ביום כיפור שנת 91' טליה נשארה בתורנות שמירה בצבא. היא הייתה אז ספרנית בספריית מפקדת קצין חינוך ראשי, שהיו בה בעיקר קבצים מנוילנים של מורשות קרב בשביל כל מש"קיות החינוך שהיו צריכות לשנן את הקרב על המיתלה או בחווה הסינית, כדי שתוכלנה לתאר אותם בלהט מנומש לפלוגות חיילים עייפים ומשועממים שלרוב ניצלו את שעת החינוך היחידתית כדי לנמנם או לבהות בתחת הארוז בירוק של המש"קית הסמוקה מרוב ערכים. גם טליה התחילה בתור מש"קית חינוך, במשך שנה הדריכה בירושלים עד שהעלו אותה למשפט בתואנה שבסיורים בגבעת התחמושת היא ממציאה פרטים.
היא לא ניסתה להכחיש; אף פעם לא הצליחה לזכור את מהלכי הקרב ולכן נהגה להמציא כיד הדמיון הטובה עליה, עד שפעם, באחד הסיורים, נכח איזה קצין שאבא שלו נפצע שם, ומרוב עצבים על ההמצאות שלה דרש שיעלו אותה למשפט. להגנתה טענה שמה משנים הפרטים אם היא מדייקת באג'נדה. מה זה חשוב אם הלכו קודם בתעלה הזאת או בתעלה ההיא, העיקר שהיא מעבירה את הגבורה ואת ההקרבה ואת שאר הערכים שציוו עליה להנחיל. המפקד ששפט אותה הביט בה בעיניים מצומצמות ואמר בקול נמוך והחלטי, "ככה מתחיל פשיזם, כשהעובדות נהיות מגויסות לטובת המסר", וטליה עפה עליו.
היו לה דמעות בעיניים מרוב שהתפעלה באותו הרגע מהצבא המוסרי ביותר בעולם, אבל הוא חשב שהיא בוכה בגלל שגם אמר שהיא חיילת עצלנית ורשלנית, וריכך מעט את קולו כשהודיע לה שהחל מרגע זה היא מפסיקה להדריך ומתחילה לניילן מורשות קרב בספרייה בתל השומר. הוא לא קלט אותה בכלל. לא רק שלא הייתה עצובה, היא הייתה מאושרת, כי בשלב ההוא נמאס לה כבר לגמרי מירושלים ומכל מגדליה ומכל ההיסטוריה המכבידה שהעמיסו לה על הגב בתרמיל צבאי. נמאס לה מהקדושה האופפת כל, שצריך להתהלך בתוכה בשקט כמו ליד חולה אנוש, נמאס לה ממתפללים, מצלצולי פעמונים, מבייגלה עם זעתר, מהפחד להידקר, מהאלוהים בשלוש שפות שריחף מלמעלה, בוחן אותה בעין נוקבת ותופס אותה בכל הטעויות ובכל החטאים ובכל אי־הדיוקים. היא הייתה בת 19 ומה שבעיקר רצתה היה להתפשט מהמדים, ואם אפשר, בנוכחותו של בנצי.
בנצי קופרשטיין היה החבר הראשון של טליה. הם הכירו במסיבה ברחוב נחמני כשבאמצע Purple Rain של פרינס, נשבר לה העקב של הנעל. עוד לא היה לה ניסיון בנעלי עקב, וכשבנצי כרע על הרצפה ועזר לה לחלוץ אותן, הרגישה שזה רגע של סינדרלה והנסיך. גם אם זה לא היה מדויק מבחינת הפרטים, זה היה מדויק מבחינת האג'נדה. אג'נדה של אגדות. בנצי חלץ גם הוא את נעליו לאות הזדהות, הם רקדו יחד יחפים על מרצפות הסומסום הדביקות ולמרות שהיו רק בני שש עשרה, הרגישו שזה לילה גורלי, וכשיצאו למרפסת לעשן ולדבר, המשיכו המילים לזוז ביניהם באותו הקצב של הריקוד, והם היו בוערים ומיוזעים ובתוך העיניים הבהבו להם שלטי ניאון צבעוניים ובישרו שנולדת שם אהבה.
יש אהבות שנולדות מוקדם מדי בחיים או מאוחר מדי. שלהם הייתה כזו אבל הם לא ידעו את זה. בקושי ידעו משהו בכלל. עד שהכירו, טליה התנשקה רק פעם אחת וכל הזמן שאלה אנשים איך זה מרגיש להתאהב. כשהכירה את בנצי, גילתה. זה הרגיש כמו צמר גפן סוכר, כמו עקיצות מתוקות בכל הגוף, כמו חם וקר בבת אחת, כמו פרפרים בסוליות, כמו המפץ הגדול בלב. הם דיברו בלי הפסקה והכי מקרוב, גילו זה לזה הכל, אפילו סודות שבכלל לא ידעו שיש להם. הם רצו כל הזמן יותר ולא ידעו איפה עובר הגבול של היותר, רק ידעו שהם רוצים להיות ביחד עם כל הנשמה ועם כל הגוף. אז הם התנשקו עד שכאבו להם הלשונות. הידיים שלהם חיטטו בבגדים, לומדות לפרום ולהסיר ולפתוח ולהפשיט, כששעטו יחד במהירות דרך כל הבסיסים עד לכיבוש היעד הסופי. הוא היה הראשון שלה, והיא הייתה הראשונה שלו, וכששכבו המומים ומתנשפים אחרי שנפרדו מבתוליהם, הבטיחו שיהיו יחד לנצח. אבל כמה רחוק כבר אפשר להחזיק נצח כשאתה בן 16 וחצי, נכנס בפעם הראשונה ליבשת האדירה של הסקס והאהבה ומרגיש קולומבוס. לפעמים היו אומרים שאם היו נפגשים עשר שנים מאוחר יותר, היו מתחתנים מיד, כי זו הרגישה אהבה מהסוג שהולכים איתו לחופה. אבל הם היו רק בכיתה יו"ד והיו להם מלא שיעורי בית ועוד המון דברים ללמוד בהיסטוריה ובאנגלית ובספרות ובמתמטיקה ובחיים עצמם. התוצאה של חוסר ההלימה בין גודל האהבה לבין קוטן שנותיהם יצרה מצב שבו היו בו־זמנית רעבים ושבעים תדיר.
הם השתגעו האחד על השני אבל סבלו מפומו תמידי, הרבה לפני שידעו מה זה פומו. הרבה לפני שבכלל המציאו את הפומו. אלה היו שנות ה־90 והמילה הכי עדכנית בשפה הייתה "גזעי". "פומו" הייתה אז תחושה בלי שם, הרגשה מציקה של פספוס, וכשהיו בתחילת י"ב גבר על בנצי הפומו והוא בגד בטליה, וכשגילתה את זה, נזלה לאורך הקיר וקרסה על הרצפה, המומה מצליפת הקרח של הכאב. היא הודיעה לו שזה נגמר ביניהם אבל הם הצליחו להחזיק בנפרד בקושי שבועיים עד שבנצי הגיע אליה בוכה ומיוסר, עם זר של עשרה ורדים ביד ועם מאה סליחות בפה. היא חזרה אליו כי גם בשבילה השבועיים האלה היו סיוט. אף פעם לא ידעה שאפשר ככה להתגעגע. האהבה שלהם הייתה מילון בהתהוות וכל הזמן נכתבו להם בו מושגים חדשים. בשבועיים ההם נכתבו בו "בגידה" ו"שברון לב" ו"סתירה פנימית", כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבינה טליה שאפשר "לשנוא ולאהוב בבת אחת, באותן ידיים לזרוק אבנים ובאותן ידיים לאסוף אותן", כמו שכתב עמיחי. גם אם יכלה להבין את זה לפני כן מהראש, עכשיו הבינה את זה מהרגש. כי כנראה שככה זה להתבגר. למלא את התיבות הכלליות של המילים בשכבות של משמעויות אישיות שעשויות מניסיון פרטי, להתרסק אל תוך המילים כמו לתוך טקסי מעבר ולצאת מתוכן אחרת.
אז אחרי כל הסליחות והוורדים טליה הסכימה לחזור לבנצי, אבל שום דבר כבר לא היה כמו קודם. הלב שלהם קיבל דפיקה רצינית וכל הצורה שלו התעקמה. הם הפסיקו להיות שני ילדים תמימים ומאוהבים, והתחילו לגדל את המניירות שבהמשך ילוו אותם בחייהם הבוגרים כגבר וכאישה. היא נהייתה חשדנית, הוא נהיה אשם והטינה התחילה לטפס על הקירות הפנימיים שלהם כמו קיסוס. האהבה שלהם נעשתה מורעלת ולא היה לה כבר טעם של צמר גפן מתוק אלא יותר של שוקולד מריר שבעים אחוז. הם התחילו לריב הרבה, לגרד זה לזה את זיזי הפחד ואת זוויות הנטישה, התחילו להתאמן בלהיפרד. הבעיה הייתה שאף פעם הם לא באמת הצליחו. בכל פעם שנפרדו, הם נהיו מוכי אימה. הם אמנם ניצלו את ההפסקות הללו כדי לצאת עם אחרים, אבל הכל הרגיש גנוב ולא חוקי. הם היו אזוקים זה לזה, כפותים בהבטחה הנושנה להיות יחד לתמיד.
הם כבר הספיקו להיפרד לפחות עשר פעמים, ולפחות עשר פעמים לחזור. כל פעם קשים יותר וכועסים יותר, מאשימים זה את זה בזה שהם לא מצליחים להיות ביחד אבל גם לא מצליחים לחוד. בערב יום כיפור שנת 91' היו בעיצומה של פרידה נוספת, מורגלים באותם סבבי לחימה שבסופם מגיעה תמיד שביתת נשק, אותה חזרה נואשת זה לחיקו של זה שמתחילה באנחת רווחה של הקלה אבל מתחלפת מהר מאוד בתחושת תבוסה.
בבוקרו של אותו ערב כיפור, ישבה טליה בספרייה הצבאית בין מורשות הקרב כשלפתע בנצי נכנס לחדר. לקח לה רגע לקלוט שזה הוא, כל כך הייתה מופתעת לראות אותו פתאום באמצע הבסיס, באמצע הפרידה. שלושה שבועות לא התראו. שלושה שבועות שהיו כרגיל רוויי ייסורים וגעגועים וטלפונים מלאי האשמות הדדיות בשעות קטנות. היא חשבה שהוא בא כדי להתפייס, לקיים את אותו ריטואל שמתחיל תמיד בסקס סוער ונגמר בשיחה בה יגיעו שוב למסקנה שאין להם ברירה אלא להיות ביחד. אבל הפעם בנצי הפתיע.
"מצאתי איזה מהפנט ברעננה ואני נוסע אליו עכשיו כדי שימחק לי אותך מהזיכרון", הודיע לה בחגיגיות. זה היה הרבה לפני הסרט "שמש נצחית בראש צלול", ולקח לה זמן להבין מה הוא בכלל אומר. "אני לא יכול להמשיך ככה יותר", הוא הוסיף באותה דרמטיות שאפיינה את נעוריהם, והסביר שהגיע למסקנה שנדרשת כאן התערבות חיצונית ושאחרי חיפושים רבים הגיע לבן אדם שהבטיח לו שהוא יכול לגמול אותו ממנה "כמו שגומלים מסיגריות" והוא החליט ללכת על זה.
טליה לא ידעה אם לצחוק או לבכות. למרות שזה נשמע כל כך מופרך, היא נבהלה נורא כי באותו הרגע האמינה פתאום שזה אפשרי, והמחשבה שתישאר לבד עם כל מה שביניהם הייתה בלתי נסבלת. היא ניסתה לשנות את דעתו, להתחנן. הפצירה בו שיבטל את התור, שייתן להם עוד צ'אנס. אבל בנצי היה נחוש. הוא נישק אותה בלהט ונשבע שזאת הפעם האחרונה. באותו רגע צץ בה רעיון, לנעול אותו בחדר כדי שלא יוכל לעזוב, אבל בדיוק קראו לה למסדר, וכשחזרה לספרייה בנצי כבר לא היה שם.
כשטליה מספרת לי את זה, אנחנו מתפוצצות מצחוק. זה לא בגלל האוזו שהביאה מיוון ומזגה לנו ממנו יותר מדי. זה בגלל שככה זה הזמן, עושה לנו לצחוק ממה שפעם גרם לנו לבכות. וככה הנעורים — נראים כמעט מביכים מרחוק, אם להתעלם לרגע מצביטת הגעגועים.
"היית מוחקת משהו מהזיכרון מרוב שהמשהו הזה כואב לך?" היא שואלת אותי, ואני לא חושבת הרבה לפני שאני עונה, "את הארץ הזאת".
היא מהנהנת הרבה ועמוק. חצי שנה עברה מאז שעשו רילוקיישן ומדי חודש היא מוצאת איזה תירוץ לעלות על טיסה ולבוא. הספוטיפיי שלה עם הפלייליסט שכולו בעברית, מנגן לנו עכשיו ברקע את "ברחוב הנשמות הטהורות", וטליה מוזגת עוד אוזו ונאנחת.
אני רוצה לפוגג את הכובד שהשתרר אז אני שואלת מה היה בסוף עם בנצי, וטליה ממשיכה לספר אבל כבר בלי ההתלהבות: "במשך כל יום כיפור ישבתי בבית הכנסת של הבסיס והתפללתי. ביקשתי מאלוהים שזה לא יעבוד. שיעשה שההיפנוזה תיכשל ושבנצי ימשיך לאהוב אותי. שלא יצליח למחוק אותי אף פעם מהלב ושאהיה תקועה לו בו כמו קוץ שאי־אפשר לשלוף".
"נו?"
"אז כנראה שהתפילות עזרו, כי למרות שבנצי שילם למהפנט את כל המשכורת הצבאית שלו, מיד אחרי יום כיפור חזרנו להיות ביחד והמשכנו עוד למשך שנתיים לחזור ולהיפרד, להכאיב זה לזה, לאכזב ולבגוד בכל ההבטחות שאי פעם הבטחנו, עד שבסוף לא נשאר לנו כלום מהאהבה, בקושי שאריות. ופתאום יום אחד הבנו שהחיים קצרים מדי בשביל להתעקש על מה שכבר אבוד, וגם הבנו שלא צריך היפנוזה, מספיק פשוט להתייאש. ואז באמת נפרדנו, בפעם הזו לתמיד".
היא מסיימת בלגימה אחת את שארית האוזו שנותרה לה בכוס ומשאירה לי את הבקבוק ומבטיחה שבביקור הבא תביא עוד אחד כזה. אנחנו מתחבקות חזק והיא רצה, כי יש לה טיסה לתפוס, אבל כשאני מביטה בה מהחלון אני רואה שהיא נעצרת, מסתכלת סביב בעיניים קרועות לפני שהיא ממשיכה ללכת, הכי לאט שאפשר.
