בסוף, כשהמשיח בא, הוא הרגיש מה־זה טמבל. הילה והוא צפו בשידור המיוחד מאולפן הטלוויזיה השקוף בירושלים והאזינו לפרשנים הנסערים.
"זו רק ההתחלה", ביאר החרדי המזוקן שישב בפאנל. "ביאת משיח זה לא צ'יק־צ'ק כמו משלוח של וולט. זה תהליך, ואני מבקש מכולם לבוא לכל הסיפור הזה עם הרבה סבלנות".
עד עכשיו, דווח באולפן, האירועים סביב הביאה היו יותר במעטפת: בעשר השעות שחלפו מאז הדיווח הראשוני על הגעתו של המשיח לא נולד או מת אף אדם וכל אתרי הפורנו וההימורים נפלו, שזה לא בדיוק חזון העצמות היבשות אבל, עדיין, שינוי מטורף.
הפרשנים הסבירו שתחיית המתים כנראה תהיה השלב הבא. הילה הייתה מאוד בלחץ מזה. אבא שלה מת במלחמת לבנון, חודשיים לפני שנולדה, ואל ההתרגשות הגדולה מכך שתזכה לפגוש אותו סוף־סוף הצטרפה גם החרדה שאולי הוא לא יהיה נחמד או שסתם יהיה ילדותי ונודניק, אבא שלה הרי היה בקושי בן עשרים שמת. למרות שלך תדע איך זה עובד: אולי כל השנים האלו של המוות הביאו איתן תבונה ובשלות, וגם אם לא, יכול להיות שהוא נותר צעיר ותמים ושהוא גם נחמד. אמא של הילה זה כבר סיפור אחר — איתה יצא להילה לחיות הרבה מאוד שנים והן אף פעם לא ממש הסתדרו. רק מהמחשבות של הילה על איך היא תיאלץ להתמודד עם שניהם התחילה לה מיגרנה ובמקום להישאר בסלון ולבהות בסטריפ עם השעון בתחתית מסך הטלוויזיה הסופר לאחור את מועד תחיית המתים ומקדם את הראיונות עם מנחם בגין ועם גולדה מאיר שהבטיחו מיד אחריה, רועי מצא את עצמו רוכב על האופניים החשמליים שלו לסופר־פארם. התור לרוקחת היה קצר. לפניו עמד איזה חרדי נרגש שהתעטש כל הזמן.
"כנראה שאני אלרגי למשיח", אמר לרועי ומיד הוסיף קריצה.
הוא היה נחמד, החרדי. היו גם חרדים שמאז הבוקר הסתובבו כמו טווסים ולא פיספסו הזדמנות לעלוב בחילונים שעברו לידם, זורקים כל מיני הערות בנוסח, "אם במקום להיות אנטי ולהתווכח, רק היית שם כיפה הוא כבר היה מגיע הרבה קודם". אבל החרדי האלרגי היה באמת בסדר. הוא התעטש בלי סוף אבל חייך וצחק כל הזמן, וכשדיבר עם רועי השתמש בביטויים מאחדים ועמומים כאלו כמו "אחים" ו"עם" ובלי שום "אנחנו" ו"אתם".
בהפגנת התמיכה בחוק הגיוס יצא לרועי להתעמת הרבה עם חרדים. פעם הוא אפילו דחף אחד, חצוף, שהחזיק שלט "תפילה תציל ממוות", ואמר לו בפרצוף שאין אלוהים. ועכשיו, בדיעבד, זה קצת ישב עליו, רק שכבר לא היה לו ממש מה לעשות עם זה.
כשהגיע תורו הרוקחת הערבייה אמרה בטון מתנצל שאין בסניף את התרופה למיגרנה. כבר כמה שבועות שזה חסר. אולי עכשיו, היא אמרה, עם המשיח שלכם, המלאי יתחדש או שיפסיקו כל כאבי הראש, היא המליצה לו לעקוב באפליקציה של קופת החולים.
"אומרים", היא הוסיפה, "שאנשים כבר לא מתים, אז הכיוון נראה חיובי ובטח גם העניין של המיגרנות ייפתר בקרוב אבל אם לא, תמיד אפשר לבדוק באתר ולראות אם ניתן למצוא את הכדורים בסניף אחר".
בבית הוא מצא את הילה מקיאה בשירותים, זאת הייתה מיגרנה רצינית. בטלוויזיה כבר הודיעו רשמית שתחיית המתים תתחיל מיד אחרי הפסקת הפרסומות.
"תאר לך", לחשה הילה בזמן שהוא הניח מגבת לחה על מצחה, "תאר לך שאבא שלי יגיע לכאן הלילה. אני לא רוצה שיראה אותי פעם ראשונה עם מיגרנה".
רועי ניסה להרגיע ואמר שנראה לו שבחדשות סתם אומרים "דקות" כדי שאנשים לא יעבירו ערוץ, אבל שזה יכול לקחת עוד המון זמן, ובכלל, אבא שלה קבור בהר הרצל שגם כשאין פקקים זה לפחות שעה נסיעה מהבית שלהם.
"הכי טוב", הוא אמר לה, "שתשכבי קצת במיטה בחושך ותנסי לנוח. אני אהיה על החדשות ואם תהיה איזו התפתחות או איזה מת ידפוק לנו בדלת, ישר אעדכן".
בסוף זה באמת היה סיפור של יומיים עד שכל המתים קמו לתחייה וגם הרוקחת מהסופר־פארם צדקה ושעות לפני זה נעלמו כל המחלות, כולל המיגרנות, מהעולם. כשההורים של הילה דפקו בדלת היא יכלה לקבל אותם בריאה וחייכנית, ובאופן מפתיע, הכל היה בסדר: אבא שלה היה קצת ילדותי אבל חיובי ומצחיק ואמא שלה, שכשהייתה חיה הייתה נודניקית נוראית, התנהגה ממש לעניין. ההורים שלו לא באו. בהתחלה הוא חשב שהם הלכו לאחותו, היא תמיד הייתה הבת המועדפת אבל אז התברר שלא כל המתים קמו לתחייה, רק חלק, ושכבר יש משפחות של מתים שלא חזרו שמארגנות הפגנה בקריית שאול. רועי עדיין האמין שזה עניין זמני ושגם הם עוד מעט יקפצו לבקר אבל ידע שגם אם כל השיבוש הזה לא ייפתר והם לא יחזרו לחיים אף פעם זה גם לא יהיה סוף העולם, לפחות לא מבחינתו.
האוויר היה ספוג באדים של אופוריה אבל, אם לומר את האמת, אף אחד לא ממש הבין מה בדיוק עומד לקרות. המשיח עצמו לא התראיין בשומקום. בינתיים, מישהו העלה פפראצי שלו מרחף מעל הכותל והרבה גולשים כתבו שזה פייק אבל לרועי זה נראה אמיתי לגמרי.
"תגיד", אמר לו אבא של הילה, שהסתובב בבית בתחתונים כשהוא מדגמן גוף צעיר וחטוב, "בא לך אולי לקפוץ לים? הדבר שהכי התגעגעתי אליו כל השנים האלו בקבר, היה הים".
"וואללה", אמר רועי, וכיבה את הטלוויזיה. "בוא", אמר והושיט לאבא של הילה את קסדת החצי. "עם הקורקינט אנחנו שם בעשר דקות. אם נצא עכשיו, יש מצב שנספיק להגיע לפני השקיעה".
