זה שכל הילדים עליהם במלון ואין לה בעיה עם זה שהמלון עולֵב ואין לה בעיה עם זה שאף אחד לא יודע מתי זה ייגמר ואין לה בעיה עם זה שבעלה פוטר ולה קיצצו במשרה והם עשו מינוי לאפליקציה כזו שאמורה להוציא אותם מהאוברדרפט וכל קנייה של כל אחד מהם חשופה לשני, ואין לה בעיה עם זה שאפילו בגד אחד לא קנתה לעצמה מאז שהתחילה המלחמה, כי לא בא לה על ההערות שלו, והיא מסתובבת עם הטייטס הזה כל הזמן — אבל לא לבשל במטבח שלה? זה גומר אותה. אז בוקר אחד, כלומר הבוקר, היא החליטה שהיא חוזרת לבית שלה, לבשל. ואף אחד לא יעצור אותה.

וואלה, הוא משיב לה. ואומר גם, אחלה טייטס.

והיא מסמיקה מבפנים ואומרת, תודה.

בום חזק מרעיד לפתע את קירות הבית. ולפני שהיא מספיקה לזוז הוא מרגיע —

של כוחותינו.

והיא שואלת, אתה בטוח?

והוא מניח כפות ידיים גדולות על האי שבמטבח ואומר, אחרי שלושה חודשים אתה כבר מבדיל.

והיא אומרת אוקיי, סומכת עליך, ומפנה אליו את הגב. וממשיכה לבזוק פטרוזיליה על הטחינה.

והוא אומר, טוב, נראה לי ש... אני אזוז.

אבל לא זז. היא רואה את ההשתקפות שלו בדלת הזכוכית של התנור ויודעת שהוא לא זז אפילו מילימטר.

אז היא מסתובבת אליו ואומרת, נראה לך, חייל? האוכל עוד לא מוכן.

והוא מחייך ומתרווח קצת בכיסא ושואל, אני יכול לעזור במשהו, המפקדת?

והיא חושבת, יפה שהוא מציע, ואומרת, תמשיך לבדר אותי. זה מספיק.

•

וכעבור שעה קלה היא מגישה לשולחן פטריות ממולאות באגוזי פקאן קצוצים ותפוחי אדמה חתוכים דק־דק ואפויים בתנור עם תימין ועוף במרינדה ופרגיות צרובות על הפלאנצ'ה וכדורי קבב בטחינה ובאבא גנוש בטחינה וסלט חסה וסלט ירקות ומוזגת גם יין אדום לשתי כוסות יין והם עושים לחיים ומסתכלים בעיניים ונועצים מזלגות וחותכים את האוויר בסכינים וטורפים, בלי להחליף מילה, מנה אחרי מנה אחרי מנה ולפעמים שתיים בבת אחת, והיא מתענגת על זה שהוא מתענג, לא פחות, ואולי קצת יותר, ממה שהיא מתענגת בעצמה, וכשהכל נגמר יוצאת משניהם אנחה כזו, של אחרי, והוא צוחק לעצמו, והיא אומרת, מה מצחיק, והוא אומר, בא לי פתאום משפט של תוכניות ריאליטי, והוא אומרת, מה? שהאוכל שלך מנחם. והיא אומרת, תודה. זה אומר שאני עוברת לשלב הבא? והוא צוחק שוב והיא חושבת, מתי בפעם האחרונה הצליחה להצחיק גבר, והוא שואל: סיגריה? ולמרות שהיא לא מעשנת כבר שנים כי בעלה מפחד שהיא תמות מסרטן כמו אימא שלו והוא יישאר לבד עם הילדים, היא אומרת כן, והם יוצאים לגינה לעשן.

הם מתיישבים על הכיסאות־קש והוא מתכופף אליה כדי להדליק לה את הסיגריה ומאהיל בכפות ידיו על המצית כדי שהלהבה לא תכבה, ותוך כדי כך פרק האצבע שלו נוגע בשלה. ונדמה לה, היא לא בטוחה, שהוא משתהה על המגע שנייה אחת יותר ממה שצריך.

היא לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה שלה. ורק אז מבחינה שהגינה נראית מטופחת מדי בשביל גינה שלא טיפלו בה שלושה חודשים. השיחים גזומים. הערוגות חפורות היטב. הפרחים פורחים. הדשא לא צומח פרא. ומישהו ניכש את העשבים השוטים.

מקווה שזה בסדר שסידרתי פה קצת, הוא אומר. אני... גנן באזרחות.

אחלה גנן, היא מתפעלת. וחושבת, זה מסביר את כפות הידיים הגדולות, הגסות האלה שלו. ולוקחת עוד שאיפה מהסיגריה שלה. וחושבת, איך מתאים, לעשן עכשיו. ושואלת — אז מי מתפעל את העסק עכשיו, כשאתה כאן?

השותף שלי, הוא אומר. וגם אשתי עוזרת, עם כל ההנהלת חשבונות.

וואלה, היא אומרת. ורוח קרה שמגיעה מלבנון מעבירה בה צמרמורת פתאום ומזכירה לה שבעצם, כל דקה שהיא נשארת פה, על הגבול, מגדילה את הסיכון שלה להיפגע.

אז היא מועכת את הסיגריה שלה במאפרה, למרות שהספיקה לעשן רק חצי ממנה, ואומרת, בלי להסתכל עליו, אני צריכה לזוז עוד מעט, ובטח גם אתה. והוא מהנהן באיטיות, ומועך גם גם את שלו, ושניהם קמים וחוזרים לתוך הבית, והוא שואל אם היא צריכה עזרה, לארגן הכל, והיא אומרת בקול הכי גאה שלה, לא. והוא הולך למקלחת לאסוף את הדברים שלו, והיא פונה למטבח ומסובבת אליו את הגב ומתחילה להכניס את האוכל שבסירים לקופסאות פלסטיק אבל לא מספיקה הרבה כי פתאום הוא שואל אותה, והקול שלו קרוב־קרוב מאחוריה, אז זה בסדר?

והיא מסתובבת אליו והוא עומד כל כך סמוך אליה, שלרגע היא חוששת שהוא מתכוון לשאול אם זה בסדר לנשק אותה. אבל הוא ממהר להבהיר, זה בסדר שאני אתקלח כאן מדי פעם?

והיא פולטת אוויר בהקלה ומהנהנת בראשה באיטיות לחיוב.

תודה, הוא אומר, עיניו בעיניה, תודה על הכל, אין עליך, באמת.

והיא אומרת, בבקשה, וחושבת, רק שלא יחבק אותי, רק שלא יחבק אותי.

והוא לא מחבק אותה, רק מצמיד כפותיו זו לזו בהוקרה וסב על עקביו. והולך.

•

ובדרך חזרה היא מאיטה מאוד בסיבובים של הירידה לצומת, כדי שהאוכל לא יתערבב יותר מדי בקופסאות, וגם, למען האמת, כדי להאריך עוד טיפה את הנסיעה, השקדיות פורחות בצידי הדרך בלבן משגע, והחרמון מושלג, לא רק בקצה, גם במדרונות, וריח טוב כזה של אדמה תחוחה, רטובה, אחרי הגשם, נכנס דרך החלון הפתוח שלה, ושיר מתחיל להתגלגל לה על הלשון, המילים מתנגנות על שפתיה בשקט בהתחלה, במעין המהום, אבל לאט־לאט היא מתחילה לשיר בקול, בגאון —

בעלה מתקשר, היא רואה את השם שלו על צג הטלפון, אבל לא עונה, ולא עונה גם בפעם השנייה שהוא מתקשר, היא רוצה לשיר עכשיו, זה מה שהיא רוצה, היא רוצה לשיר, שכל העולם ישמע —

את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לנו לשוב ולראותו, יותר מזה אנחנו לא צריכים. ◼︎

1

ביום בהיר של ראשית מאי עמדו שתי נשים ביציאה מתחנת הרכבת של ונציה, בקצה המדרגות שירדו אל הרחבה שעל שפת התעלה, והשקיפו אל המראה שנפרש לפניהן.

האחת, בשלהי גיל העמידה, זקופה ותמירה, שערה מסודר היטב, צבוע חום עשיר שגוני ערמון, ענבר ודבש התערבבו בו. השנייה, נערה בראשית גיל ההתבגרות, נמוכה ועגלגלה, שתלתליה גלשו בלי סדר על כתפיה, צבעם חום חסר ייחוד, ורק מדי פעם התנוצצו בהם רסיסי נחושת באור השמש האביבית.

התעלה הרחבה התפתלה לרגליהן. מימיה, הכחולים־ירקרקים באור השמש האביבית, ליחכו את שולי הארמונות ואת מזחי העץ שסירות מנוע קטנות נקשרו אליהם בשרשראות עבות. במרחק מה ניצב גשר אבן לבן, ומתחתיו הבחינו שתיהן בסירת נוסעים גדולה מגיחה בשיט איטי, נינוח, עושה את דרכה לעברן, מותירה אחריה שובל של אדווה לבנה על פני המים. הנערה עמדה והביטה בבתי הפאר הטובלים במים, בחזיתות המקושטות בחלונות קמורים, עמודים מסותתים, כרכובים עתירי פיתוחים ודגלונים צבעוניים. היא שלפה את הטלפון שלה, לצלם את המראה, אבל האישה המבוגרת יותר הניחה יד על כתפה ועצרה בה: "תזכרי את הרגע הזה. תצלמי אותו בעיניים. זה הביקור הראשון שלך בוונציה. את תחזרי לכאן עוד הרבה פעמים בחיים שלך, אבל היום התחילה ההיכרות שלך עם המקום המופלא הזה. היום פתחת את המוזיאון הפנימי שלך. תזכרי את זה".

כבר באמצע המשפט התחרטה אביבה. הוא נשמע לה רציני מדי, מלא פתוס, חגיגי שלא לצורך. אבל היא רצתה לציין את הרגע הזה, המלא משמעות. גם היא מתרגשת, למרות שכבר ביקרה כאן לא פעם ולא פעמיים. גם מפני שההוד והיופי של העיר מתנפלים עליך ומכים בך בכל פעם מחדש, אבל בעיקר מפני שהיום תראה עלמה את ונציה בפעם הראשונה, ולה יש הזכות לנכוח ברגע הזה.

הן עדיין עמדו במקומן. רק עכשיו הבחינה אביבה שהן מפריעות לתנועה סביבן. המון אדם פילס את דרכו בנחילים ומדי פעם נתקל מישהו במזוודות הטרולי ותיקי הגב שלהן שהונחו לצידן.

עלמה עדיין החזיקה את הטלפון שלה, לא יודעת מה לעשות בו. זה בסדר, רצתה אביבה לומר, את יכולה לצלם, אבל בדיוק אז נשמע קול צהלה מאחוריהן: "אוי, תראי, זאת אביבה!"

זהבה וסימונה חברתה שמחו לקראתה כמו אל מכרה ותיקה. באור הצהריים זהר שערן הקצר בגוני חלודה וארד, ופניהן היו סמוקים ממאמץ. "איזה מזל שמצאנו אתכן!" שמחה זהבה, וסימונה, אוחזת במפת נייר, הינהנה: "כבר עשר דקות אנחנו מסתובבות במעגלים. טוב שפגשנו מישהו שמתמצא כאן".

כל כמה שהחמיא לאביבה שהיא נחשבת מישהי שמתמצאת, הפגישה הזו לא הייתה רצויה לה. זהבה וסימונה קשרו איתה שיחה במהלך הטיסה. הן סיפרו לה ששתיהן חובבות אמנות, וזהו הביקור הראשון שלהן בוונציה. מרגע שהבינו שהיא בקיאה ומצויה בכל נבכי העיר ביקשו לקבל ממנה טיפים והמלצות. מוזיאונים. חנויות. מסעדות. בייחוד "דברים שתיירים סתם לא מכירים". אביבה חשבה שהצליחה לאבד אותן ברכבת מוורונה, אבל עכשיו עמדו שתיהן מולה, מלאות שמחה על המפגש הלא צפוי. זהבה לקחה את המפה מידה של סימונה והגישה אותה לאביבה. "בואי, תעזרי לנו. אנחנו לא מוצאות את הידיים והרגליים".

היעד שלהן, התברר, היה מלון שומר כשרות בגטו של ונציה, לא רחוק מבית חב"ד. "אמרו לנו שזה ממש קרוב", התלוננה זהבה, "אבל אין לנו מושג לאן לפנות. הכל כל כך מבלבל כאן".

אביבה חייכה בסלחנות. כן, ונציה עיר מתעתעת. היא קירבה אליה את המפה. "זה באמת קרוב. אפילו לא צריך לחצות את הגרנד קאנאל. תמשיכו פה", הצביעה על רחוב הומה אדם שהתעקל פנימה, אל תוך סבך סמטאות, הרחק מהתעלה. היא ירדה במדרגות, כדי להיטיב לכוון אותן. זהבה וסימונה הרימו במאמץ את המזוודות שלהן, והלכו אחריה. "תלכו עד הסוף ואחר כך תחצו את הגשר, ואתן כבר בגטו. תחפשו את השלטים של בית חב"ד".

הן הודו לה בחום. "איזה מזל שפתאום ראינו אותך!" השתאתה סימונה, וזהבה הציעה: "אפשר להיפגש איזה ערב. או לעשות סיור יחד. אם מתאים", הוסיפה בזהירות, מביטה בנערה.

אביבה השיבה בניד ראש לא מורגש כמעט. "ונציה עיר קטנה. נפגשים".

זהבה וסימונה כבר פנו אל המזוודות שלהן ואביבה ביקשה גם היא ללכת משם, אבל אז הבחינה זהבה בטלפון בידה של עלמה: "בואי, מתוקה", הציעה, "אני אצלם אותך עם סבתא".

אביבה ביקשה למחות, הן ממהרות, אבל הטלפון כבר היה בידה של זהבה, וכעבור עוד רגע החזירה זהבה את המכשיר לנערה, ובתוכו ארבע תמונות של אביבה ועלמה, קצה קרקפתן חתוך, מחייכות על רקע סירת אוטובוס עמוסה נוסעים שבדיוק עגנה בתחנה שעל התעלה.

2

שעתיים מאוחר יותר יצאו אביבה ועלמה מחדר המלון שלהן. אביבה הייתה מרוצה: הכל התנהל לפי התוכנית. הן הגיעו למלון "שלה", מלון משפחתי קטן, קרוב מספיק לרכבת ורחוק דיו מההמון, שבעליו זכרו אותה היטב מהביקור הקודם ולא האמינו כשהציגה לפניהם את עלמה כנכדה שלה. הן התארגנו במהירות ועמדו לצאת אל העיר. אביבה לבשה חולצה חדשה, ואת מטפחת המשי שהייתה קשורה ברישול אלגנטי לצווארה החליפה בכובע ברט ירוק, שהלם את גון עיניה. בידה החזיקה תיק קנבס שחור שקנתה במיוחד עבור הנסיעה הזו, ובו כל הציוד שיזדקקו לו: עפרונות, צבעי מים, פלטות, מכחולים, משטחי עבודה וגיליונות נייר עבה, מחוספס.

"בואי", אמרה לעלמה, שרבצה על מיטתה, "יוצאים להכיר את ונציה".

כן, היא רוצה להראות לעלמה את העיר, ומה טוב יותר מלהתחיל בציור? לשם כך באו לכאן, הרי. האתרים הגדולים, המוכרים, שאליהם הולכים כולם, יחכו להן, אבל מי יודע אם גם מחר יהיה אור יום יפה כל כך? מה גם שכך בדיוק מכירים עיר: ברגליים, בשיטוט בין הגשרים הקטנים והסמטאות הנסתרות והתעלות הצדדיות. לא כמו כל התיירים ליום שרצים לכיכר סן מרקו, מצטלמים על גשר הריאלטו ועוזבים בתחושת סיפוק ש"עשו את העיר".

בתוך עשר דקות הגיעו אל רובע הדורסודורו. אזור מקסים, הסבירה אביבה לעלמה. לא תיירותי מדי. מלא פינות חמד. בדיוק מתאים לצורכיהן. "עכשיו", הציעה, "בואי נחפש לנו את המקום המושלם".

כך בדיוק לימדה אותה כשהייתה בת חמש. השלב הראשון בציור בטבע הוא למצוא את המקום המושלם. הן סיירו בגן הפסלים או בגן הבהאים, ומאוחר יותר נסעו גם לעין הוד ולרמת הנדיב. ובכל פעם התחילו בחיפוש: מה נצייר? שיח עם פריחה ורודה? מסלעה עם קקטוסים? מדרגות בוהקות, מוקפות דשא, יורדות אל ים מנצנץ מלמטה? היא זוכרת את עלמה מתלהבת, מתרוצצת, מכריזה: "יש לי! מצאתי!" הן היו מתיישבות, זו לצד זו, ומציירות. היא עוד זוכרת את האצבעות הילדותיות, השמנמנות, של עלמה נכרכות סביב צבעי הפנדה, את המאמץ לאחוז בעפרונות הצבעוניים, את השמחה והגאווה של עלמה כשהכריזה אביבה שעכשיו היא גדולה מספיק כדי לצייר בצבעי מים.

אביבה נעמדה על שפת תעלה לא גדולה. נדמה היה לה שביקרה כאן פעם, לפחות עברה פה בדרך לאנשהו, אבל היא לא הייתה בטוחה. העיר הזו מתעתעת. מעברה השני של התעלה הבחינה בחנות ירקות שמרכולתה מוצגת מחוצה לה, ולצידה חנות גבינות ויין, כוך בקיר, לא יותר. פרגולות לבנות וירוקות הצלו על פתחיהן. חתול לבן־אפור נימנם על המפתן. בפתח בר סמוך עמדה חבורת גברים, ספלי קפה בידיהם. על שפת התעלה היו קשורות שלוש סירות מנוע ישנות. צבעי הכחול והבורדו שלהן הועמו עם הזמן, וכשאימצה את מבטה הבחינה אביבה בכתמי חלודה. ברזנט ירוק כהה כיסה את ההגה והמושבים כנגד הגשם, ומשקולות קשרו אותן למקומן, שלא ייסחפו. אישה זקנה עשתה את דרכה במעלה גשרון שחיבר בין גדות התעלה, בידה עגלת קניות משובצת אדום וכחול. אביבה עקבה אחריה: היא עלתה לאט, מדרגה אחר מדרגה, גוררת אחריה את העגלה, פניה מועדות אל חנות הירקות. יש לי, מצאתי, חשבה אביבה. זה המקום. היא הציצה בעלמה, כמו מנסה לרמוז לה: אולי כאן? "תראי איזה יופי", הצביעה אביבה על חזיתות הבתים שעל התעלה שצבען עז, קיר חרדל כהה סמוך לקיר בצבע אוכרה אדמדמה ובז'. היא לא שבעה מהתריסים הירוקים הכהים שמיסגרו את החלונות, מצמחי הגרניום שבאדניות, מעיקול התעלה שבסופו נראה עוד גשר אחד, ומגדל פעמונים של איזו כנסיה, עשוי לבנים אדומות. זה מושלם, חשבה אביבה. לא נמצא מקום טוב יותר. אבל עלמה המשיכה לשוטט, ואביבה הלכה אחריה, נושאת את תיק האמנית שלה עם הציוד כולו, עד שעלמה נעצרה על גדות תעלה קטנה, סמוך יותר לים הפתוח. אביבה הבחינה במשטח של עשב רך בשולי התעלה, שכמוהו לא ראתה עדיין בעיר הזו, שמכוסה כמעט כולה באבן. "כאן", פסקה עלמה, ואביבה הביטה סביבה וידעה: עלמה צודקת. המקום הזה בולט פחות לעין. כביכול, סתם תעלה צרה, שלגדותיה רק בתי מגורים. בלי חנויות עם פרגולות צבעוניות, בלי קירות בתים עזי גוון, בלי שפע של גרניום אדום וורוד נשפך החוצה מאדניות. צריך עין של אמן, חשבה אביבה, כדי להבחין בניגוד שבין הלבנים האדומות בתחתית הבניין לקיר הלבן של הקומות העליונות. באיזוב שליחך את שולי הבניינים, שנגעו במים. בסדין הלבן והסמרטוטים הצבעוניים התלויים לייבוש על רקע הקיר הצבוע חום צהבהב. בגשר האבן שנראה ממרחק. בעלווה הסמיכה של עץ מלבלב שהציצה מתוך גדר לבנים אדומות. בגונדולה המחוטבת שנקשרה אל עמוד עץ שנקבע בפתחו של אחד הבתים.

צריך דמיון של יוצר כדי להבין שמנעד צבעים מוגבל, לבן, ירקרק, חום־אדמדם, מעניין יותר מגיבוב של כל צבעי הקשת. שדווקא קווי מתאר פשוטים יניבו ציור מתוחכם יותר. צריך כוח אבחנה של צייר אמיתי כדי להבין שדווקא הקירות העירומים הגולשים היישר אל המים, בלי מדרכות או גשרים או סירות כבדות, מאפשרים לבתים להשתקף בשלמותם במי התעלה, מכפילים את דמותם במים המנצנצים.

"את צודקת", פסקה אביבה. "זה מקום מושלם. את יודעת שיעל אומרת שהעבודה של האמן מתחילה בלבחור אובייקט לציור? יעל לסרי", הסבירה לעלמה, למרות שזו לא שאלה במי מדובר. "אמנית נהדרת. היא הייתה המורה שלי. נפגוש אותה כאן, אני מקווה".

הן התיישבו על ספסל עץ על שפת התעלה. אביבה הביטה בעלמה, אומדת בעיניה את הנוף, משרטטת בזהירות רישום מקדים בעיפרון קשה, בהיר, כמו שלימדה אותה, מתקנת במחק נילוש רך. היא הכינה בינתיים את חומרי העבודה שהוציאה מתיקה ופרשה אותם על משטח העבודה. צבעים, פלטות, מכל למים, מברשות. עד שהתחילו שתיהן לצייר בצבעי מים אור היום הועם כבר, וגם השמיים הוקדרו בטיפת עננות. לא נותר דבר מהזיו של שעת הצהריים שבה ראו לראשונה את הגרנד קאנאל, אבל אביבה לא הצטערה. האור הרך של לפני בין ערביים הוא אור מצוין לציור. היא ישבה לעבוד על הציור שלה, מעבירה את עיניה מדף הנייר אל התעלה הפרושה לפניה. מפעם לפעם הציצה הצידה, אל עלמה. היא הביטה בה, בוחרת צבעים, מערבבת אותם בשים לב על הפלטה שלה. מילדות לימדה אותה אביבה לקרוא לכל צבע בשמו. תרוג. טורקיז. ציאן. לדייק בגוון: איזה אדום? בורדו? בורגונדי? קרדינל? איזה כחול? קובלט? אינדיגו? אולטרמרין?

עכשיו עירבבה עלמה כחול כהה ותכלת והוסיפה להם טיפת שחור, לתפוס את צבעם הכחול־אפור של השמיים. להתחיל מבהיר יותר, רצתה אביבה להזכיר לה, ועצרה בעצמה. טוב שכך: בסיפוק הבחינה שעלמה הוסיפה עוד נטף זעיר של לבן ודיללה מעט במים את התערובת. היא יודעת לבד. כל מה שלימדה אותה במשך השנים הופנם היטב. הנה היא מרטיבה את הנייר, להכין אותו, צובעת את רקעם של השמיים בשטיפה מהירה, שקופה כמעט, ובשעה שהיא מחכה שזו תתייבש, היא מערבבת אדום קדמיום עם חום וטיפת כתום, לכדי גוון שיתפוס את צבען של הלבנים האדומות.

כן, חשבה אביבה. עלמה יודעת את העבודה. היא צריכה להתרכז בציור שלה במקום להציץ עליה בגניבה. אבל איך היא יכולה לעמוד בפיתוי? זו נחת צרופה עבורה לראות את עלמה מיישמת כל מה שלימדה אותה במשך השנים. הנה היא מוסיפה שכבה שנייה, של צבע מרוכז יותר, מצלילה ומוסיפה גוונים. איזה כישרון, ולא פחות מכך, איזו התמדה, ואיזו יכולת ריכוז. צבעי מים הם לא בשביל כל אחד. הם מתעתעים. קל לזלזל בהם. חומר לחובבים ועקרות בית משועממות. מדיום דל, מוגבל. בלי עזות של צבע, בלי משיחות מכחול מלאות הבעה. אבל בכך בדיוק טמונה עוצמתם. צריך חזון של אמן כדי לראות את הפוטנציאל הטמון בהם. דרושה שליטה טכנית מושלמת כדי ליצור את הגוונים הרב שכבתיים, את המיזוג המושלם בין הצבע החמקמק לנייר העבה, המחוספס, בין הנוזל למוצק. כן, הם פשוטים, כביכול, נגישים, אבל אין כמו צבעי מים לתפוס שמיים, הרים, יערות. יותר מכל, אין כמו צבעי מים ללכוד את המים עצמם. את השקיעה על אגם שלו, את הסערה על הים, את התעלה הזו, שמשנה את צבעה תוך כדי שהן יושבות שם, מכחול־ירקרק לכחול־אפור, ככל שהשמש מנמיכה. גם סזאן ומונה ציירו בצבעי מים. מי יקרא להם חובבנים? שלא להזכיר את ג'ורג'יה א'וקיף ואדוארד הופר. מי שמזלזל בצבעי מים לא ראה ציור של טרנר או של סרג'נט. מה שטוב בשבילם טוב גם בשביל עלמה ובשבילה.

עלמה רכנה בריכוז אל הפלטה שלה ועירבבה גוון צהבהב בהיר שצבעה בו את קיר הבניין. הציור שלה לבש צורה: התעלה ההולכת וצרה, עד הגשרון הזעיר שנראה בסופה, התריסים הירוקים על רקע הקיר הבהיר, הלבנים האדומות. באיזה כישרון הצליחה לתפוס את אור השמש על המים, התפעלה אביבה. את ההשתקפות המושלמת של הבתים בתעלה, בבואה עמומה במים הכהים, אבל מושלמת לגמרי.

"כל הכבוד", שיבחה אביבה את עלמה כשקיפלו את הציוד ועמדו לחזור למלון. היא הביטה שוב בציור של עלמה, נזהרת לא לגעת בצבעים שלא יבשו לגמרי עדיין: "אנחנו מוכרחות להראות את זה ליעל. אני אתקשר אליה הערב". ◼︎

הפתיחה של "אביב בוונציה", שאמור לראות אור בינואר 2025 בהוצאת חרגול

מזרחי כיוון את הבּוּם לגובה שהבמאי סימן לו באצבעו. זו הייתה ההקלטה השלישית של היום. המרואיין היה דב פייפרמאכר, בן 95 וחצי. הם נדחסו בסלון הדירה הקטנה בעפולה שבה חי הזקן לבדו מאז שאשתו נפטרה.

"אקשן".

הוא נראה קלוש: שערו, גופו, עורו. עיניו המימיות, הכחולות־בוהקות, היו צלולות. הוא לבש חולצת כפתורים קצרה, משובצת, גרביים אפורות לרגליו. הוא ענה על השאלות בבהירות, בעברית טובה, במבטא קל שבקלים. הוא נולד ב־1927 בפולין אבל גדל בברלין — משפחתו עברה לשם כשהיה תינוק כי אבא שלו, שהיה לו מפעל לסוודרים בלובלין, קיבל הצעה להקים מפעל סוודרים גדול בגרמניה. האבא חוסל כשדב היה בן 13 בידי שוטר מקוף נאצי, ואחרי מותו חזרה האמא עם ארבעת בניה ובתה לפולין, לחלם. אבל כעבור זמן קצר הגיעו גם לשם הנאצים והוא נשלח עם כל היהודים בעיירה לסוביבור. כל משפחתו הושמדה, אבל הוא... פייפרמאכר היסס לכמה שניות, ולפתע נמלטה מפיו צעקה בשפה זרה, ואנשי הצוות הביטו זה בזה בפליאה, אבל הרגע חלף והזקן חזר לעצמו וסיפר שהצליח לעבור מקבוצה המיועדת להשמדה לקבוצה שנשלחה לעבודות כפייה.

"ספר על עבודות הכפייה", ביקש הבמאי.

"מיון חפצים של הקורבנות שנשלחו אל הגז. גזירת השיער של הבנות בדרכן לשם — לא הבנתי למה צריך לגזור. הכול תחת התעללות יומיומית של מכות והצלפות בשוט ושיסוי כלבים. היה כלב בשם בָּארִי שאחד הקצינים שיסה בנו, אני עצמי נפצעתי ממנו. תראו." הוא הפשיל את מכנסיו והראה צלקות ששרדו את השנים. הצוות הביט בריכוז, ומזרחי אמר לעצמו, בארי זה שם של כלב חמוד, אבל לכלבה שלי יש שם יותר טוב.

"כמה זמן עבדת בעבודות הפרך?"

"שבעה עשר חודש".

"ואיך יצאת מזה?"

"מחושל. לפני זה הייתי ילד עדין. ואז פתאום כבר לא".

"לא, התכוונתי איך..."

הוא ברח מסוביבור במרד האסירים באוקטובר 43', הצטרף לפרטיזנים ביערות. ביערות היו תלאות, גניבות, רציחות, מאבקים בלתי פוסקים עם פולנים אכזריים. חלק מהזמן חיו במעין בונקר של שורדים. פייפרמאכר הרים בהיסוס את עיניו המימיות.

"תמשיך, תמשיך", החווה הבמאי. הצוות חיכה בציפייה, לאו דווקא בגלל התוכן, שהיה טרגי ככל העדויות, כמו בזכות הטון של דב, שידע להחזיק סיפור. אבל פייפרמאכר שוב צעק משהו בשפה זרה, כמו קודם. אותו משפט. אז השתתק.

הבמאי שאל, "מה זה, יידיש?" הזקן לא ענה, אבל מזרחי אמר, "גרמנית". הבמאי אמר לפייפרמאכר, "אני אביא לך כוס מים", והלך למטבח. כשחזר, הניח את הכוס על השולחן. הזקן הביט בה, ואז הרים את החרוזים הכחולים של עיניו אל הבמאי וחייך כמו תינוק מתוק.

מזרחי ידע גרמנית מקורס טכנאות אודיו והפקת סאונד באֶס־אָה־אֶה אינסטיטוט, שבסופו הוכתר כ"טונמייסטר". הוא הגיע לשם כמעט במקרה: כשהשתחרר מהצבא שמע שמחפשים אנשי סאונד לפרויקט גדול שמסתובב בכל הארץ. הוא לא היה "איש סאונד", אבל הם היו צריכים עובדים, ואמרו לו להחזיק מיקרופון, לוודא ששומעים באוזניות, ואת השאר כבר ילמדו אותו.

הוא אהב את הפרויקט של שפילברג: קראו לו "סאונדמן", הוא נסע ברחבי הארץ, הקליט עדויות וסיפורים, והרוויח לא רע. פעם הגיעו לאישה בהרצליה, שאמרה שחובה לנצל את הגרמנים. "יש כאלה שלא מוכנים לקבל מהם פיצויים", אמרה, "או לא נוסעים בפולקסוואגן. אפילו כמה משוגעים לא מוכנים לטוס מעל גרמניה! אני אומרת, להפך. לנצל את רגשות האשמה כמה שאפשר". היא אמרה שהגרמנים שופכים כסף, מזמינים ישראלים לנסיעות ולימודים על חשבונם. היה לה ברושור.

כך הפך לטונמייסטר. שנה בברלין, קורס חינם, טיסות ומענק מחיה צנוע, מתנת קרן פיוס גרמנית. הוא נמנע מלספר שהגרמנים לא נגעו לרעה במשפחתו מפני שכוחות הציר נבלמו על ידי הבריטים באל־עלמיין, כמאה קילומטרים מאלכסנדריה שבה חיו הוריו, בזמן שבאירופה הקולגות שלהם ביצעו את זממם באשכנזים.

בזמנו הרגיש על גג העולם אבל במבט לאחור הוא לא בטוח שבחר נכון – אולי היה יותר מאושר לו הלך בדרך אחרת? הוא חזר לישראל לשנים של עבודה בסאונד: אולפני הקלטות, תוכניות טלוויזיה, הופעות. גם את עדויות ניצולי השואה המשיך לעשות. זה היה כסף קל, ונראה שעשה טוב לזקנים.

פייפרמאכר נענה לבסוף לבמאי והמשיך. "חזרתי לחלם, לא נשארו כמעט יהודים. את הגרמנים גירשו או הרגו. אבל גם רוסים ופולנים זה צרות, לא רק נאצים. המלחמה נגמרה וכולם בדרכים, מפה לשם, חיילים מצבאות שונים, יהודים ממחנות שונים, פליטים, מחפשים. הציעו ארץ ישראל, אמרו שיש אוניות. אמרתי, קודם אמצא את אחותי גיטה. אולי היא חזרה לברלין? אגיע לגרמניה ואראה".

הוא השתעל לפתע, וחזר לדבר בשפתו. אותו משפט. כמה פעמים. מזרחי קימט את המצח. הבמאי אמר, "נסתפק? הוא גמור". הצלם הוסיף בלחישה, "ואנחנו רעבים..." הבמאי הנהן, "הוא גם כבר מספר על אחרי השואה, אז טכנית..."

אלא שהפיליפינית יצאה לקניות. הם לא רצו להשאיר את הזקן לבד, במצבו הרופף. "מצד שני, זה לא התפקיד שלנו, לתת טיפול סיעודי", אמר הבמאי והציץ בשעון. "היא מאחרת".

מזרחי אמר, "לכו. אני אשאר. הוא ירגיש יותר בטוח איתי, אני אפטפט איתו בגרמנית".

אחרי שהלכו הוא התיישב מול פייפרמאכר. הזקן הביט בו. "למה התכוונת קודם", שאל הטונמייסטר, "כשאמרת 'גֶלְד אין דֶן וֶנְדֶן'? חזרת על זה כמה פעמים". הקשיש הביט בו ארוכות, ואז משך בכתפיו. "נו?" התעקש מזרחי. "אמרת. זהב בקירות? בברלין אחרי המלחמה?"

"לא מצאתי את גיטה. הבניין היה הרוס. אף יהודי. מצאתי חדר במערב. שניידר הציע לי לעבוד בהברחות בין החלקים של העיר: הרוסי, הצרפתי, האמריקאי והבריטי. הוא אמר, 'אל תלך לפלשתינה, הצלחת לא למות מגרמנים אז תמות מערבים? פה יש כסף. ונשים'. בגיל 19, רציתי כסף ונשים".

"מה עם הזהב בקירות?" מזרחי ידע שהפיליפינית תיכנס בקרוב, ותיקח את הזקן לנוח.

פייפרמאכר אמר, "תשאל את פיליפ פולקמן־שלוק", ופרץ בצחוק מעט מוטרף.

לא תאוות בצע הניעה את מזרחי לברר על הזהב בקירות. לאחרונה הסתבך, נזקק לחבל הצלה שיחלץ אותו מהבור הכלכלי שנקלע אליו שלא באשמתו אלא באשמת הקורונה ואמיליו אסטבז.

הוא גר לבד. היו לו חברות במשך השנים, אהבות, אבל הן הלכו. הוא קיבל את זה, חי את חייו, עבד. כשחש קצת בודד, יצא לשתות בנילוס קמפרי תפוזים ולקשקש עם הברמנית התמירה והחריפה שהתעניינה בעבודתו. בסך הכל היה בסדר. לא אושר גדול, לא בטוח שהוא איפה שהוא אמור להיות, אבל מי כן? ואז באה הקורונה.

הופעות נעצרו. אולפנים נעצרו. עדויות שואה נעצרו. הנילוס נעצר. היה נחמד לזמן מה, הממשלה העניקה מענקים לעצמאים, אבל הוא רצה לצאת מהבית. מהחלון ראה אנשים מטיילים עם כלבים, ושמע שמותר לטייל איתם שלוש פעמים ביום. הוא הלך לכלבייה ולקח את הכלבה הראשונה שראה, כי נראה לו לא הוגן לבחור לפי יופי או חמידות. את השם, אמיליו אֶסְטָבֵז, בחר עוד בדרך, ולשמחתו הוא התאים לה בול.

הכלבה הייתה שרוטה בראש, תוקפנית, אבל הוא מת עליה. הם התקרבו, פיתחו רגשות. היה לה עניין: היא נהגה לתקוף שליחים של וולט על אופניים חשמליים. הם צעקו שהיא משוגעת, והוא צעק בחזרה, "הכלב נורמלי, כולם משוגעים!" הדברים הסתבכו כששליח שתקפה סטה והתנגש באוטו, שגם סטה, והתנגש בקיר. בעל האוטו תבע את השליח, שהשית את התביעה על מזרחי והוסיף אחת משלו. הסאונדמן הגן על הכלבה בבית המשפט והפסיד. הוא היה חייב הרבה כסף. עבודה לא חזרה, והמענקים הממשלתיים פסקו.

"מי זה פיליפ פולקמן־שלוק?"

פייפרמאכר חייך. אבל לא ענה.

"איפה הזהב בקירות?"

"שונשטראסה. "זקס אונד זקציש". זו כתובת.

"בברלין? שם יש זהב בקירות?"

דמעה זלגה מעינו של דב. "עשיתי דבר רע", אמר בגרמנית.

"אני בטוח שלא", אמר הסאונדמן, ורכן לאחוז בידו הקלושה של הזקן. "מי זה פולקמן־שלוק?"

"הוא הכריח אותי. הייתי קטן. לא ידעתי. הוא הבטיח שיציל אותנו. אבל אבא מת".

"והכנסתם זהב לקירות?"

המבט של הזקן השתנה לפתע. הוא הזדקף, ושאל בעברית, "מה אתה עושה פה?"

"אנחנו מחכים לרוזה".

"אתה יכול ללכת. אני בסדר. אני לא צריך משגיח. לך".

• • •

כשדפק בדלת שמע נביחות. פתחה אישה כבת גילו, נאה, שיערה אסוף לאחור, חום וחלק. "קוֹקוֹ, שה!" צעקה על הכלבה. "כן?" פנתה בעיניים סקרניות.

"את מכירה את פיליפ פולקמן־שלוק?"

היא הביטה בו ארוכות. הכלבה חמקה והתחילה לרחרח אותו, והוא ליטף אותה. "איזה מבטא יש לך?"

"ישראלי".

"היא ממש אוהבת אותך!" הצביעה על קוקו וחייכה.

"היא צריכה להכיר את אמיליו אסטבז. הן יסתדרו טוב".

היא מורה לפילאטיס בסטודיו בפרנצלאוורברג. הבוקר התבטלו לה שיעורים, מתאמנים נדבקו בזן החדש. היא הייתה ידידותית, אמרה שלא יוצא לה לפגוש ישראלים, אפילו יהודים. כשקמה למזוג עוד קפה ראה שהטייטס חיבקו את הישבן שלה באופן מחמיא, גם אהב את האופן שבו אמרה "שטודיו", כי בגרמנית הסמ"ך היא שי"ן.

"איפה הכרתָ את סבא שלי?"

"פגשתי מישהו שהכיר אותו. הייתה להם היסטוריה משותפת, כאן בברלין".

היא נתנה בו מבט, והפנתה את העיניים לחלון. "תמיד שאלתי את עצמי מה סבא עשה במלחמה. הוא היה בן 19 כשהתחילה, אבל הוא מדבר רק על אחרי. 1946. כשכולם חזרו, וברלין הייתה הרוסה. הוא גדל בשכונה הזו, ונשאר כשהפכה למזרח ברלין הסובייטית. אני נולדתי במזרח גרמניה".

מזרחי אכל עוד עוגיה. הוא שמע הרבה עדויות מיד ראשונה, אבל לא התעניין במיוחד בהיסטוריה. "מה האיש שפגשת אמר על סבא? מה הם עשו ביחד?" שאלה.

הוא משך בכתפיו ונענע בראשו בשפתיים חתומות, ואז פזל אל הקירות.

למחרת היא באה לאיירביאנבי שלו בבוקר. שוב היו לה ביטולי קורונה. הציעה לטייל. על ספסל בפארק סיפרה על העבודה שלה, הילדים שלה. התעניינה בעדויות הניצולים. התפתחה נינוחות אינטימית. האנשים המעטים בפארק עטו מסכות שונות מהתכולות שכולם חבשו בארץ; הן היו לבנות ומחודדות. הוא שאל על סבא שלה. היא אמרה שתמיד חשדה שהיה מעורב, שהיה נאצי. שהוא מדבר רק על אחרי המלחמה כדי לכסות על זה. מזרחי הניח ידו על ידה. "אולי הוא רצה להגן עלייך. אני לא חושב שזה שחור ולבן, אפילו במלחמה הזאת, שלכאורה הייתה הכי שחור ולבן שאפשר". היא לא משכה את היד שלה. כשנפרדו, היה רגע של כמעט: מבט, חיבוק שלא היתרגם לכלום. אבל למחרת בבוקר שוב באה, רעב בעיניה. הייתה לה רק שעה אבל היא הייתה מתוקה ומענגת להפתיע, ובסיומה הטונמייסטר אמר לה, "את מאוד סקסית, דורין פולקמן־שלוק".

"אני לא פולקמן־שלוק", אמרה, וליטפה לו את הבטן. "אני דורין שווייגרסהאוזן".

הוא ליטף את שערה. "גרושה?" שאל.

"לא", השיבה. "בעלי באפריקה. עובד ביהלומים. אני מצטערת, הייתי צריכה להגיד. אבל אהבתי את איך שהסתכלת עליי. ולא שאלת".

"לא שאלתי", הידהד, "כי אהבתי את הרעב בעיניים שלך". היא צחקה.

"אבל, טונמייסטר, באת כל הדרך לברלין כדי למסור ד"ש לסבא שלי מזקן דמנטי בן 95?"

"לא".

הוא לא ידע מה לומר. התלבט בינו לבין עצמו אם לספר על הזהב בקירות. בזמן שחיכתה שירטטה באצבע על חזהו, ואמרה, "אתם הישראלים, אתם מסתוריים".

למחרת השטודיו חזר לפעול. ובעלה עמד לחזור מאפריקה. מזרחי הלך לבית שלה וניסה לבדוק אם יש דרך להסתנן לתוכו, מחלון אחורי או חצר פנימית. אבל הדירה הייתה בקומה גבוהה מדי. הוא הלך לסטודיו הפילאטיס, שילם 17 יורו והשתתף בשיעור קבוצתי שלה. במשך שעה התמסר לקולה הטוב ואיתגר את גופו במיני גמישויות, מתיחות ומאמצים שלא הכיר.

"איזה כיף שבאת!" אמרה לו בבית הקפה. היו לה עשרים דקות לפני השיעור הבא.

"את מורה מעולה!" אמר, והיא צחקה. הוא הוסיף, "לא אמרתי לך למה באתי לברלין".

"נכון", אמרה בהפתעה.

"פייפרמאכר ביקש ממני להביא משהו מהדירה של המשפחה שלו", אמר.

היא קימטה את מצחה. "למה שזה יהיה בדירה אחרי שלושת־רבעי מאה, כשהם מזמן לא פה?"

"זו הכתובת שהוא נתן לי. שונשטראסה 66. לכן דפקתי בדלת".

"הוא לא אמר לך מה זה?" שאלה. "אני מנסה לחשוב אם יש אצלנו משהו מהתקופה של סבא".

"זהב", הוא אמר לה.

"זהב?" שאלה. "אני לא חושבת שראיתי..."

"בקירות. הזהב בקירות".

"מה?"

"אני חושב שהם הטמינו זהב בקירות. כשבנו מחדש את הבניין אחרי המלחמה".

היא הביטה בו. האפל־ווץ' שלה זימזם והיא הציצה בו אבל לא ענתה. "איזה זהב?" שאלה.

הטונמייסטר משך בכתפיו. הוא לא ידע. "אולי תתני לי מפתח ואלך לחפש?"

"ומה תעשה, תשבור את הקירות? יותר הגיוני לשאול את סבא".

"מה?"

"הוא בדיור מוגן, בדרזדן".

"בן כמה הוא?"

"102".

"את צוחקת עליי?" אבל הפנים שלה היו רציניים.

• • •

"כולם חזרו הביתה. יבשת שלמה בתנועה. בדרכים. מחפשים. גרמנים את החיילים שלא חזרו מרוסיה, יהודים את המשפחות שלא חזרו מפולין. צרפתים, אוסטרים, הולנדים... וכולם שנאו את הגרמנים והוציאו עליהם את כל הנקמות שלהם. כולם היו רעבים, מותשים, מדוכאים, חסרי תקווה".

"סבא, הוא מכיר את פייפרמאכר". דורין הניחה יד על כתפו של מזרחי.

הזקן הביט בו. "ניסיתי לדבר עם פייפרמאכר. שילמתי. הוא לא ענה לי".

"על מה שילמת, סבא?"

"מה שהגיע לו. הכל. לא התחמקתי. למרות שיכולתי, בקלות".

"פייפרמאכר לא מבקש ממך כלום", אמר מזרחי.

פיליפ פולקמן־שלוק נראה טוב להפתיע. לא קלוש כמו פייפרמאכר, הכפיס על סף שבירה. עורו של הגרמני היה נקי, שערו מסורק, עיניו ממוקדות, פיו מלא שיניים. קשה להאמין שזה גילו, אבל דורין סיפרה ברכבת שהוא אפילו לא הכי זקן בבית האבות.

באותו הבוקר הגיעה לחדרו בשמונה. פקדה עליו, "תוריד את הבגדים". לא נאמר דבר אחרי זה, ואחרי עשרים דקות מופלאות הם התקלחו במהירות, התלבשו, ויצאו לדרך. זמן קצר אחרי שהכירה לסבה את הבחור מישראל, חזרה לברלין.

"קראנו לשנה הזאת "שטונדה נול", שעת אפס. התחלנו מכלום..."

"מה הסיפור עם פייפרמאכר והזהב?" שאל הסאונדמן.

"כולם מדברים על המלחמה ועל השואה, אף אחד לא מדבר על 46'. המרגלים. האנסים. הפושעים. הבניינים ההרוסים. הקור הנוראי. השוק השחור... אתה הנכד של פייפרמאכר?"

הסאונדמן חשב, למה לא. הוא הנהן.

"אתה יודע, מדברים על הייאוש. אבל אני ראיתי גם מישהי קונה זר פרחים תמורת שלוש סיגריות. היו מסיבות. אתה לא יכול להמשיך לחיות עם השנאה, כי היא תאכל אותך. לשנוא מישהו זה גם לשנוא את עצמך".

מזרחי התחיל להתייאש. ברכבת דורין אמרה שהוא מדבר בעיקר על 46' ושהיא לא בטוחה שייתן את התשובות שמזרחי מחפש. עכשיו הבין למה התכוונה, והתלבט אם זה בסדר לקום וללכת, או לא מנומס. בעצם, למה להיות מנומס? אין כלום. אין זהב. סתם בא לברלין, ביזבז זמן וכסף. הוא התגעגע לאמיליו אסטבז. חש מובס. פולקמן־שלוק אמר פתאום, "רצית לשמוע על הזהב?"

"כן!" הזדקף.

"סבא שלך ואני אהבנו האחד את השני. באמת. את הדיל עשינו בכנות. ואני לא עמדתי בו, והוא כעס. אני מקווה שהוא הבין שניסיתי".

"הדיל?"

"הכרנו ברחוב. בית ליד בית. אני חייל צעיר. הוא ילד יהודי אמיץ. הצעתי שילך ליהודים בשכונה ויציע לשמור על הזהב שלהם מפני נאצים שנכנסו לבתים והחרימו רכוש. שיגיד להם שיש כספת סודית, במרתף. הכספת היתה שלי. הבטחתי לו שלא יפגעו לרעה במשפחת פייפרמאכר, ובתמורה נתחלק בזהב אחרי המלחמה. על פני חודשים הכספת התמלאה, יהודים ברחו והפקידו את הזהב בידי הילד שניהל רישום מסודר והבטיח להחזיר כשהכול ייגמר, בניכוי עמלה. כשאבא של דב נורה בידי שוטר מקוף נאצי, היינו בהלם. נכשלתי. הפרתי את ההסכם. ולא הצלחתי לפייס אותו. אמא שלו החליטה לחזור לפולין, חשבה שמחוץ לגרמניה יותר בטוח. איזו טעות! דב עזב בלי להיפרד. אבל שמרתי את הזהב".

"ואז נפגשתם שוב ב־46'? בשונשטראסה?"

"כן. הוא הסכים לדבר איתי. כשבנו מחדש את הבניין ההרוס, הצטרפנו לפועלים. כשהאחרים לא ראו, הכנסנו את הזהב לקירות. פחדנו משודדי אוצרות. אבל דב עזב. ארץ ישראל. דף חדש. שטונדה נול. כשהתחתנתי, רציתי את הדירה שלו, שעמדה ריקה. חיפשתי אותו. רציתי לשלם. הוא לא ענה. ניסיתי וניסיתי. הגעתי לבת שלו. היא חתמה על הניירות. העברתי את הכסף לחשבון בנק. עפולה".

"הדירה שדורין גרה בה עכשיו".

"כן".

"והזהב... עוד בקירות?"

פיליפ פולקמן־שלוק הביט בטונמייטסר, שהביט בו בחזרה. אז חייך, חיוך רחב, בשיניים צחורות בנות מאה. "לא. הוצאתי את הזהב מהקירות ומכרתי אותו. כדי לממן את הדירה".

"מה?"

"הרגשתי שזה צודק. דב לא רצה את הדירה, או את הכסף. אבל הוא קיבל אותו, כי התעקשתי. אני קיבלתי דירה בשביל המשפחה. כל אחד קיבל משהו. אני יודע שהוא התייסר, כי זה היה זהב של יהודים שהוצאנו במרמה. הוא לא רצה נגיעה לזה, הוא התבייש בחלק הזה בעברו".

למחרת מזרחי נפרד מדורין. היא אמרה, "נקשרתי אליך".

"בואי לבקר. אמיליו אסטבז תאהב אותך. נראה לך את תל־אביב".

"איך תשלם את הקנס?"

"אחזור הביתה ואחשוב", חייך בעצב.

היא העבירה לו כסף עבור הקנס, אמרה שיש לה מספיק. ויום אחד, כעבור כשנה, אמיליו אסטבז התחילה לנבוח כמשוגעת. "אמיליו, שה!" השתיק אותה, ואז שמע את הדפיקות בדלת.

"סבא מת", חייכה כשפתח. ◼︎

1.

אמא ואני נוסעות במונית, בחזרה מבית החולים.

היא אחרי ניתוח קטרקט ואינה רואה בעינה הימנית. עינה השמאלית חדה מאוד.

(הבהרה לקוראים: היא תקרא את הטקסט הזה לפני שאשלח אותו למערכת. היא לא ביקשה. אני הצעתי. חשבתי שזה ישחרר אותי לכתוב כרצוני. בפועל, קרה בדיוק ההפך).

2.

הנסיעה איטית ורוויית פקקים ונושאי השיחה שלנו הולכים ואוזלים.

במצב רגיל, בשלב הזה, כבר היינו פונות לסמרטפונים, אבל אמא לא יכולה לקרוא ואני לא מסוגלת להשאיר אותה לבהות באוויר. אני לא יודעת מה גורם לי לשאול אותה על סיפור העלייה שלה לישראל. אני גם לא יודעת למה לא שאלתי אותה עליו עד היום.

(הבהרה נוספת: אני יודעת למה, אבל אני לא יכולה לספר).

3.

השנה היא 1956.

אמא בת שמונה, אסתר, אחותה הקטנה, בת שבע. הונגריה נמצאת תחת הכיבוש הרוסי. כל היהודים רוצים החוצה.

בעזרת קשרים, סבא אוטו משיג כרטיסי מעבר לעיר קטנה ליד הגבול האוסטרי. הסיבה הכתובה בכרטיס: "ביקור קברי אבות".

זה כמובן שקר.

4.

הנסיעה אמורה להתרחש בעוד כמה שבועות, אבל אחד השכנים פונה לסבתי ואומר, "הבנו שבעלך יכול להשיג כרטיסי מעבר ליהודים". (השמועות! חרושת השמועות!) אימה נופלת על סבתי, הרגועה בדרך כלל. היא אומרת לסבא אוטו: היום אנחנו עפים מכאן.

יכול להיות שהוא ניסה להתווכח, אבל עם סבתא שלי לא מתווכחים.

5.

הם מתגוררים בדירה קומוניסטית קלאסית, כזו שבעלת הבית פיצלה לשתי דירות זעירות.

בחלק השני של הדירה המפוצלת גר איש בודד. אני שואלת את אמא עליו. היא לא יודעת יותר מדי ורק חוזרת כמה פעמים על המילה "בודד. הוא היה בודד, בודד"

אני יכולה לדמיין אותו, את האיש הבודד.

6.

אמא אומרת "זה היה כמו ביציאת מצרים".

ברגע שסבתא שלי מבינה שהשמועות מתפשטות, היא רצה למפעל שבו סבא שלי עבד וגוררת אותו הביתה. הם אורזים בבהילות. בדחיפות. אמא מספרת: "בגלל שזה היה יום שישי, השארנו את כל האוכל לשבת חצי מבושל על האש ונמלטנו משם. בודקים שהמצרים לא אחרינו".

אני חושבת: בכל דוד ודור.

7.

הם בורחים לקרובת משפחה רחוקה. צצים אצלה דקה לפני שבת. אחר כך נודע להם שהיא נבהלה וכעסה מאוד. אמא אומרת, "אני יכולה להבין אותה". ביום ראשון בבוקר הם לוקחים את הרכבת למעבר הגבול.

ברגע האמת, כשמגיע הכרטיסן, סבא שולף מולו את כרטיס המעבר. הו, הכרטיס היקר מכל!

הכרטיסן מסתכל על סבא ואומר לו: "אדוני, הכרטיס הזה, לא שווה כלום".

אתם יכולים לשמוע את הנשימה הנעצרת של סבא, סבתא, אמא ואסתר הקטנה?

8.

אמא אומרת: "אבל זה היה כרטיסן טוב".

הוא היה הבת פרעה שלהם. הוא זיהה. הוא הבין. הוא חמל.

המילה הכי חזקה בסיפור בת פרעה היא "ותחמול". היא חמלה על התינוק היהודי חסר האונים שמצאה ביאור, וכך גם הוא.

הוא מזהה שמדובר במבריחי גבול ומייעץ להם לרדת בתחנה אחרת מזו שתיכננו. יחד איתם יורדים מבריחי גבול לא יהודים, גם הם לא רוצים להישאר בהונגריה תחת שלטון רוסי.

כשהם יורדים מהרכבת, סבתא לוחשת לאמא, "אנחנו נוסעים לארץ ישראל". דודתי בתורה לוחשת לבובה שלה, "אנחנו נוסעות לארץ ישראל".

9.

הבובה עדיין איתנו. שמורה בארון. מתפקעת בזיכרונות מיציאת הונגריה.

10.

החבורה הקטנה מתקרבת לגבול, משננת את ההוראות שניתנו להם, "שמאלה, לכו שמאלה, כל הזמן שמאלה ואז תגיעו לגבול אוסטריה".

אבל הם כנראה טועים בדרך, כי הם מגיעים לנחל. הם לא יודעים מה לעשות. מישהו מדליק גפרור. טעות.

תוך שנייה כל השמיים נדלקים מפצצות תאורה של הרוסים. אש ותמרות עשן. הם מביטים בנחל, מצפים שייבקע לשניים. זה לא קורה.

11.

סבתא שלי מציעה, שלמרות ההוראות הם ינסו לפנות ימינה.

הם עושים את זה ופתאום נס! מתגלה לפניהם גשר. הם חוצים את הנחל בבטחה.

הלילה הזה. הלילה הזה.

12.

(אמא, עכשיו כשאת קוראת את הטקסט, לפני שאני שולחת אותו לעורך, מה הרגשת כשנדלקו השמיים? כשנכנסת למים הקרים? מה הרגשת? תכתבי לי כאן:_____________)

13.

סוף־סוף הם מגיעים לאוסטריה.

משכנים אותם באולם פליטים גדול, אמא זוכרת שנתנו להם שוקו חם, "כזה טוב".

הלילה הזה. הלילה הזה.

14.

אחרי שבועיים הם נוסעים לארץ. אונייה מיטלטלת בשם "ציון". כולם חולים במחלת ים. מגיעים לארץ. כפר חסידים. מיטות סוכנות. שמיכות מעקצצות. מסמכים. בירוקרטיות. נסיעות. המתנה. קרובי משפחה כבר חיכו להם. הם אומרים: הגעתם הביתה.

15.

בשלב הזה העין של אמא מתחילה לדמוע. בהתחלה אני חושבת שזו העין שעברה את הניתוח, אבל אני רואה שזו העין הטובה.

גם אני מתחילה לדמוע. אני מנסה לעצור את הדמעות ולוחשת לה, "הנהג מקשיב".

כי במהלך הנסיעה הוא אט־אט הנמיך את הרדיו שהשמיע את כל מה שתחנות הרדיו משמיעות בימים האלה: אימה, יגון, ייאוש, מוות.

16.

ואז הוא מסתובב אליי ואומר לי, "כל מילה של אמא זהב, את חייבת לזכור את זה. תזכרי!"

ואני זוכרת את זה וכותבת את זה, ויודעת שהמילים הן מה שיישארו, ומילים תמיד היו כוח העל של עם הספר, וחובה עלינו לתעד ולשמור. הכל. וחובה עליי. כי אמא הגידה לי, ואני מגידה לכם וחד גדיא חד גדיא.

ואני מבטיחה לעצמי שעד שנחזור בעוד כחודש לבית החולים, כדי לנתח את העין השנייה של אמא, הכל כבר יהיה כתוב ומתועד.

17.

אמא, הפרטים נכונים? זה בסדר? יש מה להוסיף? את מאשרת שהסיפור שלך יתפרסם? כי כל המרבה לספר הרי זה משובח.

תאשרי לי כאן:____________ ◼︎

הרצל נעלם כבר בשבת בבוקר, אבל הבנו את זה רק בלילה. רק בעשר וחצי בלילה, כשנטע חגרה את הילדים במושב האחורי, וגלי צעקה פתאום, "אבל מה עם הרצל, אנחנו לא יכולים לנסוע בלי הרצל". לא ענינו לה. נסענו בלי הכלב. ולמרות שגלי היא דווקא ילדה שיודעת להתעקש, בנסיעה ההיא היא לא נידנדה ולא בכתה. היא ונועם ישבו במושב האחורי ולא ביקשו את הטלפון ולא רבו אפילו פעם אחת. כשעלינו על כביש שש נטע אמרה, "הרצל ברח באזעקות גולי, לא יכולנו לחכות לו". היא אמרה את זה משום מקום, כאילו לא עברה כבר שעה מאז שיצאנו לדרך. וגם גלי, כשענתה לה, לא עשתה את זה מיד. רק בשתיים וחצי בלילה, כשסיימנו למתוח מצעים על המזרנים במרתף בבנימינה, אחרי שנטע יצאה מהמקלחת לבושה בטרנינג שדניאלה נתנה לה והתעקשה שזו מתנה, רק אז גלי אמרה: "אפילו לא ניסיתם לקרוא לו".

אף פעם לא סבלתי את הרצל. אני יודע שאנשים לא אמורים לדבר ככה על כלבים, בטח שלא על כלב שנעדר, ובעיקר לא על הכלב הנעדר של הבת שלהם. אבל מה לעשות שהרצל ואני לא הסתדרנו מהרגע הראשון, מהבוקר שבו גלי נכנסה עם גור מפורעש וצולע על הידיים ואמרה במשפט אחד ארוך אבאבאאבאבבקשהבבקשהבבקשה. נטע אמרה שהתיעוב ההדדי שלנו נובע מתחרות על משאבים — אני חיבבתי את נעלי הבית שלי, וגם הרצל. אני רציתי לרבוץ על הכורסא שלי, וגם הרצל. וכשנטע ישבה מול הטלוויזיה בסוף היום, אהבתי לשכב כשהראש שלי על הירכיים שלה, ומאוד מהר התברר שגם הרצל. את נטע זה הצחיק: "גוּלי קיבלה כלב, ואני קיבלתי מאהב". וחייבים להודות שהרצל היה מאהב מצוין. הוא סגד לנטע כמו שהקדמונים סגדו לשמש. והוא היה חכם מספיק כדי להסוות את ההעדפה הבולטת שלו אליה, ולתת לגלי את התחושה – המוטעית – שהנאמנות הכלבית שלו נתונה בראש ובראשונה אליה. הוא היה מחכה לה ליד תחנת ההסעות כדי ללוות אותה בצליעה נלהבת הביתה כשתרד מההסעה של בית הספר. הוא רבץ לצידה כשעשתה שיעורים. הוא כישכש בזנב כל אימת שדיברה. אבל כשהאזעקות הגיעו, בבוקר יום שבת, כל הנאמנות הזאת נעלמה בבת אחת. הרצל ברח.

"מה אתה רוצה, הוא נבהל", נטע דיברה בלחש, למרות שבינינו ובין המזרנים של הילדים עמדו שולחן ביליארד ומכשיר ריצה ביתי.

"כלב אמור להגן על הבעלים שלו", התעקשתי. "נו באמת תומר, זה מה שחשוב עכשיו?".

לא המשכנו לדבר על זה, היינו חייבים לנסות לישון. נטע נרדמה מיד. אצלה זה עובד הפוך: כמה שיותר קשה, ככה היא נרדמת בקלות. אני נשארתי ער עד הזריחה. קראתי את כל המבזקים. ראיתי את המספרים עולים. כשהילדים התחילו להתהפך הנחתי את הטלפון. רציתי להיות לידם כשהם מתעוררים. ככה יצא שראיתי את הפנים של גלי כשהיא רק פקחה את העיניים, ראיתי איך היא מביטה מסביב ולא מבינה איפה היא, ואיך הפנים שלה משתנות בבת אחת כשנזכרה.

לא הייתה לנו סיבה אמיתית לעזוב את הבית. אף אחד, בשום שלב, לא אמר לפנות את להבים. אבל לא רציתי שהילדים יצטרכו לשמוע אזעקות כל הזמן, ולרוץ בכל פעם למרחב המוגן, אז שאלתי את אורי ודניאלה אם נוכל לבוא לישון אצלם בבנימינה, והם אמרו שכן, וכמה שאחר כך זה נראה משונה, שברחנו אליהם ככה, באותו רגע זה נראה הגיוני.

• • •

בשבע בבוקר, כשעלינו למטבח, אורי ודניאלה כבר היו ערים. הטלוויזיה במטבח דלקה. ביקשתי מאורי לכבות אותה, וסימנתי על הילדים. הוא כיבה מיד. החלטתי להחליף גם את הסיסמא לטלפון, לא רציתי שגלי או נועם ייכנסו לראות משהו ויפלו בטעות על חדשות. בזמן שאורי הכין קפה למבוגרים ושוקו לילדים, גלי יצאה לרחוב והתחילה לקרוא להרצל. מיהרנו אחריה.

"את תעירי את כל השכונה", נטע אמרה לה, "תפסיקי לצעוק". אבל גלי התעלמה ממנה והמשיכה לקרוא לכלב.

"אולי הוא רדף אחרינו כל הדרך לכאן", היא אמרה, "כלבים לפעמים עושים את זה כשהבעלים שלהם נוטשים אותם".

הייתי בטוח שנטע תתעצבן מזה, אבל היא לא אמרה כלום.

"כתבתי הודעה בקבוצה של היישוב", אמרתי, "ביקשתי שיודיעו לנו אם מישהו רואה אותו. ושיתנו לו אוכל עד שנחזור".

"מתי נחזור", גלי שאלה.

"כמה ימים", אמרתי, "הוא יכול להסתדר כמה ימים".

בבוקר הראשון דניאלה הכינה ערימות של פנקייקים. היא הגישה אותם עם עיניים אדומות ופירות יער. נועם אכל, בעיקר פירות יער, הוא בחיים לא טעם פירות יער, אבל גלי לא נגעה בצלחת שלה.

"צריך לנסוע הביתה לחפש אותו", היא אמרה פתאום.

"אי־אפשר לנסוע הביתה", ענתה נטע, ומזגה לה עוד שוקו, למרות שלא ביקשה.

בימים הבאים אכלנו אוכל שחברות של דניאלה הביאו בסירים שלהן. כמויות של סירים. ביקשתי מדניאלה שתגיד להן להפסיק. אנחנו לא מפונים, אמרתי לה. אף אחד לא פינה את להבים. זה לא מתאים שיביאו לנו ככה אוכל. אבל דניאלה משכה בכתפיים שלה ואמרה, "מה לעשות, אנשים יודעים שיש פה משפחה מהדרום, ועושה להם טוב להביא אוכל. אני לא אהרוס להם את זה. אתה לא רוצה, אל תאכל".

אחרי כל ארוחה נטע שטפה את הסירים והלכה להחזיר, למרות שדניאלה התעקשה שאין צורך, בכל זאת הלכה, אמרה שהיא חייבת לצאת קצת. היא הציעה לילדים להצטרף. הם לא רצו. נועם שיחק בקונסולה עם הילדים של דניאלה ואורי. גלי ישבה במרתף והסתכלה בתמונות שלה ושל הרצל במחשב. זה היה כל כך עצוב לראות את זה שברגע שדברים נרגעו קצת אורי אמר לי, "תשמע, יש לי חבר סמג"ד, דיברתי איתו שניסע יחד לחפש את הכלב שלכם".

כשעברנו את צומת בית קמה הייתה אזעקה ועצרנו בצד. לא יצאנו מהאוטו, למרות שאומרים שצריך. כשהגענו ללהבים הממטרות בדיוק עבדו. הן אמורות לעבוד בלילה, בשביל לחסוך במים, אבל כנראה שהמערכת יצאה מאיפוס ואף אחד לא שם לב, או שלאף אחד לא היה אכפת. הממטרות הסתובבו על הדשא והנתז שלהן יצר קשת. זה היה מהדברים הקטנים היפים האלה, שגלי אהבה. הסמג"ד עמד ממש מול הקשת, אבל לא אמר עליה כלום.

"היה לכם מזל", זה מה שהסמג"ד אמר, "אליכם הם לא הספיקו להגיע".

רציתי להוריד לו סטירה אבל התאפקתי, כי בכל זאת, הבנאדם יצא לאפטר ונסע איתנו עד לפה רק כדי לחפש כלב. הקפנו את גן השעשועים וצעקנו "הרצל", וכשהוא לא ענה אמרתי לעצמי שזה בסדר, הוא בטח ליד הבית. הייתי ממש בטוח שהוא שם, בפנים, יושב על הספה ולועס את נעלי הבית שהשארתי כשנסענו. זה נשמע לי כל כך הגיוני שכמעט הופתעתי כשהוא לא היה שם. צעקנו "הרצל" על הדשא הרטוב, בתחנת ההסעות וליד הצרכנייה. חיפשנו ברגל בגבעות מסביב. ושוב נכנסנו ליישוב, ושוב ליד הבית, למרות שראיתי על הפנים של הסמג"ד שהוא כבר לא מאמין שנמצא אותו, ושהוא מת לזוז.

• • •

כשחזרנו לבנימינה כבר היה ערב. נועם ישן, היה לו ריח של כלור מהשיער. גלי הרימה את הראש מהטלפון ואמרה, "תודה שנסעת, אבא".

נטע אמרה לה, "תגידי תודה גם לאורי, זה היה רעיון שלו". גלי לא ענתה.

כל הבית של אורי ודניאלה כבר יצא לה מכל החורים. הפנקייקים של דניאלה. הסירים שהגיעו כל יום בצהריים. להגיד תודה, כל הזמן, לכולם. גלי שנאה את זה, וגם אני, ואם לנטע עוד היה כוח להרגיש משהו, היא גם הייתה שונאת את זה.

אורי לא חיכה שגלי תגיד לו תודה. הוא טפח לה על הכתף ועלה למעלה. בלילות האחרונים דניאלה והוא הלכו לישון מוקדם. אולי הם התחבאו מאיתנו, שלא נראה בעיניים את מה שביקשו להסתיר. הם התביישו בזה שרצו שנלך, ואנחנו התביישנו שנשארנו.

הצעתי לגלי לבוא איתי להליכה. ידעתי שעדיף להוציא אותה כמה שיותר מהר מהבית, לפני שנטע תתחיל להתעצבן עליה על זה שהיא לא אומרת תודה לאורי ולא מנסה אפילו להיות נחמדה לדניאלה. גלי קמה מהספה ולקחה איתה את הטלפון, למרות שביקשתי שתשאיר אותו פה. הלכנו לאורך הרחוב של הווילות. אמרתי כל מיני דברים על הווילות, על האנשים שגרים בווילות, אבל היא רק הסתכלה על תמונות של הרצל. כשהגענו לשדה שבקצה היישוב אמרתי, "תריחי איזה ריח טוב יש לשדה גוּלי".

"בדקתם מאחורי המפעל", היא שאלה פתאום, משומקום. "כי אם לא בדקתם מאחורי המפעל צריך לנסוע שוב".

ככה היא שלחה אותי לשם שוב, הבת שלי, בלי להרים את המבט מהמסך בכלל. זה כל כך עיצבן אותי שלקחתי לה את הטלפון ושמתי אותו בכיס. ילדה מפונקת, אמרתי לה, תגידי תודה שכל מה שאיבדת בשבת ההיא זה כלב. אמרתי לה עוד דברים, דברים שלא מתאים להגיד לילדה בת עשר. כמה שנטע ואני עבדנו קשה בלהסתיר מהילדים דברים, ככה עכשיו אמרתי לה אותם, בכוונה, בקול רם, כי נמאס לי לקנא בה על זה שהיא לא יודעת כלום.

אחר כך הלכנו בשקט בשדה. גלי הלכה קצת לפני, ואני הלכתי אחריה. הצבע של השמיים היה כחול סגול. מאחורינו האירו פנסי הרחוב באור עמום, אבל השדה מלפנינו היה חשוך וערפילי, ויללות התנים בקעו מתוכו, קרבות והולכות. הנחתי שגלי תיבהל מהצליל ותמהר אליי, ואולי באמת נבהלה, אבל חשוב היה לה להוסיף וללכת. מדי פעם עברו אותנו זוגות בבגדי ריצה תואמים שיצאו לג'וגינג. הם הנהנו אלינו ואני הנהנתי אליהם, והיה שם, בהנהון הזה גם בדל של הקלה, כי הנה, יש פה עוד אנשים מלבדנו. יללת התנים נשמעה עכשיו קרובה מאוד, סמוכה ממש. בהליכות הקודמות ראיתי אותם מרחוק, והפעם העזו הרבה יותר. "יואו אבא תראה, זה הרצל!" גלי הצביעה על השדה, שכבר היה חשוך כמעט לגמרי. על דרך העפר עמדו ארבעה תנים.

"אתה רואה שם? זו הצליעה שלו!".

אחד התנים צלע קדימה. ברגל ימין. בזה הסתיים הדמיון. אבל גלי, היא הייתה משוכנעת.

"הרצל! הרצל!" היא קראה לו, בשקט בהתחלה, ואז בקול רם, בהתלהבות, ואני חשבתי כמה זמן עבר מאז ששמעתי את הקול שלה ככה.

"הרצל!"

התן נדרך, אבל לא זז. היד של גלי אחזה עדיין ביד שלי, היא תפסה אותה ברגע שבו זיהתה את הכלב ועדיין לא עזבה. בידה השנייה הייתה התקווה אחוזה כמו גוזל, פלומתית ורכה.

"הוא מצא חברים", אמרתי. "הוא הצטרף לתנים והתאהב בתנה".

"אז הוא לא יבוא איתנו", גלי לא בדיוק שאלה ולא בדיוק אמרה.

"הוא לא יבוא איתנו. אבל הוא כאן, מצאנו אותו".

והתן, אולי הרגיש פתאום בתכונה הזאת סביבו, ניתק מחבריו והתקרב. חיית פרא בפאתי שדה. כחוש. צולע. מה דוחף אותו אלינו. אולי כלבת, אולי רעב. מה דוחף אותנו אליו. אולי כלבת, אולי רעב. ולא ידעתי מה יהיה אכזרי יותר, להניח לה לפגוש בתן, או להרחיק אותה ממנו.

"בואי, גוּלי. נחזור". ◼︎

יום לפני שפרצה המלחמה גררו שני סַבּלים מזווה ישן מהקומה העליונה של הבניין למדרכה. הסַבָּל שנֽשאוֹ מקדימה כרע לפתע תחת המשקל הכבד, ובעודו מחלץ את גבו בבהלה הניח לארון הנטוש לחדור מבעד לדלת הדירה של עמיה, שישבה אותה שעה במטבח ודיפדפה בעיתון הערב. שאון הפיצוץ הזניק אותה לעבר הדלת שבתוכה נבקע מעין עיגול מחוספס, מכוער, היא חקרה במבטה את הפתח הפעור, "חור ללא תחתית", מילמלה לעצמה בעגמומיות, חור שחשף לראווה קטע ממותניה ועלול היה לגלות את שוקיה ואפילו את פניה הפחוסות והרופסות, ואת שערה הדליל החרוץ קרחות — בבית הייתה מסתובבת ללא פאה — אילו רכנה לעומתו, שכן היה רחב דיו כדי להגניב פנימה ילד כבן שלוש. בארשת מתחטאת ומובסת מיהר הפועל לקחת עליו אחריות, הוא באמת לא ידע מה תקף אותו, אולי הוא מבוגר מדי לסבלות.

"זה חומר נפץ", עמיה הורתה באצבעה על הדלת בעלת החור הזדוני.

"צריך פשוט לסתום אותו", הכריז הסבל בטון מעט תקיף, עד שתתקין לעצמה דלת חדשה, ובינתיים היא יכולה לחפש מתנדבים מבין השכנים שישמשו בתורנות כשומרי סף. הוא גילגל את הרעיון בספקנות, והיא הנידה את ראשה לשלילה.

"את לא יכולה לשמוע דעה אחרת משלך?"

"מה עניין דעה פה? זו עובדה", היא פסקה.

"אפשר לחתוך דיקט ולדפוק כמה מסמרים", הציע בזהירות, ומשלא נתקל בתגובה אמר, "יש מצב שאת מסתפקת בהדבקת קרטון או ניילון לאיטום?"

להפתעתה ביקשה שיגרור עבורה ארגז מלמטה ושילחה את הסבל לדרכו. כששמעה אותו מתרחק נעלה מאחוריו את הדלת הפרוצה, ובכניסה ממול, בפֽנים שכבר נעשה שונה מן הפנים המוכר, האהוב, תקעה במבוכת־מה כורסה. לרגע דאגה אם מה שיתגלה הוא עצם ישיבתה הבטלה.

כשהתחילו ההפצצות והסירנות, זינקו השכנים ממקומם כאילו כבר נערכו לתחרות ריצה, טרקו את דלתות הדירות ונחפזו לרדת למקלט. המולת הרגליים המנתרות גברה בסמוך לדלת ביתה מותירה בעקבותיה רטט דמויות זעירות ושטוחות, כמעט ללא קווי מתאר. היא שמעה את טפיפותיו של הילד בקומה מעליה, את צעדיו הכבדים של מר הירש, השכן הערירי מלמעלה, שירד באגרופים קמוצים ונופף בשוקיו מבעד לחור. "אין מנוחה לרגע, אי־אפשר פשוט לחיות", קרא לעברה, ואת שאון הוויכוחים ופרצי הצחוק בדירת הסטודנטים שלידה, "אף פעם לא נגיע לפשטות כזאת, גם אם נתרחק", מילמל שליח שבדיוק טיפס למעלה במהלך האזעקה ומיהר להיעלם, משאיר אחריו שקיות על סף הדלת.

ככל שנקף הזמן, השתכללה התנועה השתוקה בין הקומות ואוויר עכור ומעושן התמצק מבעד לחור דלתה. פעם אחת ירדה גם היא לסקור את המקלט. הבטון האפרורי הממאן לנשום עורר בה תחושה של תלישות. יבוא מה שיבוא, אמרה לעצמה וחזרה הביתה.

במבואה הקטנה ליד חדר השינה מצאה שקט. היה זה אזור מת, חסר חלונות, בתוך הבית, פינה קטנה ומוגנת, מטר על שני מטר, שבה הצטופפו זוגות נעליים וכלי ניקוי, מטאטא, מגב, דלי, סמרטוט, שואב אבק ידני וערמת בגדים מדורי דורות שתיכננה למסור או להשליך וחיכתה להזדמנות המתאימה שמעולם לא נמצאה. היא חשבה שאולי עכשיו שזמנה בידה תטליא מן הבגדים הישנים שק נוודים. פעם שכנה כאן מכונת הכביסה, ומשסולקה, השעינה במקומה סולם על הקיר ותלתה משני צדדיו כרזות תערוכות של גרשוני ומאירוביץ. היא כרעה ברך ליד הסולם ומששככו רעמי ההפגזות יישרה את גווה ונשארה לשבת. בן אדם לא צריך מעבר לזה, מקורו מעפר, אך טבעי הוא שכל הבית יצטמצם לקרן זווית שבה היא משתרעת עכשיו, בערוב ימיה.

מעודה לא הייתה בת אלמוות. עוד כילדה, כשרותקה למיטה אחרי הניתוח, מול תמונת העץ בשלכת בפארק, עמד גופה הקטן כחיץ בינה לבין הנצח. היא הייתה מדמיינת אז את מותה, פוגשת בו חזיתית, ולפעמים, בדיוק כשהסבה ראשה, הוא ארב לה מאחורי גבה והדף אותה מחייה באדישות. היא התרגלה אל השקט, בעצם רק אותו יכלה לשאת. הוא היה קדום מאוד ולא תבע ממנה כל מאמץ. היא נטלה כמה בדים ופרסה אותם על גבי שמיכת צמר משובצת שישמשו לה מצע רך, כרכה סביב צווארה וכתפיה צעיף סגול, וקיבצה על דרגש לידה עיתונים וספרי זוטא ובלש, חפיסות חטיפים וקופסאות שימורים. לפעמים ישבה בחשכה וכשביקשה לקרוא הסתפקה בפנס שלאורו הדהה אבד מניין הימים.

את זמני ההפוגות ניצלה למזוג לעצמה כוס יין בידיים רועדות, על אף שלרגע לא האמינה שיאונה לה משהו רע. בתקופה הראשונה הרגישה דווקא נערית ובלתי מנוצחת. אחר כך התעייפה מלקרוא והחלה לזמזם מנגינות נושנות מתקליטי נערות סדוקים ולתופף על ברכיה בקצב. כשתכפו האזעקות העדיפה להישאר לישון מקופלת במחילתה. כעבור כמה שבועות צנחה טמפרטורת הגוף שלה. מתחת לדירה התגוררה עוד אישה היושבת בדיוק כמוה ליד הדלת, היא ידעה ששתיהן נחלצו מן המסע האנושי בזמן. פעם אחת באה השכנה לבקר אותה כשחלתה ומילאה עבורה צלוחית של מרק עדשים. עמיה גמעה מן הכף ועיוותה את פניה וביקשה שתרוקן את הסיר באסלה. הן ישבו ביחד לצפות בטלוויזיה. אחר כך עזרה לה השכנה לשתול תבלינים בעציץ ולתלות דגל בין קורות מעקה המרפסת. "את פשוט תשני את התקופה הזאת", שיננה כעת לעצמה, כמו הנזירים במנזר הטראפיסטים בהר מלריי, שנהגו לישון בארונות המתים שלהם.

היא הייתה כבר רזה מאוד ולשה את זרועותיה, משפיעה עליהן חום כדי לשחרר את השרירים התפוסים, והטעינה במרץ את קרסוליה הנחלשים. כל תנועה גבתה ממנה מאמץ. עורה התקמט מן הקור הפנימי והיא חששה שמא תסתחרר אל תוך הריק והנידה את פניה בנחישות מהורהרת. "את אישה עצלה, עמיה", המשיכה ונזפה בעצמה, "תמיד סבלת מעצלנות ועכשיו זה פשוט מחמיר, בסופו של דבר עוד פעם תשכחי איך אנשים מתנהגים". אבל האם באמת ייתכן שהכול יתכנס לישיבה הזאת? כל המשפחה שפעם הייתה? כל החלומות והאילוצים שלקחו איתם ממקום למקום?

• • •

הקיץ השתהה ודחק את הסתיו, מוהל את החמסין מפעם לפעם באפור שלוליות מעופש. היא חיכתה לחורף שינקה את האבק אבל הגשם בושש לבוא. אמרו שזה יימשך הרבה מעבר לזמן המיועד, וככל דבר הנמשך מעבר לזמן שהוקצב לו, יתלכלך ויתקלקל. בבקרים הייתה מקיצה בבהלה ונחלצת שוב מרולטה רוסית של סיוטי הלילה. "למה התעוררת? אין למה לקום! תמשיכי לישון וזהו", אמרה ועצמה את עיניה, דרוכה לגוני הקולות. היא נמלאה רגש הקלה. כולם באו. כולם היו כאן. למעשה, זה מה שייחלה שיקרה.

מעולם לא אכפת היה לה, בעצם, שינתקו מגע, יחתכו, יסעו לאלסקה, ינדדו ליבשת זרה, ובלבד שימשיכו לחיות. עכשיו היו בני אותו הגיל. הם חזרו להיות הם עצמם משני קצוות הקיום. כמו תמיד, כשדיברו, הסתלק הרחוב, ונראה שאך חיכו לזימונה כדי להמשיך את השיחה מהמקום שבו נגדעה. לשווא חששה שמחוסר הרגל ישכחו איך מדברים. פעם הייתה רחוקה ממיסטיקה ופטרה כהלצה גרועה את השמועה שנשמות מסוכסכות חוזרות להשלים את הסיבוב שלהן בעולם הזה. היא דאגה שגם היא עלולה להמשיך להתגלגל, שלא יהיה לזה כל סוף.

לפתע ירדה חשכה וקור גדול השתרר ברחבי הבית. ברקים ורעמים שוחררו מרסנם, נוהמים למרחוק ביללות תועות ומתפשטות, צוברים תאוצה, תוקפים בהתראות קצרות. גשם רחום, סמיך ופולשני ירה על המרצפות את טיפותיו העבות, מתערבב בפס הקול של האזעקות והסירנות וצפירות המכוניות, נוחת על האדמה ומרווה אותה במים טהורים. נשימתה ריחפה בין שם לכאן. לרגע תהתה אם הייתה זו תרמית, אם הגיעה העת לצאת החוצה. הילד של השכנה מלמעלה ניסה לתחוב את ראשו הביצתי דרך החור והציץ בה בהבעה של אימה וכבוד מוחלט.

"גברת עמיה, אמא שלי שלחה לך", הוא עמד ובידו צלחת עם פרוסות עוגת משמש. "היא שואלת אם את מרגישה טוב. היא מבקשת למסור לך דרישת שלום".

עמיה מיהרה לפתוח את הדלת. ידיו היו דביקות מסולת והיא נטלה אותן בין כפותיה ושיפשפה בג'ל שעה ארוכה. מחוץ לדלת אספה את עיתוני הערב שנערמו במהלך כל העת הזאת.

לפנות בוקר שמעה את רחשי המזוודות שהועמסו בתא המטען של המכוניות. היא קמה וגזרה את הקרטון, חסמה את החור במסקינג־טייפ ויצאה אל הרחוב. אורות הפנסים כבו. שטחים רחבים פונו והשכונה הלכה והתרוקנה. שלטי השכרה ודגלים היו תלויים על החלונות ושלדי מזגני האוויר בבניינים מוכתמי הפיח. גשם אפור ספוג־זעם טישטש את הגבול בין שמיים לארץ. העיר הרדומה, הזעירה, כבר לא זיהתה אותה. הייתה בה זרות של מקום שהתנער מיושביו. ◼︎

אין לי מושג אם הסיפור הזה הוא על שמעון, החתול של רמי, שגר בחוץ, וכישרון־העל שלו זה להיעלם בכל בוקר, אין יודע להיכן, ולצוץ פתאום, אין יודע מאיפה, כי חתול רחוב זה ככה, הוא נמצא ולא נמצא ולא יעזור לָךְ כלום ולעולם לא תדעי עליו דבר, כי הקטע שלו הוא התעתוע של הקיום, או על רמי עצמו, שעומד בכל בוקר בשעה חמש, נשען על הגדר של השיכון בכזאת התמדה כאילו אם יעזוב אותה לרגע היא תקרוס ארצה כי היא כבר עתיקה יותר ועקומה יותר אפילו מגורג'ייה, השכנה שגרה למעלה, חמישים ושמונה מדרגות בלי מעלית, כי מי חשב על מעליות בתקופת גולדה שאומרים שבמו ידיה חתמה על היתרי הבנייה שלו, אבל מה זה משנה, לפחות רמי קבוע במקום לאיזו שעה כי בכל בוקר הוא מתייצב שם עם הספל קפה שחור והסיגריה, ושניהם מהבילים סביבו בכל תוקף ומעננים לו מסביב לראש, כאילו הוא איזה פרופסור או הוגה דעות שבדיוק מרוכזים באיזו מחשבה פורצת דרך שהעולם לא יכול בלעדיה, כי בכל יום, בלי קשר לעונות השנה, בחמש בבוקר, הוא מגורש מהדירה בקומה א' רק בגלל הסיגריה הזאת, גם אם חורף מהסרטים וסופה משתוללת בחוץ וקיים חשש רציני שהוא עלול להתפחם ממכת ברק. בקיצור, מי שישמע את הסיפור הזה, אשר לא קרה בו כלום עד עכשיו וגם לא הייתה בו פואנטה מיוחדת, יישאר בכל זאת דבוק למסך, כמו שאומרים, בדיוק כמוני, שמאז שהתחיל החורף אני ישנה במכונית ומתעוררת בכל יום בחמש בבוקר רק בשביל לחזות בו מהחניה, כי רמי יש בו משהו מהפנט, במיוחד בצורה המשונה שנהיית לו כשהוא נטמע בגדר ומעלה עשן בשעה שהמבט שלו תקוע בשמעון הצולע, ולא זז ממנו. בדרך כלל מבזיק לי הצולע הזה מהגב, ואני צופה בו הולך ומתרחק בחמש בבוקר מהחלון של הפז'ו מודל 2008, עוקבת אחריו עם המבט של רמי, עד שהוא נעלם מעבר לסיבוב. האמת שלולא הזנב הזה שתמיד נשאר תלוי באוויר, שחור כמו חתיכה מדולדלת של כבל טלפון מהסוג הישן, לא הייתי קולטת בכלל שחתול שחור חצה את הכביש בזה הרגע מול הפנים של רמי. וכמו תמיד למראה הזה, אני חושבת על רחל אשתו, אהבת חייו, שזה שנה מתמסרת כל כולה למרה השחורה שצנחה עליה מסיבה לא ברורה, ומדמיינת אותה שוכבת במיטה עם שתי השחלות האילמות והרחם החרב שכולם שלה ביושר, ואין לה כל מושג שבזמן שרמי בעלה, המיובש שלא באשמתו, מעיף עשן של פיות לשמיים, רוקדים למעלה עשרות זוגות של סיסי־חומות שעמנואל מתחזק על הגג רק בשבילו, והרחוב נהיה עפר ואפר לרגליו, ואפילו שני העצים השפופים שתמיד מסתירים את הפנס מזדקפים בגאווה. ולא רק זה אלא שגם הקפה בספל הזכוכית שלו נשאר רותח עד ששמעון והזנב שלו חוזרים בצעד בוטח מעבר לפינה.

ולולא בדיוק באותו יום, דווקא בחמש בבוקר, החליט הזוג שמול גורג'ייה לפצוח בקולי קולות בשיחת יחסינו לאן מהמערות הכי חשוכות שלהם, אז גם כאן לא היה סיפור מי יודע מה, והייתי חוזרת הביתה כמו תמיד בבוקר, אבל המהומה שחוללו חדרה ממש לתוך הפז'ו האטומה שלי, שעמדה כהרגלה במפרץ על יד השיכון ולא זזה משם חודשיים, כי עד שמוצאים פה חניה וכל זה, וזה היה כל כך בקולי־קולות, שהסיסים של עמנואל השתגעו וחגו מסביב לגג במקום להתעסק בשקט בדגירה על ביצים באפלת הכוכים שלהם כמו שהיו אמורים לעשות.

בפז'ו יש חלונות כהים מאחור וזה מזל, כי מה אני יודעת איך יעכלו את זה שאומנם לזוגתי ולי דירה בשיכון, בדיוק מול רמי, ובכל זאת אני ישנה באוטו. ממש לא בא לי להסביר לכולם איך זאת, על אף אטמי האוזניים וכיסוי העיניים והשמיכה, מתלוננת שהיא לא מצליחה להירדם בגלל הנחירות שלי שהחמירו מאז שהתחיל החורף, וזה, לטענתה, מה שמדיר לה את השינה גם אם אהיה הרחק ממנה, בחדר השני. לישון באוטו זה סידור נוח בשבילי, כי המושב האחורי מתאים למידות שלי, וממילא אני ישנה על הצד ברגליים מקופלות ואין סיכוי שיראו אותי, ובכל מקרה, בגלל רמי אני מתעוררת מוקדם, לפני האור, כי הוא הרבה יותר מעניין מהדירה שתמיד חשוכה בבוקר בגלל התריסים שמוגפים עד שהיא תתעורר. אף אחד לא יודע שאני שם, חוץ מגורג׳ייה השכנה שאין דבר שהיא לא יודעת, וכבר בפעם הראשונה היא הדביקה את הראש לשמשה ועשתה לי סימן לפתוח אותה ואמרה שהיא דואגת ומה קרה, אני חולה? או חס וחלילה, אלוקים ישמור, אולי רבנו, אני וזאת? והציעה שאם אני רוצה לישון אצלה, יש לה חדר מיותר עם שירותים צמודים, ולא חיכתה לתשובה, כי כמו שהיא אומרת על עצמה, יש לה עודף טקט ואני לא חייבת לענות כי כל אחד זכאי לפרטיות שלו.

ועכשיו אני רואה אותה בפיג'מת פליז מנוקדת מתקרבת כמו כלב דלמטי ישר לאוטו שלי, מביטה מעלה לגג של הבלוק, שמעליו דואה להקה של ציפורים מעוצבות במיוחד, ומחזירה את עיניה לשמשה של הפז'ו ואומרת לי שזה מאוד מוזר שהסיסים של עמנואל הגיעו לשכונה מוקדם מדי, ממש לא בעונה שלהם, והם לא נכנסים לכוכים שהוא בנה להם, ומה קורה לכדור הארץ.

אחר כך היא מצביעה למרפסת למעלה, איפה שעומד כבר שנים ארון שחור ענקי, ואומרת לי שהזוג ששם עוד פעם רבים, אבל הפעם זה ייגמר רע כי הם גם זורקים דברים זה על זה, ואז היא לוחשת כאילו יש משטרה מאחוריה, שזה לא עניינה, רק שהדפיקות שהם עושים לה על הראש כבר מוגזמות. בזמן שהיא לוחשת, אני חושבת על הסיסים הצעירים שמהרגע שיבקעו מהביצים שבכוכים לא יהיה להם בית, והם יהיו במסע נדודים שבו לא ידרכו על דבר במשך שלוש שנים תמימות, רק ידאו באוויר, ועל ההורים שלהם שישובו בכל שנה להטיל ביצים חדשות בדיוק באותם הכוכים.

רק שבעוד גורג'ייה מדברת, נופלת מלמעלה שקית ניילון נפוחה מבגדים, ואלה נשפכים באופן נחרץ על המדרכה, ואחריה עפה ערמת ספרים, וחלון נטרק, וזכוכית מתנפצת, וכל זה מלוּוה בצרחות עד לב השמיים, שאני כמעט מחליטה לצאת סופית מהאוטו ולחמוק הביתה כי כבר ממילא הלך לי השקט, וכבר כל כך מחריש כשגם משאית האשפה שפתאום מופיעה, מתנשפת ברעש אימים ודורסת את הספרים ובסוף נעצרת, כמעט לא מורגשת. וזה נמשך גם אחרי שפועלי הזבל מגיחים מאחוריה ועוברים בלי פשרות ממש דרך רמי בלי לראות אותו, כאילו הוא באמת נטמע בגדר ונעשה רגיל ושגור ממש כמו אחד מפנסי הרחוב החדשים שעיריית נווה־גבע הציבה לא מכבר לאורך המדרכות של הרחוב, על יד הבלוקים.

אבל רמי, כלום לא נוגע בו. נשען על הגדר, לוגם ושואף, נושף ולוגם, עד שהקפה בספל כמעט נגמר, ובין האצבעות נשאר לו רק הקצה של הסיגריה כי הוא מעשן בלי פילטר, ורעש או לא, אין מצב שרמי ייכנס לדירה עד שהצולע לא חוזר, כי האמת שאם יש איזה דבר שדומה למשאלה של חיים בלב של רמי זה רק בזכות החתול הזה, ורמי תולה בו סימנים לטוב ולרע, ואם הוא לא חוזר עד שהקפה נגמר והבדל נמעך כמו ג׳וק מתחת לכפכף שלו, הרי זה סימן רע מאוד בשבילו, ולכן עד ששמעון יצוץ מחדש מהפינה של הרחוב, רמי לא ילגום לגימה אחרונה ולא ינשוף נשיפה אחרונה, כי גם ככה לא נשארה לו תקווה לכלום, כי כבר יותר מדי זמן המיטה שלו לא משתפת פעולה, והוא לא צריך מזל רע יותר ממה שיש לו ממילא. בקיצור, בשביל רמי, שמעון הוא החתול השחור הכי מזל טוב שהיה לו אי פעם אף כי מעולם לא התקרב אליו, ובטח לא נגע בו, כי אפילו בלי זה היה אסתמטי והספיקו לו הסיגריות, מה גם שאהבת חייו, רחל־שחלות־אילמות, תיעבה בעלי חיים בכל ליבה, ובמיוחד את החתול הזה, שאותו ראתה רק פעם אחת, מזמן, וגם אז הצליח להקפיץ לה את הפיוזים אפילו שהייתה אחרי סשן של שעה וחצי לק־ג׳ל ושרויה בטשטוש חושים בעולמות הצבע הנצחיים של ניקולט בן עמי, הקוסמטיקאית שלה.

איך שלא יהיה, משאית הזבל משתנקת מהרחוב די מהר, אבל זה לא משנה הרבה כי הרעש של השכנים למעלה רק מתגבר, ועכשיו מתעופפים מטה גם מחבת וכרית פרחונית ואיזה משהו ורוד שסוחב מאחוריו חוט חשמל עם תקע בקצה.

ורק הסיסים של עמנואל, שבדרך כלל לא סותמים, כאילו חטפו מכת אלם ודומה שאילו יכלו, היו עוצרים באוויר כדי לראות מה קורה, אבל הם לא עוצרים כי ידוע שסיס שמפסיק ייפול מיד ארצה ולא יוכל להתרומם עוד ודינו מוות, כי רגליו חלושות וזאת הסיבה שתמיד יתחיל בתעופה מנפילה חופשית באוויר, והקן שלו תמיד יהיה פתוח מלמטה.

וככה, בעוד האוויר מלא צעקות וחבטות, ובעוד הסיסים שותקים באופן מטריד וחגים בטירוף, נשמע לפתע קול גרירה נורא מהקומה למעלה ומיד אחר כך זז ממקומו הארון השחור, שניים על שניים וחצי מטר של עץ מלא, שכבר שנים נטוע במרפסת כמו פסל יצוק מברזל, ובבת אחת מוטח באוויר כאילו הוא הסיס הענק הג'מבו, המלך טראח בכבודו ובעצמו, ובלי רגליים ובלי כנפיים נוחת על הכביש בקול נפץ מהגיהינום, ובגלל זה רחל שחלות־אילמות נבעטת מהמיטה, נפלטת שלא כדרכה מהפוך, משפריצה את עצמה החוצה כמו קולה מבקבוק שהפקק שלו שיחרר לחץ עקב נענוע לא מנוהל, ופוצחת בצרחות אימה, רמי, רמי, וכשהיא מוצאת אותו על יד הגדר, היא אוחזת אותו ביד, עם הבדל סיגריה והכל, צרודה כמו תרנגול, וכולה דמעות, אתה בסדר, אתה בסדר, כפרה עליך, תכף ומיד בוא הביתה, ומחבקת לו את הכתף בזמן שדוחפת אותו פנימה לתוך הדירה, וכל הרחוב מוחא כפיים, כי כולם יודעים שלרמי יהיה עכשיו הסקס של החיים, וככה הוא לא יֵדע לעולם שהארון שנפל מלמעלה גמר אחת ולתמיד על שמעון החתול שבדיוק באותו הרגע החליט לחזור. ◼︎

אלי אליהו

שירים

פלאים

מִבְּלִי לַחְשֹׁב עַל מָה, מִתּוֹךְ הַמְּהוּמָה,

כְּמוֹ גֶּשֶׁם עַל גַּג, פְּרָחִים בַּשָּׂדֶה,

אֲנִי מוֹדֶה וְעוֹזֵב, עוֹזֵב וּמוֹדֶה,

פַּחַד עֵצִים בְּלַיְלָה אַכְזָב,

יְרֻשּׁוֹת קְטַנּוֹת, כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת,

כָּל מָה שֶׁלָּמַדְתִּי עַל בְּשָׂרִי,

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּאִים

בַּחֲלוֹמוֹת, בָּאוּרִים,

בַּנְּבִיאִים, כָּל מָה שֶׁאֲנִי

אוֹהֵב, אֲנִי עוֹזֵב

וּמוֹדֶה, מוֹדֶה

וְעוֹזֵב.

חלום תמרורים

וְשַׁבְתִּי לָעִיר הַזֹּאת מִקֵּץ יָמִים רַבִּים

וְרָאִיתִי כִּי הֶחֱלִיפוּ הָאֲנָשִׁים פָּנִים,

וְאֵין הַבָּתִּים כְּפִי שֶׁהָיוּ לְפָנִים, וּמָה

שֶׁלֹּא עָשְׂתָה הַדַּעַת עָשׂוּ הַזְּמַנִּים,

וְלֹא פָּרְחוּ הַגַּנִּים וְנִשְׁכְּחוּ הַשְּׁכֵנִים,

וְהָלַכְתִּי בָּעִיר וַאֲנִי בֶּן עֶצֶב שָׁנִים,

וּשְׁעַת הַמָּוֶת עָמְדָה בְּכָל הַשְּׁעוֹנִים,

וְלֹא עָלָה בְּיָדִי להָקִיץ נִרְדָּמִים,

לְפַעְנֵחַ נֶעֱלָמִים, וְצִלְצַלְתִּי

בְּכָל הַפַּעֲמוֹנִים וְלֹא

הָיָה קוֹל וְלֹא

עוֹנִים.

אחרית דבר

אֵלֶּה הָיוּ יְמֵי הַשֹּׁד וְלֵילוֹת הַשֶּׁבֶר. פָּגַשְׁתִּי

אִשָּׁה שֶׁיָּדְעָה לִקְרֹא בֵּין הַשּׁוּרוֹת, לְהַלֵּךְ

עִם הַמֵּתִים, לַהֲפֹךְ אֶת הַגּוּף לְלֶהָבָה.

בֵּין שְׁתֵּי עָרִים הֵקַמְנוּ בַּיִת שֶׁלֹּא הָיָה

תָּלוּי בְּדָבָר מִלְּבַד אַהֲבָה. בַּחוּץ

הֶחְמִירוּ הָרְחוֹבוֹת מֵרֹב שִׂנְאָה

וּמַחֲלָה. אִישׁ לֹא יָדַע מָה אֱמֶת

וּמָה שֶׁקֶר, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי

עַד מָתַי תַּעֲרֹב לָנוּ

הָאַהֲבָה וְאִם תּוּכַל

הַלֶּהָבָה לַעֲלוֹת

מִן הָאֵפֶר.

‍

תקנת חלומות

שֶׁלֹּא יְבַהֲלוּנִי רַעְיוֹנַי וְהִרְהוּרִים

רָעִים, שֶׁלֹּא אֵרָא מִפַּחַד לַיְלָה,

מִחֵץ יָעוּף יוֹמָם, שֶׁלֹּא תְּעַנֶּה

אוֹתִי הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁלֹּא אָקִיץ

לְלֹא תְּשׁוּבָה, שֶׁאוּכַל

לַהֲפֹךְ כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלַי

לְטוֹבָה. שֶׁתִּהְיֶה לִי הַשִּׁירָה

כְּחֶבֶל נְפָשׁוֹת, כְּמַרְאָה

שְׁבוּרָה, כְּמַלְאָךְ

הַגֹּאֵל אוֹתִי

מִכָּל רָע.

‍

אפרת מישורי

‍

שירים

רגע לפני שאקרוס

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאֶקְרֹס

אֲנִי מְפַזֶּרֶת אֶת אַבְקָנַי

וּבָרוּר הָאֵיךְ

וְהַלָּמָה אֵינוֹ נַחֲלַת הֶעָבָר

וְהַכַּמָּה הוּא בְּנִי הַיָּפֶה הַקּוֹרֵא לִי לָבוֹא

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאֶכְתֹּב

שֶׁעָלַי לָנוּחַ

אָנוּחַ,

אֲבָל רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאָנוּחַ

עָלַי לִכְתֹּב

שֶׁאֲנִי מְפַזֶּרֶת אֶת אַבְקָנַי

וְכוֹחִי תַּשׁ

וְיָדַי קְטַנּוֹת

וְגוּפִי עָיֵף

וּזְמִירַי שׁוֹקְטִים

וּבְנִי הַיָּפֶה קוֹרֵא לִי לָבוֹא

וְכָרִיּוֹת רַגְלַי טוֹפְפוֹת טוֹפְפוֹת  

עַל פְּנֵי תְּהוֹם

זה

יָדַעְתִּי שֶׁכָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר מְקָרֵב אוֹתִי אֶל הַקָּצֶה.

נִסִּיתִי לְהַבְעִיר אֶת הַקְּצָווֹת הַשְּׂרוּפִים בְּכָל דֶּרֶךְ אֶפְשָׁרִית

וּבוֹ בַּזְּמַן לִשְׁמֹר עַל הָאֵשׁ שֶׁלֹּא תִּבְרַח.  

אֲבָל מַשֶּׁהוּ הָיָה קָצָר בְּכָל זֶה

כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה צַר בְּכָל זֶה

וְלֹא הִסְכַּמְתִּי לְהוֹדוֹת בְּזֶה

וְנִסִּיתִי לִתְחֹב אֶת כָּל הַבָּשָׂר שֶׁל זֶה

לְתוֹךְ זֶה

שֶׁהִכְרִיז עַל עַצְמוֹ כְּאִישׁ חַם

אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא הָיָה מְסֻגָּל כְּהוּא זֶה

לְגַלּוֹת לִי חִבָּה.

אינני כה לבד

אַתְּ דּוֹמָה לִי. אֵינֶנִּי כֹּה לְבַד.  

יֵשׁ לִי אַף, פֶּה, עֵינַיִם, אָזְנַיִם, בֹּשֶׂם, אוֹטוֹ, יֶלֶד, בַּעַל, בַּיִת, גִּנָּה.

אָז לָמָּה מַשֶּׁהוּ בִּי קוֹרֵס כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת "הֵרַחְתִּי", "הִרְצֵיתִי", "שָׁמַעְתִּי"?

וְגַם: "נָסַעְתִּי", "הָלַכְתִּי לַסּוּפֶּר", "קָנִיתִי"?

וְלָמָּה מַשֶּׁהוּ בִּי מַרְגִּישׁ אִי נוֹחוּת עֲצוּמָה כְּמוֹ דִּלּוּג עַל תְּהוֹם אֵימְתָנִית,

בַּמַּעֲבָר מֵאֵיזֶשֶׁהוּ פֹּעַל הַקָּשׁוּר בִּי

אֶל אַחַת הַמִּלִּים הַבָּאוֹת:

"בֹּשֶׂם"

"אוֹטוֹ"

"יֶלֶד"

"בַּעַל"

"בַּיִת"

"גִּנָּה"?

רקיעת הרקיע

רְקִיעַת הָרָקִיעַ עַל הָאָרֶץ

רְקִיעַת הָרָקִיעַ עַל הַשָּׁמַיִם

רְקִיעַת הָרָקִיעַ כָּל הַתּוֹרָה

רְקִיעַת הָרָקִיעַ קוֹל הַמַּיִם

רְקִיעַת הָרָקִיעַ עַל הַיָּם

רְקִיעַת הָרָקִיעַ בֵּין גַּל לְגַל

רְקִיעַת הָרָקִיעַ בֵּין נוֹ לְבֵין נִי

רְקִיעַת הָרָקִיעַ בְּתוֹךְ מַעְגָּל

רְקִיעַת הָרָקִיעַ עַל הַשָּׁמַיִם

רְקִיעַת הָרָקִיעַ עַל הַיָּם

רְקִיעַת הָרָקִיעַ עַל הָאָרֶץ

דָּוִיד הַמֶּלֶךְ חַי וְקַיָּם

‍

דנה אמיר

זו כל הַשִּׁיבָה

כָּל הָאִמָּהוֹת הַיְּשֵׁנוֹת כְּרוּכוֹת זוֹ בָּזוֹ. לִבָּן אָחוּז כְּכַדּוּר בַּקָּנֶה, חֲלוֹמוֹתֵיהֶן פְּזוּרִים.

כָּל הָאִמָּהוֹת הַיְּשֵׁנוֹת יוֹדְעוֹת: יָבוֹא יוֹם שֶׁיִּקָּרְאוּ לְהִבָּלַע לְלֹא שְׁאֵרִית,

בָּשָׂר תַּחַת הַבָּשָׂר.

לָכֵן הֵן מַעֲלוֹת בְּעֵינֵי רוּחָן חִזָּיוֹן:

הוּא שָׁב.

כָּל הַשִּׁיבוֹת כְּרוּכוֹת זוֹ בָּזוֹ. כָּל הַשִּׁיבוֹת נְגוּעוֹת.

וְאִם בְּצֵאתוֹ וּבְבוֹאוֹ יַכִּירוּ בּוֹ פָּנָיו שֶׁהָיוּ לְפָנִים, יִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ הָרַךְ, הַקָּטָן,

לִבָּן פָּתוּחַ לִקְרָאתוֹ עַל רִבּוֹא חֲדָרָיו,

וְאִם יִהְיוּ יְדֵיהֶן פְּשׁוּטוֹת, הַאִם, כְּמִי שֶׁקָּם עַל מַחֲלָתוֹ, יֵאָסֵף?

כָּל הַמַּחֲלוֹת כְּרוּכוֹת זוֹ בָּזוֹ. כָּל הַמַּחֲלוֹת הֵן שֶׁל מִדַּת הָרַחֲמִים. שֶׁאִם יֶשְׁנָהּ, הַחֹשֶׁךְ נִפְתַּח כְּשַׁעַר אֶל כָּל הַשְּׁעָרִים, וְאִם אֵינֶנָּה, אֲנַחְנוּ מִתְחַסְּרִים מֵעַצְמֵנוּ.

כָּל הַהִתְּחַסְּרוּיוֹת כְּרוּכוֹת זוֹ בָּזוֹ.

אִם נִשָּׁבֵר מוּל הַצַּעַר הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ עוֹלָם, וְאִם לֹא נִשָּׁבֵר (אֵיךְ לֹא נִשָּׁבֵר?), זוֹ כָּל הַשִּׁיבָה.

‍

רפי וייכרט

חיות

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁנִּצָּמֵד לִשְׁאֵרִית חַיֵּינוּ כְּמוֹ חַיּוֹת

שֶׁמַּרְגִּישׁוֹת בְּחוּשֵׁיהֶן כְּשֶׁקִּצָּן קָרוֹב,

וּמִתְכַּנְּסוֹת אַחַת אֶל הַשְּׁנִיָּה כִּי הֵן יוֹדְעוֹת.  

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁלֹּא נֵצֵא מִכָּאן וְרַק נִלְמַד לִחְיוֹת

בַּחֶדֶר הָאֶחָד שֶׁבּוֹ נִהְיֶה תָּמִיד הָרֹב.

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁנִּצָּמֵד לִשְׁאֵרִית חַיֵּינוּ כְּמוֹ חַיּוֹת.

יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁעוֹד נִמְתַּח בְּמוֹ יָדֵינוּ יְרִיעוֹת

כְּמִפְרָשִׂים מוּל הַטִּפּוֹת שֶׁמַּתְחִילוֹת לִצְרֹב,

חוֹדְרוֹת לָעוֹר כְּמוֹ חַיִּים כִּי הֵן יוֹדְעוֹת.  

אֶשְׂמַח לִרְאוֹת אוֹתָךְ עַכְשָׁו מִכָּל הַזָּוִיּוֹת

בַּפַּנְאוֹפְּטִיקוֹן הַזֶּה שֶׁבּוֹ הַכֹּל קָרוֹב.

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁנִּצָּמֵד לִשְׁאֵרִית חַיֵּינוּ כְּמוֹ חַיּוֹת.

אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְגוּפֵךְ כְּמוֹ לַהֲקַת דַּיּוֹת

אֲשֶׁר צוֹנַחַת מִמְּרוֹמִים כְּדֵי לֶאֱהֹב,

וְהֵן חוֹבְרוֹת אַחַת אֶל הַשְּׁנִיָּה כִּי הֵן יוֹדְעוֹת.

בְּדִמְיוֹנִי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ קוֹרֶנֶת בֵּין הַצְּלָלִיּוֹת,

מַתָּת אַחֲרוֹנָה שֶׁכְּמוֹ קְרֵבָה מִקְּצֵה הָרְחוֹב.

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁנִּצָּמֵד לִשְׁאֵרִית חַיֵּינוּ כְּמוֹ חַיּוֹת

שֶׁמִּתְכַּנְּסוֹת אַחַת אֶל הַשְּׁנִיָּה כִּי הֵן יוֹדְעוֹת.

‍

ארז ביטון

בית הקברות בלוד

לְעִתִּים

מַגִּיעִים לְכָאן הַמֵּתִים

יְחִידִים

בְּאֵין רוֹאֶה

לְאֹרֶךְ כָּל שְׁעוֹת הַיְמָמָה

בְּכָל הָעוֹנוֹת

יֵשׁ שֶׁמַּגִּיעִים בָּאָבִיב

אָז הַכֹּל כָּאן פּוֹרֵחַ

וְשֶׁמֶשׁ מַכָּה בְּכָל עֹז

וְהֶעָלִים בָּעֵצִים הַדְּלִילִים

רְחָבִים דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים

וְהָאֲדָמָה תְּחוּחָה

מַעֲטִירָה בְּנִצָּנֵי פְּרָחִים

בְּכָל גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת

וְהַמְבַקְּרִים הַמְלַוִּים נֶחְבָּטִים

בֵּין צָהֳלַת הָעוֹנוֹת הַחֲדָשׁוֹת

לְבֵין קַדְרוּת כְּפוּיָה מִבִּפְנִים

וְצַעַר עַל יְפִי הָעוֹנוֹת

שֶׁנִּגְזַל מִן הַמֵּתִים

וְיֵשׁ שֶׁמַּגִּיעִים בַּחֹרֶף

מֻכֵּה רוּחַ

מַכָּה בָּרֹאשׁ וּבַפָּנִים

וְגֶשֶׁם זַלְעֲפוֹת

וְהַמְלַוִּים מְאִיצִים בַּמִּתְפַּלְּלִים

שֶׁתְּפִלּוֹתֵיהֶם מַבְטִיחוֹת

גּוֹרָל טוֹב לְקֵץ הַיָּמִים

וּמְחַפְּשִׂים כִּסּוּי מְעַט

לְהֵחָבֵא מִן הַגֶּשֶׁם

וְתָמִיד מִתְכַּנְּסִים

לִרְחֹץ יָדַיִם

וְלֹא מְנַגְּבִים

וְאוֹכְלִים בֵּיצָה כַּנָּהוּג

וּמְמַהֲרִים

לִמְחֻיָּבוּת דְּחוּפָה

הַמְחַכָּה

בְּקֹצֶר רוּחַ

*

עִיר הַפּוֹחֲדִים בַּלַּיְלָה

מֵחֲפָצִים מִתְפּוֹצְצִים

נִזְרָקִים אֶל מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

וְהָעִיר כֻּלָּהּ גְּדֵרוֹת נְמוּכוֹת

וְלַבֹּקֶר

גִּדֵּם וְקִטֵּעַ

אוֹ מוּבָל בָּהוּל

מְרֻסַּק אֵיבָרִים

וְגַם כָּאֵלֶּה שֶׁאֵין לְהַכִּיר

פְּנֵיהֶם דְּמוּתָם וְגִילֵיהֶם

מוּבָאִים לְכָאן בְּהֶעֱלֵם זְמַן

לְכַסּוֹת עַל הַכְּאֵב

בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה

שֶׁאֵין מַעֲנֶה

לִמְנֹעַ בֶּהָלוֹת בַּלַּיְלָה

וְהָאוֹרְבִים עוֹלְצִים בַּלֵּילוֹת

מְחַפְּשִׂים גְּדֵרוֹת נְמוּכוֹת

לְהַשְׁלִיךְ אֶל מֵעֵבֶר לָהֶם

חֲפָצִים קְטַנִּים מִתְפּוֹצְצִים

וְהָעִיר עֲדַיִן בְּרֵאשִׁיתָהּ

וְהַמִּתְפּוֹצֵץ

מֵקִים וּמֵעִיר אֶת הָעִיר כֻּלָּהּ

וְלַבֹּקֶר

קִטֵּעַ חָדָשׁ מִתְהַלֵּךְ בֵּינֵינוּ

בְּשַׁרְווּלָיו הָרֵיקִים

וְהַגִּדֵּם הַמְנוֹפֵף

בֶּחָשׂוּף וּבָרִיק

וּמַה יַּעֲשׂוּ הַשִּׁלְטוֹנוֹת

לְבַעֲלֵי הַשַּׁרְווּל הָרֵיק

אֵיךְ לְכַסּוֹת יָד וְרֶגֶל

כְּמִי שֶׁמְּכַסֶּה מַבּוּשָׁיו

יְמַהֲרוּ לְהַעֲנִיק לוֹ

חֲנוּת קְטַנָּה

אוֹ מִקְצוֹעַ הָזוּי

אֲנִי עַצְמִי הִתְקִינוּ לִי

יָד שֶׁל שְׁנֵי וָוִים

לְתִפְאֶרֶת הַמַּרְאוֹת

אוּלַי הַוָּוִים יַחְזִיקוּ

כּוֹס אוֹ צַלַּחַת

וְתִפֹּל הַכּוֹס

וְתִפֹּל הַצַּלַּחַת

הִנֵּה אָדוֹן אוֹחָיוֹן

שָׁכֵן לְעֵסֶק חָדָשׁ

נַעֲשָׂה סוֹחֵר פִּתְאוֹם

מוֹכֵר בְּסִיטוֹנוּת סִיגַרְיוֹת

לְכָל הֶעָרִים מִסָּבִיב

הָיָה חָלָל קָטָן בְּגֶדֶר בֵּיתֵנוּ

וְלֹא יָדְעוּ מַה יֵּעָשֶׂה בּוֹ

וּכְשֶׁאָדוֹן אוֹחָיוֹן נִקְטַע בְּרַגְלוֹ

חִנָּם נָתְנוּ לוֹ חָלָל שֶׁבְּגֶדֶר בֵּיתֵנוּ

וְגָדְשׁוּ אוֹתוֹ בְּסִיגַרְיוֹת

מֵאָז הוּא מְהַלֵּךְ בִּצְלִיעָתוֹ

כְּלִוְיַת חֵן

וְחִיּוּכוֹ לֹא מָשׁ מִפָּנָיו

הִנֵּה אִישׁ עֲסָקִים מְרֻצֶּה

וַאֲפִלּוּ גֵּאֶה

הִנֵּה לְמָשָׁל בֶּן לוּלוּ

גִּדֵּם בְּיַד יָמִין

גַּם הוּא פְּרִי עֲלִילוֹת

חֲפָצִים קְטַנִּים מִתְפּוֹצְצִים

שֶׁהֻשְׁלְכוּ אֶל חֲצַר בֵּיתוֹ

לֹא עָבַר זְמַן

וּבֶן לוּלוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף

לְבֵית קוֹלְנוֹעַ רוֹם

חָדָשׁ בָּעִיר

וְהֵקִים מִשְׁפָּחָה וְהֶעֱמִיד יְלָדִים

אֶחָד מִיְּלָדָיו

צִיּוֹן חֲבֵרִי הֶחָדָשׁ

מֵעִיד עַל אָבִיו כְּאִישׁ נִמְרָץ

קָשׁוּחַ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן

וְלִרְאָיָה

הַצְלָחָה גְּדוֹלָה

וְגַם צִיּוֹן חֲבֵרִי הֶחָדָשׁ

נַעֲשָׂה בַּעַל מוֹנִית

וּמַסִּיעַ אֶת אִשְׁתּוֹ הַנּוֹטָה לָמוּת

לְהַרְאוֹתָהּ אֶת תִּפְאֶרֶת הָאָרֶץ

כָּל יוֹם בָּעִיר וּבַשְּׁכוּנָה

וּבָהֶם חַיִּים צוֹהֲלִים

בְּצֵל הַמָּוֶת הַצָּפוּי

וְתָו דַּק שֶׁל עִצָּבוֹן

עַל כָּל הַהַצְלָחָה וְהַשִּׂגְשׂוּג

כִּי אֵין לְהַפְקִיעַ אֶת הַצַּעַר

מִן הַשֻּׁלְחָן הַמָּלֵא

‍

יעל סטטמן

שירים

צרה מתרחשת

הַפַּחַד, עַיִן פְּקוּחָה תָּמִיד.

מִי מֵּעֵז

לְהַשְׁאִיר נַעֲלַיִם בַּסָּלוֹן,

לוּ רַק הָיָה הַסָּלוֹן נָקִי.

נַעֲלַיִם בְּכָל מָקוֹם

בְּגָדִים עַל הַכִּסְאוֹת,

לוּ הָיוּ הַיְּלָדִים מְקַפְּלִים

וְאָז מִתְקַפְּלִים בְּעַצְמָם

וְלֹא חַגִּים סְבִיבִי

כָּל יֶלֶד עִם הַנָּחָשׁ שֶׁלּוֹ

מְטִיחוֹ בְּפָנַי הוֹלֵם בְּבִטְנִי

צָרָה מִתְרַחֶשֶׁת וְיָדַי קְשׁוּרוֹת

לַמְּצִיאוּת, מָסָךְ מֵאִיר אֶת פָּנַי

נְשׁוּכוֹת הַפַּחַד, מְכֻוָּצוֹת

פַּעַם בְּיוֹם פַּעֲמַיִם בְּשָׁעָה

אַתֶּם שׁוֹאֲלִים וְאֵינִי עוֹנָה

נְפַלְתֶּם יָדַי שׂוֹרְפוֹת מִבֶּהָלָה

אַתֶּם כָּל חַיַּי לָמָּה בְּחַרְתֶּם בִּי

לְהִטָּרֵף לִפֹּל לְהָזִין אֶת רֹאשִׁי בְּמַחֲשָׁבוֹת

לָמָּה בְּחַרְתֶּם שֶׁאֹהַב אֶתְכֶם עַד לַהֲזָיוֹת

צָרוֹת מִתְרַחֲשׁוֹת וְיָדַי קְשׁוּרוֹת. 

אם

נַעֲשֵׂיתִי אֵם מֵהַהַדְחָקוֹת

וּמֵהַפַּחַד, שֶׁגָּדוֹל מֵהַהַדְחָקוֹת.

הָיִיתִי שְׁמוֹנֶה יָדַיִם

עֶשְׂרִים זוּגוֹת עֵינַיִם מַבִּיטוֹת

לְכָל הַכִּוּוּנִים.

לֹא הָיָה מְאוּמָה שֶׁאִפְשֵׁר לְהֵרָגַע

לֹא הָיִיתִי רְגוּעָה, הָיִיתִי לֹא שְׁקֵטָה

וְלֹא יוֹדַעַת כְּבָר מָה

מָה אִתָּם

מָה מֵבִיא יוֹמָם

מַאֲכִילִים אוֹתִי הֵיטֵב

בְּצַעַר כְּאֵבָם.

הָיִיתִי שְׁמוֹנֶה יָדַיִם

וְלִפְעָמִים שְׁמוֹנִים

(אֲנִי כּוֹתֶבֶת בִּלְשׁוֹן עָבָר אֲבָל הַהוֹוֶה

נִמְשַׁךְ תָּמִיד)

נַעֲשֵׂיתִי אֵם מֵהַשִּׁגְרָה

וּמֵהַדְּאָגוֹת

וּמֵהָאֶפְשָׁרוּיוֹת, פְּתָקִים קְטַנִּים

בְּבַקְבּוּקִים שֶׁהִרְחִיקוּ.

רק אצלי, החיים

אֲנִי בָּחַרְתִּי אֶת הַבְּחִירוֹת הָאֲיֻמּוֹת הָאֵלֶּה?

בְּכִיסִים תְּפוּחִים שֶׁפָּשׁוּט רוֹקַנְתִּי לַנָּהָר

וְהָלַכְתִּי לִנְפֹּשׁ עִם הַכֶּלֶב בַּאֲתַר בְּנִיָּה

בְּפֶרֶץ חַיּוּת שֶׁהִפְתִּיעַ גַּם אוֹתִי

כָּל עֶרֶב, הִתְמַדְתִּי בַּטָּעוּיוֹת שֶׁלִּי

וְאָז יָשַׁבְתִּי עַל בֵּטוֹן לַח

וְהִרְהַרְתִּי בַּהוֹמְאוֹסְטָזִיס הַנֶּחְשָׁק

כְּלוֹמַר בַּמָּוֶת, כְּלוֹמַר בְּעוֹד חֲמִשִּׁים שָׁנָה

חָשַׁבְתִּי עַל הָאִשָּׁה שֶׁבַּעֲלָהּ נֶהֱרַג בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן

שֶׁל הַמִּלְחָמָה, עַל הָאַהֲבָה שֶׁלָּהֶם

שֶׁהַמָּוֶת לֹא עָצַר

וְרַק אֶצְלִי הַחַיִּים

עוֹצְרִים אֶת הָאַהֲבָה

וְדוֹחֲפִים אוֹתִי לְהַטְבִּיעַ

אֶת הַנַּעֲלַיִם בַּבֹּץ בְּעֶשֶׂר בַּלַּיְלָה

מִתְפַּלֶּלֶת לְהִדָּקֵר, לְהִשָּׂרֵט, לִפֹּל עַל מְחָטִים

וּלְתוֹךְ שְׁלוּלִית, וְלִרְאוֹת אוֹר גָּדוֹל, פָּשׁוּט

לָשֶׁבֶת עִם אֱלֹהִים בְּתוֹךְ הָאוֹר הֶחָדָשׁ שֶׁלּוֹ

וּלְהַפְסִיק כָּל עֶרֶב בְּתוֹךְ הַבֹּץ הַצָּפוּי שֶׁלִּי.

כאילו לא מספיק, גשם

וּכְאִלּוּ לֹא מַסְפִּיק, בְּאֶמְצַע הָאָבִיב

בָּעָצְמָה הַזֹּאת, בַּשָּׁעָה הַזֹּאת,

בְּחֻצְפָּה, עַל רָאשֵׁי הַנִּצָּנִים הָרַכִּים

בְּהַפְתָּעָה, אַחֲרֵי שֶׁהֻשְּׁקוּ בְּמִדָּה.

וַאֲנִי בְּלִי שִׁרְיוֹן הַקְּלִילוּת

פְּשַׁטְתִּיו אֵיכָכָה אֶלְבָּשׁוֹ

אוֹחֶזֶת בַּשֵּׁנָה כִּבְקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ

לְהָגֵן מִפְּנֵי הָעִנְיָן עַצְמוֹ.

חוֹשְׁבִים אֵינִי יוֹדַעַת מָה הוֹלֵךְ בַּחוּץ

כְּאִלּוּ יֵשׁ "יְדִיעָה"

וְיֵשׁ "בַּחוּץ".

טוֹב אֲנִי אֵינִּי מְחֻיֶּבֶת לְאַף אֶחָד מֵאֵלֶּה

הַשָּׂפָה גַּם בְּדִמְדּוּמֶיהָ חֲכָמָה יוֹתֵר

נוֹשֵׂאת אוֹתִי עַל גַּבָּהּ

לְהַלֵּךְ עַל קֶרַח בָּאָבִיב.

‍

אגי משעול

ידיים

תְּאוֹמוֹת שֶׁלִּי,

אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בַּכַּפּוֹת שֶׁלָּכֵן

עִם כְּתַב הַסְּתָרִים הַמְּקֻוְקָו

שֶׁל הַגּוֹרָל

וְאֵיךְ כְּמוֹ אֲנִיצֵי שָׁטִיחַ הֵן

מִתְפַּצְּלוֹת לְאֶצְבָּעוֹת

כָּל אַחַת כְּבָר לְעַצְמָהּ

וּבַקָּצֶה שֶׁלָּהֶן הַצִּפָּרְנִיִּים

שֶׁלֹּא מַפְסִיקוֹת לִצְמֹחַ (אוֹמְרִים

אֲפִלּוּ אַחֲרֵי הַמָּוֶת)

עִם הַלַּק הַוָּרֹד הַיַּלְדוּתִי

הַמְכַסֶּה עַל הַטּוֹפָרִים.

אֶצְבָּעוֹת שֶׁרָעֲדוּ סָבִיב

עֶפְרוֹנוֹת וְעֵטִים

שֶׁפָּרְטוּ, עֲדִינוֹת, עַל מֵיתָרִים

וּקְלִידִים

וְיָדְעוּ לְעַנֵּג אֶת הַגּוּף

עַד שִׁכְחָה,

אֶצְבָּעוֹת שֶׁגִּרְגְּרוּ חֲתוּלִים

וּכְלָבִים

שֶׁלִּטְּפוּ וְשָׂרְטוּ וְלָשׁוּ,

מִשְּׁשׁוּ, חִטְטוּ וְהִתְקַפְּלוּ

לְאֶגְרוֹפִים,

יָדַיִם שֶׁלִּי

הַיּוֹדְעוֹת לְנַעְנֵעַ תִּינוֹקוֹת

אִסְפוּ חַבְּקוּ אוֹתִי

עַכְשָׁו.

לדבר אל עצמי

הִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל עַצְמִי.

אֲנִי מְתֻמְלֶלֶת.

כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת אֶל עַצְמִי

אֲנִי פָּחוֹת לְבַד וְיֵשׁ לִי

תֹּקֶף.

לִפְעָמִים אֲנִי גַּם מְזַמְזֶמֶת מַשֶּׁהוּ

בְּהֶתְאֵם אוֹ בְּנִגּוּד

לַעֲלִילָה

וְאָז יֶשׁ לִי גַּם פַּסְקוֹל.

אֲנִי מְדַבֶּרֶת גַּם אֶל הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים

וּלְתוֹךְ אָזְנָיו הַמִּזְדַּקְּפוֹת

שֶׁל הֶחָתוּל.

אֲנִי מְתָאֶרֶת בִּפְרָטִים אֶת מַעֲשַׂי

כּוֹלֵל תֵּאוּרֵי טֶבַע שֶׁבְּסֵפֶר

הָיִיתִי אוּלָי מְדַלֶּגֶת.

לְתַמְלֵל זֶה לַעֲבוֹר בְּעִפָּרוֹן פֶּחָם

עַל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת מִמֵּילָא

בַּלֵּב.

לִפְעָמִים אֲנִי גַּם עוֹנָה לִי

לִפְעָמִים אֲפִלּוּ מְקַלֶּלֶת,

מַפְנָה לְמַצְלֵמוֹת אֶת הַצַּד הַיָּפֶה שֶׁלִּי

עִם תַּרְגּוּם בְּגוּף הַסֶּרֶט

עַד שֶׁאֲנִי הוֹפֶכֶת כְּבָר

לִדְמוּת.

‍

אורית גידלי

תם

וּבְכֵן, אֵלִי, אַל תָּבוֹא לְעֶזְרָתִי עַכְשָׁו,

וְאַל תִּקְרַע בַּעֲבוּרִי אֶת הַיָּם.

אֵיזֶה מוֹפֵת יָכוֹל לְהַצִּיל אוֹתִי אַחֲרֵי

שֶׁרָאִיתִי אֶת מָה שֶׁרָאִיתִי אֶת מָה שֶׁרָאִיתִי עַל בְּנֵי הָאָדָם.

מִדַּעְתִּי אֲנִי אוֹמֶרֶת,

טוֹבָה טְבִיעָתִי.

נִקְמָתִי

שִׂנְאָתִי

(בָּאִים לִשְׂרֹף וּלְרוֹצֵץ, רָאִיתִי)

תִּשְׁתַּתֵּק אִתִּי.

עַד שֶׁיָּצוּף מִתּוֹכִי

מָה שֶׁלֹּא אֶפְשָׁרִי שֶׁיִּטְבַּע:

אֲנִי הַנָּקִי מִמֶּנִּי.

אֲנִי שֶׁפָּנָיו פָּנִים עוֹד לִפְנֵי

הַפָּנִים שֶׁרָאָה עַל הָהָר.

אָנָּא מִלְּפָנֶיךָ

תֵּן לוֹ לַחְצוֹת אֶת הַמִּדְבָּר.

תֵּן לוֹ לִרְעֹב וְלִרְצוֹת וּלְהִתְעַקֵּשׁ.

הוּא תָּם.

הוּא אֵינוֹ מַכִּיר אוֹתִי.

מַגִּיעַ לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס.

‍

יעל גלוברמן

קצרצרים ומרים

לכתוב בזמן מלחמה

תִּכְתְּבִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי, תִּכְתְּבִי,                    

רַק זֶה יַצִּיל אוֹתָךְ עַכְשָׁו אֲבָל

מִי צָרִיךְ עַכְשָׁו מִלִּים.

אֲנָשִׁים סוֹבְלִים דְּבָרִים בִּלְתִּי נִסְבָּלִים.                  

עֲנַן פֶּחָם מַעֲכִיר אֶת הָעוֹלָם                                

וְגַם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא עוֹזֶרֶת. הַנְּשִׁימָה קָשָׁה, וּמְסֻכָּן

לְהַיְשִׁיר מַבָּט לְאֹרֶךְ זְמַן.

הָרְחוֹב גּוֹאֶה, מַגִּיעַ לְגֹבַהּ הֶחָזֶה.

אֲנִי כָּל כָּךְ עֲצוּבָה שֶׁאִם אֶכְתֹּב עַכְשָׁו,    

יֵשׁ לִי חֲשָׁשׁ, לֹא הַגִּבּוֹר יָמוּת,                                              

אֶלָּא הַקּוֹרֵא

‍

הצעקה

‍

שָׁנִים שֶׁל רַעַשׁ וְאַף אֶחָד

לֹא יוֹדֵעַ לוֹמַר אֶת זֶה בְּדִיּוּק.

דְּבָרִים נוֹטִים עַל צִדָּם, צְלָלִים נוֹטִים לִנְפֹּל.

וְגַם אִם מִישֶׁהוּ יִמְצָא אֶת הַמִּלִּים,                        

הַאִם יָבוֹא מוֹשִׁיעַ?

כְּשֶׁהַזְאֵב קוֹרֵא: זְאֵב

אַף אֶחָד לֹא מַגִּיעַ

הכתובת הייתה על הקיר

תָּמִיד הָיִינוּ כָּאֵלֶּה, אֱנוֹשׁוּת יְקָרָה.

הַסְּטוֹרִי הוּא פְּרֵה־הִיסְטוֹרִי, אֵין לָנוּ תִּקְוָה.                  

יוֹם אֶחָד עוֹד נִמְצָא

אֶת נֻסְחַת הַפְּצָצָה הָאָטוֹמִית                                              

עַל קִיר מְעָרָה עַתִּיקָה.

‍

נעם פרתום

שושנת העלים הגדולים

אֲנִי חוֹצָה אֶת כָּל רְחוֹב שַׂלַמֶה עִם פֶּרַח אַרְטִישׁוֹק עֲנָק

בְּמִשְׁקַל פָּעוֹט בֶּן יוֹמוֹ כְּדֵי לְהָבִיא אוֹתוֹ כְּמַתָּנָה

לִמְסִבַּת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל אֲהוּבִי.

שׁוֹזֶרֶת הַפְּרָחִים אָמְרָה לִי — קְנִי אֶת הַקִּנְרָס עִם

הַפְּקַעַת הַסְּגוּרָה. זֶה קֶסֶם לִרְאוֹת אוֹתָהּ נִפְתַּחַת.

כָּךְ יָצָא שֶׁאֲנִי סוֹחֶבֶת חֻרְשָׁף כָּבֵד לְאֹרֶךְ שַׂלַמֶה.

הַשִּׂמְלָה שֶׁלִּי מִתְבַּדֶּרֶת בַּאֲוִיר הַקַּיִץ הַלֵּילִי הַקָּרִיר

בְּהָלְכִי מִיָּפוֹ לִשְׁכוּנַת פְלוֹרֶנְטִין וְהַגִּבְעוֹל הֶעָבֶה, אָרְכּוֹ

כְּמֶטֶר לְפָחוֹת, מְדַגְדֵּג סָפֵק דּוֹקֵר לִי אֶת בֵּית הַשֶּׁחִי.

עוֹד אַרְבָּעָה יָמִים, כְּלוֹמַר עַד שֶׁתִּפָּתַח שׁוֹשַׁנַּת הֶעָלִים

הַגְּדוֹלִים וְיָצִיצוּ בַּעֲדָהּ רִיסֵי הַפֶּרַח הַסְּגֻלִּים, כְּבָר

אֲסַיֵּם אֶת הַטִּפּוּל בַּתְּרוּפָה הַבִּיוֹלוֹגִית. קְצָת אַחַר כָּךְ

נוּכַל לְהַתְחִיל לְנַסּוֹת לְהִתְעַבֵּר.

הַיְּוָנִים וְהָרוֹמָאִים הִתְיַחֲסוּ לָאַרְטִישׁוֹק

כְּאֶל צֶמַח הָאַהֲבָה וְסָבְרוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סְגֻלָּה

לְבֵן זָכָר. לִי לֹא אִכְפַּת בַּת אוֹ בֵּן אֲבָל הָאַרְטִישׁוֹק

מַשְׁרֶה עָלַי חֶסֶד וְחֵן. אֲנִי מַאֲמִינָה לַמּוֹכֶרֶת שֶׁזֶּה

אָכֵן קֶסֶם לִרְאוֹת אֶת שׁוֹשַׁנַּת הֶעָלִים הַגְּדוֹלִים

נִפְקַחַת כְּעַיִן, וַאֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת הַקִּנְרָס בְּחֶרְדַת

קֹדֶשׁ, כְּמוֹ הָיָה קְטֹרֶת הַסַּמִּים הַדַּקָּה מִן הַדַּקָּה

שֶׁהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל רַק פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה,

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. הַחֻרְשָׁף

הוּא פָּעוֹט בֶּן יוֹמוֹ, זֶבֶד לַאֲהוּבִי, וַאֲנִי מְחַכָּה

בְּסַבְלָנוּת לִפְרִי הַתְּשׁוּבָה. חָטָאנוּ כְּשֶׁנִּסִּינוּ

לַהֲרוֹת כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בְּמַצָּב פִיזִי שַׁבְרִירִי

כָּל כָּךְ. טָעִינוּ. עַכְשָׁו הָאַרְטִישׁוֹק מַשְׁרֶה

עָלַי מְתִינוּת וּכְבָר שָׁנָה וָחֵצִי

אֲנִי מַמְתִּינָה בְּטָהֳרָה וּבְבִגְדֵי זָהָב

לְהִתְגַּלּוּת הַקִּנְרָס הַהֶרְיוֹנִי הַנִּבְקָע

וּלְכִשּׁוּף רִיסֵי הַתִּינוֹק הַסְּגֻלִּים.

עבודת הפולחן שלנו (התבגרות)

בְּתוֹךְ יַעַר שֶׁל רַעַשׁ וּסְפֵקוֹת

אֲנִי מַשְׁחִילָה אֶת עַצְמִי עָלֶיךָ

כְּמוֹ חֲרוּז בְּדֹלַח בְּשַׁרְשֶׁרֶת תְּפִלָּה.

בַּהַתְחָלָה יֵשׁ לֶהָבָה קְטַנָּה בְּקַרְקָעִיתִי

הַטְּחוּבָה אֲבָל אָז אֲנַחְנוּ נוֹשְׁמִים

וּמִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט

שֶׁקֶט הַמִּשְׁתּוֹרֵר בִּנְעִימָה פְּנִימִית

שַׁאֲנַנָּה וַעֲנֻגָּה מְאוֹד. קְפִיצֵי הַמִּטָּה

מַרְקִידִים אוֹתָנוּ בְּרוּחַ בֵּין הָעַרְבַּיִם הַדַּקָּה

וּבַמִּרְבָּץ הַכָּבוּל שֶׁלִּי אֲנַחְנוּ נָחִים בִּתְנוּעָה

מְדוּדָה כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵק לְתוֹכִי אֶת הַדֶּלֶק

שֶׁלְּךָ עַד תֹּם. הַמְּזִיגָה הַזֹּאת אַחֶרֶת —

אֶנֶרְגְּיָה מִשְׁתַּחְרֶרֶת אֲבָל הָעִקָּר

הוּא לֹא הַחֹם אֶלָּא שֶׁאַתָּה שָׂם בִּי

אֶת מִבְטַחֲךָ. הַמַּנְטְרָה שֶׁלָּנוּ בְּהִירָה

וְהוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת כְּכָל שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְבַּגְּרוֹת:

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם בְּאֵשֶׁת חֵיקוֹ מִבְטַחוֹ

וְלֹא יִפְנוּ הַשְּׁנַיִם אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב אֶלָּא

זֶה אֶל זוֹ. וְאֶל אִישִׁי תְּשׁוּקָתִי וַאֲנִי

אַשְׁלִים אוֹתוֹ. וְאֶל אִישִׁי תְּשׁוּקָתִי וַאֲנִי

אַשְׁלִים אוֹתְךָ, פְּרִיטִי שֶׁלִּי. אַתָּה יָכוֹל

לִסְמֹךְ עָלַי.