שינוי צורה של אדם לכדי גוף שמיימי, ביוונית עתיקה 'קטסטריסמוס'
א. שנים עבדתי בחדר ניתוחים מקפיא במחלקת עיניים בבית החולים. בכל יום רכנתי מעל שולחן הניתוח, עיניים גדולות ופתוחות הביטו בי כדרך שגרה; עין של פעוטה שנולדה עם לקות או עינו של מבוגר שהתפרצה בו מחלה תורשתית. המנותחים מורדמים, מכוסים בשמיכה כבדה מכף רגל ועד ראש, המוניטור פועם בחדר, הם מונשמים ברציפות, רק העין המנותחת חשופה.
אני רואה את גלגל העין מרקד לפניי, כמו רכיכה מימית נושמת ובלתי נגועה (לעין הזאת אין שם) היא חיה בעצמה, חגה בדממה בתוך המאורה, הקונכייה הביתית של העין פתוחה למחצה. אני מגלה אותה בתנאי המעבדה, אמבה יצרית מתפתחת, חשה אל האור, בדרך סמויה נעה אל החום, הדברים משתקפים בה כמו באגם רוטט, בלי שיהפכו להיות ידיעה נוכחת. הילדה ישנה באפלולית חדר הניתוח, האיש המבוגר שקוע בתרדמה, שניהם לא יזכרו את הטיפול המדמם. לעומתם העין מגיבה לטיפות הרפואיות, האישון מתרחב ומתכווץ, כלי הדם מתבלטים ומתעצבים, הקרנית מנצנצת כמו אורו העתיק של כוכב נסתר מסביב לחמה הגדולה.
שבוע העבודה של רופאה מנתחת ארוך ומלא מתחים. לפעמים רק בשבתות נעצר הכל, אני מתיישבת בחצר לקראת ערב, בחוסר מעש. הכלב קם לנבוח בכניסה לבית, הילדים הולכים ובאים מסביב, יש להם עולם משל עצמם. אני לא יודעת אם ככה צריך לחיות. גדלתי בשכונה טובה למשפחה של רופאים וכלכלנים. גם אני עשיתי מסלול מתבקש, בתנועה מחזורית, חייתי באופן מודע ומוכני. בסוף לימודי הרפואה, התאהבתי באישה, עברנו לגור יחד במושב במרכז הארץ, הייתה לנו הזדמנות ונולדו לנו שני ילדים. בסך הכל אנחנו בסדר; לפעמים ברגעים האלה, רוחות קלות נושבות, אני עוצמת את העיניים ומצליחה לשכוח את עצמי. אלה דברים פשוטים וטוב שיש מהם, אבל כמה זמן יישארו כך.
ב. כל זה באמת השתנה ביום שבו הופיע אוריון במשרדי. הוא ביקש עזרה, עקף את האחיות, ונכנס שלא בתורו לבדיקה. הוא היה איש גבוה וגדול, אפשר לומר אדיר ממדים. אני לא יודעת מהיכן הגיע, מימיי לא ראיתי טיפוס כזה, הוא הפיץ ריח רע ונראה תימהוני בהחלט. הוא עמד לפניי באותו בוקר, עמד בכניסה למשרד שלי, כפף את גבו מעט, כי היה גבוה ממשקוף הדלת ודחק בעצמו להיכנס.
הזמנתי אותו לשבת, הוא הניח את חפציו בצד החדר. בגדיו היו ישנים ומלוכלכים, עשויים עור מעובד, כנראה הגיע מארץ קרה יותר, היה זר לכאן, ובקושי דיבר בשפת המקום. הוא הרגיש עצמו עייף וזקן מאוד, גישש את דרכו במקל, איש לא האמין לסיפורו. עשיתי מעשה וקמתי לקראתו, כיוונתי אותו. הוא פחד להיתקל בעצמים וכל העת נשף מאפו וכמו גנח בקול.
ברגע שביקש להציג את עצמו, נחבט איזה דבר שהיה בידיו, כמו לוח מתכתי נפל וקירקש על הרצפה. הוא התנצל והסיר את כובעו, צלקת גדולה התארכה בקדמת הראש, בין שערותיו הקלושות ועד שמורת עינו הימנית. בוודאי סבל משבר בגולגולת שהתאחה עם הזמן. הדבר הראשון שאמר היה, "איבדתי את העיניים שלי לפני שנים", קולו נהם עבה ומחושל. כמו באינסטינקט נפתחו העפעפיים פתאום, הוא פזל אל התקרה במבע חריג.
שאלתי אותו לשמו, היכן הוא גר ואם יש לו הפניה רשמית מקופת חולים. לרגע שתק והיסס, לא הבין במה אמורים הדברים ולא ידע מה להשיב, רק אמר בצורה מגושמת, "הלכתי עד כאן ברגל". הסטתי את עיניי מן המחשב, השעה עוד מוקדמת וכבר הופיע המשוגע התורן והוציא אותי מתוך ענייניי. עכשיו הבטתי בו, הוא נשף אוויר חם בנחיריו, קבצן זקן ומלוכלך, חשבתי שעלה מהרחוב ותעה במסדרונות בית החולים. בבת אחת הריח המבאיש פשט בחדר, וכיסיתי את פניי במסכה כירורגית.
"זה קרה לפני הרבה שנים", פתח הזקן הגדול בעניין, "לחמתי בצבא של מדינה, שכבר נעלמה. הייתי חייל טוב, הצטיינתי במה שעשיתי. עליתי בדרגות הפיקוד, החיילים אהבו אותי וקיבלתי אות גבורה. אבל התבלטתי מדי, ונפלתי למלכודת. יום אחד טפלו עליי שקרים והדיחו אותי, הובלתי אזוק לבית המעצר. ושם במרתפים, נאסרתי בעינויים, ניקרו לי את העיניים בזו אחר זו", פניו של הזקן ברקו בעלבון, "עין שמאל קודם, ואחר כך עין ימין". הוא הביט אל מעבר לי, כמו אל קירות החדר הלבנים. "ככה התעוורתי. נזרקתי לבד אל החושך, עברתי מעיר לעיר, וביקשתי עזרה, הנשמה שלי כבר השתנתה".
אחר כך קבע בהחלטיות, "גברתי הרופאה, שמך הולך לפנייך, יוצא למרחוק, נאמר שאת מרפאת עיניים של עיוורים". כיחכח בגרונו ונשען על מקלו, "ומדוע אני בא אלייך, רק בשל דבר אחד: אני זקוק שתראי לי את הדרך. אני צריך שתנחי אותי לבוא עד שם, אני צריך להגיע עד מקור האור, אחת ולתמיד; גם עיוורים צריכים למצוא את הדרך אל הסוף, אל הסוף", חזר ואמר בעיקשות. "עשיתי טעויות מספיק, אני זקן עכשיו, את רואה גברתי הרופאה, אני מבקש ממך, להביא אותי אל המקום הזה שבו נגמרים הדברים, אני בטוח ששם אולי אפקח את עיניי ואראה".
הטלפון הנייד רטט פתאום על שולחן הקבלה, הסיט אותי מדבריו של האיש הגדול. הוא ישב לפניי, נוקשה ומכונס בעצמו, מדי פעם הרים את סנטרו מעט, כמו אותם זקנים שנענים לקולות לא ממשיים. קל לתת להם יד, להוביל אותם אחר כבוד אל מעבר לדלת, לקרוא לאחות ולהיפטר מהם. בסופו של דבר הזקנים האלה, גם אם היו פראיים בעברם, מתאספים כולם בחדרי התשושים של המחלקות הסגורות. נשענתי לאחור על מסעד הכיסא, הבטתי בו רגע ארוך, אני לא יודעת אם בתימהון או ברצינות גמורה. "עד הסוף", מילמלתי בקול. חזרתי על הדברים בפשטות סתמית, נטולת שיפוט, "אתה רוצה שנלך אל המקום שבו העולם נגמר". הוא הינהן בראשו, עיניו התכסו לחלוחית דקה, בפניו היבשים הייתה חיות שקטה ואצילית.
בפינת החדר ניצבו מכשירי הבדיקה הטכנולוגיים, ההדמיות והאבחונים הפכו בכל שנה מדויקים יותר. רגע אחד חשבתי שאזמין את הזקן להיבדק. נעשה הצגה: שעה קלה יישב הענק מנגד למכשיר ויפתח את ארובות העיניים אל קרן האור. אחר כך אשלח אותו לסדרת צילומים ולבדיקות משלימות, באופן הזה אפשר יהיה להעריך עד כמה מצבו חמור. אבל הגעתי למסקנה הפוכה: הטיפול כולו יהיה לעג לרש, ובסופו של דבר יסתכם במצג שווא. הטכנולוגיה הרפואית חסרת תועלת במצב הפרימיטיבי הזה, הצלקת על מצחו התאחתה, אולי גם אני עצמי בלתי נחוצה, מיותרת אפשר לומר, באיזה אופן נשארתי לבהות בטיטאן ולחייך חיוך סתום. כעבור רגע קמתי ואמרתי בחוסר ברירה: "אני מצטערת, לא אוכל לעשות בשבילך דבר".
מה יכול המדע, גם כך זמנו של האיש הגדול עבר ולא ישוב. בכל זאת, הזקן עמד על שלו, בבת אחת התרעם, התעורר בו כעס, הוא איגרף את כף ידו, כמעט הנחית אותה על השולחן במורת רוח. אחר כך נהם בקולו הגס, "אני, אוריון, חייב עוד", השתהה ואז חזר ביתר תקיפות, עד כי לרגע חששתי ממנו, מזרותו, "אני חייב עוד את האור עצמו". ומיד הוסיף ברגש שאינו משתמע לשתי פנים, "את האור עצמו אני חייב, גם בלי לראות, אחוש בו ללא עיניים".
ג. שעת הדמדומים מתארכת בחודש יוני. ובתום יום העבודה, התפניתי אל הזקן המסורבל שהמתין בפינת הקפטריה של בניין המיון. כשקרבתי לעברו, קם על רגליו וקד קידה קלה. כרכתי את זרועו בזרועי, הוא התמסר למגע בלי גינונים, חפציו השבורים רישרשו בשק, כמו בהתרגשות הלב. מאותו הרגע, הולכתי את העיוור בדרך לא־ידועה. צעדנו שנינו ברחובות העיר, מכוניות חלפו על פנינו, עמדו לרגע בצמתים, ובהו בענק העתיק ובאישה הקטנה (עוד לבשתי חלוק רפואי) שלמרגלותיו.
אחר כך עלינו על אוטובוס שחצה את העיר במהירות. הנוסעים פינו את הספסל האחורי בשאט נפש, הוא היה מזוקן ומבאיש, אולי ריחמו עליו. ירדנו בקפיצה מהדלת האחורית, התקרבנו מעט מעט אל פאתי הנמל החדש, עוד לא הייתה שעת שקיעה. הטיילת, עשויה מקורות עץ, נטתה ליפול, התומכות חרקו תחת רגליו, בכל צעד החזקתי בו ברעד, פחדתי ליפול בעצמי. עד אשר עמדנו בסמוך לרצועה המסחררת, הים התפשט לפנינו, נצמדנו אל המעקה המשקיף למרחוק ואחזנו בו בתחושה שהגענו.
"אי־אפשר להמשיך עוד", הבהרתי בקול, "היבשה שעליה אנחנו דורכים נסגרת". נשארנו לעמוד, הבטתי סביבי בהשתוממות: העולם המה מכל עבר, אנשים רבים הלכו ובאו, קהל גדול עמד וצפה אל מפגש הים והשמיים. אמרתי לעצמי, כמה זמן לא הייתי במקום הזה, שכחתי כמה הוא יפה. חשבתי שאני לא יכולה להחזיק בדבר, הכל חמק ממני והפך בלתי נתפס.
"את רואה אותו?" רכן אליי הענק, "את רואה את האור מגיע?". הבטתי למרחוק, ציפורים שחורות דאו בשמיים בציוץ מתפזר, מעלינו היבהב הרקיע בפסי צבע. ככל ששקעה השמש, אפשר היה לראות מרחוק כתם עננים כמו רצועת הרים גבוהה וארגמנית עולה מן האופק. חום היום הרפה, נשבו רוחות מאי שם. "אני לא רואה דבר", השבתי בכנות, "אני לא רואה שום דבר".
באותו הרגע התגעש אוריון, נראה מרומם ממני. הוא זקף את ראשו, והבעת פניו כמו נפתחה. כעבור רגע העיד במפתיע, "אני רואה", פקח את עיניו בהעוויה בלתי רצונית, "אני רואה ילדים על החוף. שם, שם", הצביע אוריון לפנים, "כמו תנועות מרומזות של גופים קטנים, אני רואה עקבות רגליים על החול. כמה ילדים מתרוצצים יחד. הם אוספים ענפים גדולים, ניירות ברוח, אולי גם כמה קרשים ופסולת פלסטיק. הם מקימים מדורה גדולה, ומחפשים להדליק את האש". הוא חייך אליי, "תראי את הילד הקטן בצד, אם הייתי יכול להרים אותו על כתפיי".
עזבנו את הטיילת וירדנו אל החוף בהליכה מתונה. התקרבנו אל ההתרחשות, עכשיו הרגיש מעין התפעמות גדולה, ידו שלובה בכף ידי. לא היה שם איש, לא נפש חיה, החול שמם מאדם, נראה בוצי ומלוכלך מזוהמת העיר. הילדים שראה לא שיחקו שם, לא הייתה מדורה בוערת, לא נראה גם הילד הקטן והחריג. עיניו של הענק נשארו כבויות וחשוכות, עמדנו לבדנו.
עכשיו העיוור הפציר בי להסתכל עוד. הבטתי על קפלי הגלים המתעבים, ציפור עמדה רגע ארוך על רקמת המים. לאט היטשטשו ההבדלים בין המראות, מלבד קצף הגלים המתאבך, הופיעו כוכבים ראשונים בשמיים ובמקביל נדלקו האורות במגדלי העיר, העולם שקע בעלטה. כשירד חושך סוף־סוף, הבנתי שהאור נגמר, ורציתי לחזור הביתה, כי הרגשתי עייפה ואובדת עצות.
הירח עלה עגול ושלם, מאובן גדול גילה את עצמו ובהק בשמי הלילה. חשבתי שאצטרך להיפרד עכשיו מן הזקן בלי הצלחה יתרה. גברתי הרופאה, כינה אותי השוטה הזה, ובתוך ליבי התעצבתי, פיקפקתי בעצמי, התמסרתי לדרך ההפוכה והכוזבת שלא הייתה דרכי. חשבתי להניח לו שם, הרי ביקש להגיע אל הסוף, אל המקום שבו נגמר הכל, איבדתי את סבלנותי פתאום. בכל זאת, היה לי משלח יד, הייתה לי משפחה ואחריות מקצועית; הייתי מחויבת לשוב אל חדר הניתוחים המקפיא, בלי להרים את הראש, ידעתי שמחר אשקע שוב ברפואה הקונבנציונלית. אבל אז בבת אחת הרגשתי בדבר קורה, תנודה גדולה קמה, הופיעה לפניי, וברגע מהיר התרחש הדבר שאין לשער, העיוורון נסדק.
הסבתי אליו את המבט, האיש כבר ניתק מכף ידי, נסוג לאחור וכמו נחטף לפתע במשב הרוח. גופו הגדול נרעד במרחבי הלילה, ביקשתי לאחוז בו, לתפוס בו עוד פעם, הוא קרא אליי, ואמר: "זה קורה", ראיתי אותו מתרומם, נסחף באוויר ומשהו בדמותו היטשטש, כאילו נבלע בתוך האפילה. וכעבור רגע, שב להופיע מן החושך, ניצת בהבזק אור קטן, ומתוכו נפוצו ארבעה או חמישה או שישה כוכבים מנצנצים, וסביבם חגים שברים לוהבים בשמיים. "אוריון", קראתי, והבטתי בהם בפליאה, "אני שייכת לך". והוא מיצמץ בעיניו היפות הטובות לעברי.
