כבר כמה חודשים אני מנסה לכתוב ספר על אישה שאיבדה את הזיכרון והיא נעה אבודה בתוך העולם, לא מוצאת לה מקום, כי גם העולם סביבה איבד את הזיכרון שלו, שכח את המעיין שהיה פעם בקצה הנחל, לפני שהתמלא בערימות חול ופיגומים, את הכרמים שהיו בעמק לפני שהפך קניון שנקרא "פארק הכרמים", שכח את בתי האבן הקטנים שטיפסו במעלה ההר ואת אלו שגרו בהם, שכח כל מה ששקע מתחת ונעלם.
אבל אני לא מצליחה לכתוב על השכחה הזאת כי לתוך כל המקומות שנעלמו נכנסת לי משום מה דפי (שם בדוי), בלי שהוזמנה, בלי שנקראה, נכנסת ומטרידה. מדוע דפי? למה דווקא היא? מה עם שלושת הילדים שעומדים ליד חורבות ביתם בבארי או כפר עזה או ניר עוז, מה עם משפחת קדם, אמא, אבא, שלושה ילדים, כולם מחייכים, כולם מתים, ומה עם אביגיל הקטנה שברחה אל השכנים ומשם נחטפה והילדה שהתחננה: "תעזבו אותי, מחר יש לי בית ספר", איך מכל אלה דווקא היא מצליחה לחדור כך לתוך זיכרונות שלא שייכים לה? מה היא עושה כאן, שוב ושוב, בתוך הבית השקט שלי? כדי להבין אני מנסה לדבר אליה: "מה יש לך, דפי? למה את בוכה? למה שוב? ומה בעצם את רוצה ממני? אלה היו שנות השישים, אהבה חופשית, כולם עם כולם, ואני לא עשיתי כלום, אפילו לא ידעתי מה קרה, אני לא אשמה".
ומישהו, כנראה לא היא, עונה לי: "את לא אשמה? במה בדיוק את לא אשמה? מי היה שם וראה ולא אמר כלום? מי נלחם על שוויון זכויות לנשים ולא ראה אישה אחת שלא קיבלה אפילו את הזכות להיקרא בן אדם?" ובכל זאת אני לא מבינה, אני הרי בכלל לא השתתפתי, לא הייתי שייכת לשם, איך הזיכרון הזה שהוא לא שלי נדבק אליי, ולמה אין שום דרך להיפטר ממנו, למה הוא כל כך מציק.
ובעצם זאת בכלל לא דפי, אם היא כבר באה וחוזרת וכל כך מטרידה ומפריעה לכתוב, למה לקרוא לה בשם בדוי, עדיף להשתמש בשם האמיתי שהיה לה, מונה. מונה זילברשטיין, כך קראו לה. ואפשר גם לחפש אותה בגוגל ולמצוא. אבל למה דווקא מונה? כל כך הרבה דברים כבר שכחתי, חלקם קשים וחלקם לא נעימים, למה דווקא אותה אני בוחרת לזכור? גם שם פרטי וגם שם משפחה? ולמה זה קורה בדיוק כשאני מנסה לכתוב על משהו אחר? כל כך הרבה שאלות. ואני הרי יודעת את התשובה לכולן: זה בגלל המבט המפוחד שהיה לה בעיניים כשנכנסה לכסית, מחפשת משהו וכבר מבינה שמה שתמצא לא יהיה טוב. כמו עלה ביער שעל יד ניו־הייבן, עדיין ירוק, אבל מי שלא זר כאן, לא הגיע הנה רק לשנת שבתון קצרה, יודע שזה לא אמיתי, הירוק הזה עוד חודש יהיה צהוב ובצבעים כתומים ואדומים יסיים את חייו.
† † †
היא הייתה מכורה לסמים וביקשה עזרה ואחר כך מתה. ובגלל זה היא מתעקשת לבוא אליי, נכנסת לתוך המחשב, לא צלולה, לא חיה, ובכל זאת עדיין מבקשת עזרה. ועכשיו הרי אין מה לעשות יותר. עכשיו כבר אי־אפשר לעזור לה, צריך היה לעצור אותה אז, כשהייתה עדיין חיה, אם כי כבר לא בדיוק, מנסה להיגמל ולא מצליחה, אז צריך היה להושיט לה יד, לדבר אליה, כשהשקית ההיא כל הזמן מול עיניה, מונחת על השולחן או מתחת למיטה, איפה שהחביאה אותה כדי שלא תוכל להגיע אליה. זה היה הזמן לומר לה: "תעזבי את הסם הזה, את לא צריכה אותו. את עדיין לא שוכבת על ספסל ליד כסית מחוסרת הכרה, את עדיין יכולה לומר לא".
והיו הזדמנויות נוספות שבהן עדיין אפשר היה לעצור אותה, ומי לא עשה כלום? אני. זו אני שלא קמתי, לא לקחתי אותה הצידה ולא אמרתי לה "מונה". רק את שמה צריך היה להגיד, די היה בזה כדי להרחיק אותה מהחבורה ההיא, רק לומר לה: "תלכי מכאן, הם יפילו אותך, ידרכו עלייך, ישלחו לך ידיים לכל המקומות בגוף, יגידו לך מילות אהבה ואחר כך יצחקו עלייך. והרי כל מה שרצית בסך הכל זה שהם יאהבו אותך, אז תעזבי, כאן לא תקבלי את זה. כאן יפשיטו אותך ויציגו אותך עירומה, בלי בגדים, בלי כלום, גם בלי עור. כי מה אכפת להם. יש להם נשים בבית שאיתן הם מדברים על מה שהיה כתוב בעיתון ובספר האחרון שקראו, ואיתן הם מתכננים ללכת לקולנוע, כי נותנים היום את הסרט האחרון של גודאר ואותך הם רוצים רק לזיונים, סליחה על המילה. תביני את זה, הרי את לא רוצה להזדיין, זה לא מעניין אותך, את רוצה רק שיאהבו אותך. לכי מכאן, הם אפילו לא יודעים שיש לך נפש, תצילי אותה. תברחי לפני ששתי החברות שלך, רחל מיכאלי ומיקי בן כנען, ימצאו אותך ללא רוח חיים, וכבר אי־אפשר יהיה לעזור לך".
אבל די כבר עם מונה זילברשטיין, אין לי זמן אליה, יש לי הספר שאני מנסה לכתוב, על האישה שאיבדה את הזיכרון ואני חייבת לחזור אליו. ברגע הזה, מול המחשב הזה אין למונה זילברשטיין מקום ובכל זאת היא לא מוותרת ולא עוזבת, נכנסת לי לתוך הצג, ממשיכה להסתובב שם, טרף לכל הגברים הללו. ועכשיו אני גם רואה אותה ליד שולחן עמוס בבקבוקים, בכוסות ובעשן, יושבת בפינה, מצטופפת ליד שתי נשים אחרות, שמאיפה הן הגיעו ומה הן עושות שם, לא ברור, רוצות פשוט להיות ליד השולחן הזה, כי כאן החיים, כאן הגברים החזקים הללו, אלה שכותבים ומבלים ומופיעים, עושים דברים שהן לא תעשינה בחיים. גברים שלא יכולים ללכת לסרט בלי שתי נשים, לאכול בלי לבשל לעשרים חבר'ה, לישון בלי שלוש תלמידות תיכון ואחר כך גם לספר על זה לחמישה חברים. זה מה שיהונתן גפן כתב על דן בן־אמוץ והכל נכון. אבל יהונתן גפן, למרות שהיה שם, לא ראה את מונה, לא התעניין.
אביה ישב בכלא כשהיא הייתה קטנה ולה לא סיפרו על זה. בבית הספר הילדים היו צוחקים על אמא שלה, ומחקים אותה, והיא הייתה בורחת משם ומשוטטת ברחובות. העבירו אותה לבית הספר של המיסיון וזה לא עזר. בגיל 14 היא הגיעה לבוהמה, לקפה כסית, ושם נשארה.
אני ישבתי אז בקפה כסית, עם אותה חבורה שמונה כל כך רצתה להשתייך אליה, לצידו של מי שהיה אז אהבת חיי ואחר כך בן הזוג שלי ובעלי ואחר כך גם אבי בנותיי, והיא נראתה לי איזה סרח עודף של כל זה. לא התעניינתי בה ולא התייחסתי אליה, ובכל זאת הרי שמעתי את כל הסיפורים עליה, ידעתי שהיא מסתובבת ברחובות שיכורה ומסוממת, צורכת אל־אס־די, הרואין ואמפיטמינים, ידעתי שהיא אבודה בעולם, מחפשת מקום ולא מוצאת, שמעתי את כל מה שסיפרו עליה, ולא ריחמתי ולא השתתפתי ולא עלה בדעתי להושיט לה יד, להתייחס.
שמעתי גם את מה שהיא עצמה אמרה: "הסם זה החבר הכי טוב שלי", וגם "הייתי בטוחה שבקצב הרצחני הזה החיים יהיו קצרים". היא האמינה שהעכשיו זה הזמן לחיות, והאחר כך לא חשוב. בזמן צילומי הסרט 'מבצע יונתן' היא הייתה יוצאת כל פעם מהסט לצרוך סמים, אומרת שהיא הולכת לאמא שלה שחלתה בסרטן, וכשהייתה חוזרת לא הצליחה להיכנס שוב לתפקיד. ואת כל זה אני שמעתי, ראיתי וידעתי, הרי היא ישבה על ידי שם בכסית, ובכל זאת לא אמרתי לה כלום, לא ניסיתי לעזור. אחרי הסרט אנשים התרחקו ממנה, בעל קפה דיצה ביקש אותה לא לחזור אליו, סיפרו שפעם אחת היא השתינה על עצמה, גברים היו מנצלים אותה, גונבים ממנה, אונסים אותה. כשהיא הייתה מעולפת הביאו אותה לבית חולים והיא הייתה בורחת משם. ואני את כל זה שמעתי, מרחוק, כאילו זה לא נוגע לי.
סיפרו על הפעם ההיא שנשמעו צעקות מתוך בית השימוש, הייתה שם מריבה בינה לבין איזה גבר והיא יצאה החוצה עם מזרק בווריד, התנדנדה ונפלה על המדרכה. אחרי זה היא נסעה לניו־יורק כדי להיגמל וחזרה לארץ, ואחר כך שוב נגמלה ושוב חזרה לסם וכך עד לסוף.
את הגופה שלה מצאו עשרה ימים אחרי שמתה. שכנה שגרה מעליה הריחה ריח חזק של גווייה והזמינה את המשטרה. השוטרים ניסו להיכנס לדירה ולא הצליחו כי המפתח הושאר בצד השני של הדלת, צריך היה לפרוץ פנימה ושם מצאו אותה שוכבת על מזרן, נפוחה, מתה, מכורבלת בתנוחה עוברית, לבושה בסוודר אפור ומכנסיים לבנים, לידה מזרק וכפית וערימה גדולה של ספרים. גם את זה שמעתי, את הכל ידעתי, ולא הרגשתי שום צער. זמן לא רב לפני כן היא עוד סיפרה שבזכות תוכנית 12 הצעדים היא התנקתה מכל הכימיקלים, כולל כדורים נגד כאב ראש, מצאה עבודה במשרד פרסום והתחילה לחיות חיים נורמליים. אני לא שמחתי בשבילה ולא הצטערתי, היא הייתה סתם בן אדם שחצה את החיים שלי וזהו. אבל היא הייתה בן אדם שעבר לידי וקרא לעזרה, והקריאה הזאת חייבה אותי להתייחס, לקחת אחריות, כי ראיתי אותה. ובכל זאת לא נעניתי.
והרי אפשר היה לעזור לה, לפחות להבין אותה. היא רצתה להיות חלק מהדברים הגדולים שהתרחשו סביבה, הסרטים שנעשו, הספרים, השולחנות של הסופרים בכסית. היא רצתה לשבת שם ולהיות בתוך זה, ולא הצליחה. "נהייתי שם רהיט", היא אמרה, "יושבת עם הגדולים, בחצות הולכים לעומר כיאם וחוגגים שם עד הבוקר. זה היה בשבילי בית". כבר בגיל 15 היא יצאה יום אחד מפורטוריקו בר שיכורה וצורחת. כדי למחוק את השתייה היו נותנים לה כדורים וכך היא יכולה הייתה להמשיך לבלות, לאורך הערב ועד הבוקר ועוד יום ועוד יום.
אפשר היה לראות כמה היא מפוחדת, כמה היא שבירה, הכל היה גלוי, על הכל שמעתי, את הכל ידעתי, יכולתי לעצור אותה ולא עשיתי כלום. ועכשיו היא חוזרת אליי, לא נותנת מנוחה, באה עם המבט הכואב הזה, המאשים, ועם כל הסבל שהיא נושאת עימה, נכנסת אל תוך חלום שנשכח, מעירה אותי באמצע הלילה, מטלטלת אותי ומזכירה, וכבר אי־אפשר לעזור לה. צריך היה לעזור לה אז, כשהייתה עדיין חיה.
