האם באמת היא הייתה שם? שתי הילדות, שתפקידן היה לסדר את הספרים בספרייה, עמדו על גדות בריכת הזיכרון והביטו במים. המים היו צלולים וראו מבעדם את דגי הזהב הכבדים והשמנים נעים בחלקלקות, אבל הדמות ההיא שאולי נשקפה מבעד למים לא נראתה שוב.
"היא הייתה שם באמת", אמרה ילדה א'.
"את בטוחה?" שאלה השנייה, "אולי זה היה נדמה לך?"
"אבל גם את ראית, לא?"
"אולי זה היה נדמה גם לי".
עדות א': זה מעצבן אותי, כי שמעתי בקול שלה שהיא לא בטוחה. אני בטוחה. אני ממש בטוחה שראיתי אותה. זו רק ב' שמערערת את ביטחוני.
עדות ב': לא יכולתי לאכזב אותה ולהגיד לה שבעצם לא ראיתי שום בת־ים. זה לא נעים להיות זה שלא רואה. גם לא יכולתי לאכזב את עצמי, גם אני רוצה לראות דברים נפלאים. ואם יש ואני לא רואה את זה, אז זה גם סוג של נדמה. נדמה שאין. האם אלה שרואים מתבססים על היש? ואם זה כך, איך זה שיש אחרים שלא רואים? האם זה מכחיש את היש או שהיש הוא המצאה של המשתוקקים לנפלא?
"בואי נחזור לספרייה", אמרה א', "ובסתר נציץ מהחלון, כך שהיא לא תבחין בנו, אולי היא תעלה שוב".
בחדר הקריאה ישבו קוראי הקבע של העיתונים. הבוקר היה שם ג'ון, בחור מהמתנדבים שבאו להתחנך לישראליות. ג'ון התאמן בפָּרות. אחרי שחילק להן מנה של גרעינים לא נכונים, הפרות התנפחו, וג'ון שוחרר מן הרפת עד שימצאו לו מקום חדש להתאמן בו.
הוא היה שקוע בירחון העתיקות, מבין כבר שארץ ישראל מתנהלת מעל האדמה ומתחתיה.
א' אמרה לג'ון: "יש בת־ים בבריכת הזיכרון, ראיתי".
ב' הביטה בה בעיניים מבוהלות. היא חיכתה לראות איך זה יעבור. "כמו שאמר אותו מחזאי ידוע, יש דברים שמתחת לאדמה ומעל האדמה שיד האדם קצרה מלהשיגם", אמר ג'ון.
היא שאלה את עצמה, האם גם הוא ראה? הוא מאמין, או שהוא סתם מדבר?
ואז א', מחוזקת מהתגובה, אמרה: "זה לא מספיק להציץ מהחלון, אנחנו חייבות לבדוק שוב".
"לא בעיה", אמרה ב' בלשון עקומה. והן ירדו שוב לבריכה. שם צפו שושנות המים כמו כתרים זעירים, כאילו הן חוגגות איזה נשף. ודגי הזהב השמנים הזכירו יותר מכל גורואים בודהיסטים שהגיעו כבר לשלוות נפש.
"צריכים להיכנס למים ולראות", אמרה א' והשתהתה רגע.
"טוב", אמרה ב', "אני מוכנה לצלול". זה נבע מתוך חוסר הברירה של הלא־מאמינים. והיא צללה. כשיצאה, שערותיה שזורות צמחי מים ושושנת ים אחת תקועה על מצחה כמו פנס, היא אמרה, "חוץ מדגים וצמחים, אין שם שום דבר".
"אבל תראי מה עשית", אמרה א'. הצינור שהעביר את המים לבריכה סטה ממקומו והמים הציפו את כל הסביבה.
"מה יהיה עם הדגים? ומה יהיה עם השושנות? ובת־הים בעצמה, היא תמות". א' התחילה לבכות.
"לראות זה לפעמים עצוב", חשבה ב' בנפש מכווצת מאשמה.
ג'ון שמע את בכיה והציע לקרוא לחצרן שיתקן מהר את הצינור.
"היא תמות, היא לא מתאימה ליבשה", המשיכה א' לבכות.
ב' לא נתבהלה, זה הפיצוי של הבלתי רואים.
"קודם נוציא את הדגים משם", אמרה א', "נקשור אותם בחבל ונוליך אותם אל הכיור בחדר השירותים שבספרייה. למה את עומדת?" היא גערה בב', "תזדרזי להציל".
האם ראה מישהו את שיירת הדגים המוצלים שדישדשו בעקבות א' בלכתם לספרייה?
"אבל בת־הים", אמרה א' "מה יהיה עליה? האם גם אותה אפשר לקחת לשם?"
"אותה אי־אפשר להחביא בחדר השירותים, מוכרחים מיד להעביר אותה למים אחרים".
"מגדל המים", היססה ב', מפקפקת.
המגדל נישא במרכז החצר כאילו הוא שהגה את רעיון היישוב הזה. בקצהו אפשר היה לראות את עין המים שהתפלגה לתוך צינורות מי השתייה. ב', שעלתה לקצה המגדל, השקיפה מבוהלת, מלמעלה נראו הבתים, העצים כאילו התחלפו ביישוב אחר. הסולם היה מאוד גבוה. א' נשארה למטה בתואנה שהיא צריכה לשמור על בת־הים.
כשנחתה, אמרה ב' בלב פועם עדיין, "ראיתי, אי־אפשר להצליל אותה פה, המים לגמרי קפואים".
"אני אשאל אותה לאן היא רוצה", אמרה א'.
"בסדר, היא אומרת שננסה את בריכת השחייה".
הבריכה הייתה מצבור מים להשקיה. מחטי אורן ועלים יבשים שנשרו מן העצים הסמוכים צפו על פניה ושיוו לה מראה פראי, כאילו הייתה בריכה ביער. לפעמים ראו שם ציפור גדולה שבאה לשתות. הבריכה העמידה פנים שהיא זוכרת את היער. גם הרוחצים השתתפו בהדמיה הזאת.
המתרחצים לא הורשו ללכת לבריכה מבלי שהייתה שם נוכחות מציל. במלתחה היו תלויים בגד הים והחלוק של המצילה שסיימה את המשמרת.
"אני מלבישה אותה מיד בבגדים האלה", אמרה א', "כדי שאף אחד לא יזהה אותה".
"ודאי", אמרה ב'.
על מעקה הזפת שבלע שמש שכבו כמה מתרחצים. גדי היה נציג מאחת הכיתות הגבוהות. הוא היה נער מאוד מרשים ואי־אפשר היה שלא לשים לב אליו, בעיקר כשמדובר בבנות המעמד הכיתתי הנמוך יותר. א' פנתה אליו בגמגום מה, בניסיון לפתוח בשיחה.
"אתה לא תאמין למה שראיתי. לספר לך?"
ב' פערה את עיניה, היא התפעלה מאומץ ליבה של חברתה.
"אני רואה אותה", אמר גדי. הוא דווקא שמח להאמין.
הדמות הזאת לא הייתה דומה לכלום, היא הדיפה את ניחוח הלא־ייתכן. זה היה מלהיב מאוד, כאילו מי הבריכה התלקחו באמצע היום באורו של הירח.
"או־או", חשבה ב', "עוד אחד כזה", היא סברה כל הזמן שא' במיעוט. זו הייתה תגלית לא נעימה. אבל היא בעצמה הופתעה לשמוע את המחשבה המדויקת שיצאה מפיה: "אלה מי שתייה, מה את רוצה, שכולם ישתו מי בתולת־ים?"
"אוי־אוי־אוי", אמרה א', והיא ביקשה מגדי שיעזור לה לקחת את העלמה לכיוון הספרייה, אולי בריכת הזיכרון כבר חזרה לתקנה.
"זו לא בעיה", אמר גדי ונשא את בת־הים על הידיים. "היא קלה מאוד", הוא אמר, "משקל של כלום". הוא תמיד קיווה לצאת מעולם המשקלים הכבדים.
כשהגיעו לספרייה היו שם עכשיו ג'ון, גדי והחצרן, שסיים את עבודתו ועצר לשתות תה עם החברים. הוא שיתף אותם בלקחי החיים: "מעניין, כל מה שסגור רוצה להתפרץ החוצה. תמיד אמרתי, מה צריך את הבריכה הזאת! היא רק מסמר בראש". ובת־הים, שאולי שמעה, אם גם היא הצטרפה למשתה התה, ודאי נתלעלע המשקה בפיה.
ילדה ב' אמרה, "מה, היא שותה תה?"
וג'ון אמר, "קרוב לוודאי שכן, כי אם לא, ניטל על כל גיבורי הספרים לשהות בצום ארוך ובצימאון נצחי".
בין מדפי הספרים ריחפה עכשיו רוחו של מבקר הספרות, שהתערב בשיחה: "זאת טעות. אין מה להשקות את גיבורי הספרים. הם בממד הכאילו. אנחנו לא נספור את בת־הים", הוא אמר, "זו בסך הכל השתקפות של הילדוּת הבודדה של הסופרת שראתה את זה. היא בנתה על זה ששתי הילדות היו פטורות מהורים".
ג'ון שאל, "למה אתה מתכוון?"
"אחת מהן נשלחה הנה מפני שהוריה התגייסו לשליחות לאומית", ענה המבקר, "והשנייה, אִמהּ יצאה לתקופת השתלמות".
"אבל בדידות", הוא הוסיף, "לא בהכרח הופכת אנשים לדומים".
הערב החשיך את החלונות ושותי התה התפזרו. א' יצאה בחסות החשיכה להחזיר את בת־הים לבריכת הזיכרון שתוקנה בינתיים.
ב' השתהתה מאחור, נושמת את הערב לעצמה. היא נעלה את דלת הספרייה במפתח. מן המדרגה ראתה חלוק רחצה זרוק על הדשא. היא נבהלה והחליטה ללכת מסביב. הפעם לא שאלה את עצמה אם זה רק נדמה לה. היא התחרטה שהיא לא התנצלה בפני בת־הים. "הייתי צריכה לבקש ממנה סליחה שלא האמנתי. כי גם הפחד הוא הוכחה".
