"בוא אחריי", אמרה לו אחרי שתיק הצד שלו נסרק ונפלט מהמסוע.
"אחריי לאן?"
"אחריי", ענתה בשקט וסימנה שיחליפו אותה.
"מה זאת אומרת?" ניסה לחפש את המבט שלה, "הטיסה שלי יוצאת עוד שעה", אבל היא כבר הסתובבה והתחילה ללכת.
הילה התקשרה אליו לשאול מה קורה. הוא לא ידע איך לענות לה, אז הוא סימס לה שהוא בדרך ללאונג' ועוד מעט יתקשר. "אני אכולת קנאהההההה", כתבה לו והכפילה את האותיות הסופיות, ואז הוסיפה, "זה בדיוק מה שהתכוונתי כשנתתי לך את הקארט בלאנששששש" עם שלושה לבבות אדומים.
הבודקת הובילה אותו לחדר שהיו בו רק שולחן ושידה, שמעליה היו תלויות תמונת ראש הממשלה ותמונת נשיא המדינה. היא הייתה מאופרת מדי בצד השמאלי של פניה, בעוד הצד השני היה חיוור, כמעט רדום, עד שלרגע היה נדמה שיש לה שני פרצופים שונים.
היא ביקשה ממנו להניח את תיק הצד על השולחן ולרוקן את תכולתו. הצירוף "תרוקן את תכולתו" נשמע לו מלאכותי, והוא הניח שהמילים האלה נלקחו מאיזה פרוטוקול. הוא הבין שאם הוא רוצה לגמור עם זה מהר, הוא פשוט צריך לעשות את מה שהיא אומרת.
הוא התחיל להוציא את הדברים מהתיק בזה אחר זה. "אין פה כלום", סינן ושלף חבילת מסטיקים מכיס פנימי, "לפטופ, מטען, 'הנעלמים' של הרלן קובן, קראת?" היא שתקה. אולי גם זה חלק מהפרוטוקול. הצד המאופר שלה שמר על הבעתה קפואה, ובצד השני של פניה היא כל הזמן הסתכלה לכיוון הדלת במין ציפייה משונה. היא לא הסתכלה על הדברים שהוציא מהתיק.
"אני מבין שמדי פעם צריך לעשות בדיקות אקראיות", ניסה לעורר את תשומת ליבה, שלא לומר, את תחושת האשמה שלה, "אבל לא ממש בחרתם את הטייפקאסט של המחבל, את רואה שאין פה כלום".
על החלק הפנימי של האמה שלה הסתלסל מעין קעקוע של צמח, אולי גפן, שהלך וטיפס לתוך השרוול המקופל שלה ואי־אפשר היה לדעת מה בסופו.
"זהו", שלף את הארנק מהתיק והניח על השולחן, "ריק לגמרי".
היא לקחה את התיק, הפכה וניערה, עד שמאחד הכיסים הקטנים נפלה מעטפה לבנה על הרצפה. היא הרימה את המעטפה ושלפה מתוכה כרטיס ריק. בצדו השני, בכתב יד מעוגל וקטן כשל חתימה, היה כתוב, "קארט בלאנש".
"מה זה קארט בלאנש?" שאלה.
"סתם", אמר, "זה שום דבר".
היא תחבה את הגפן המטפס שעל ידה אל תוך התיק, מיששה את הבטנה, והעמידה חזרה על השולחן. הוא חש אנחת רווחה, אפילו ניצחון קטן, וניגש להשיב את הדברים לתיק. היא סימנה לו לעצור.
"למה אנחנו מחכים?" התחמם, "הטיסה שלי".
"לא הייתי דואגת לטיסה כרגע".
"תקשיבי רגע", הוא הרגיש שהוא מרים מעט את הקול והקפיד לרסן את עצמו, "איך קוראים לך?"
"מאי".
"מאי, את יכולה בבקשה להסביר לי מה קורה פה? יש לי כרטיס לביזנס, אני אמור להיות כבר בלאונג', למה אני עוד פה?"
"ונשק יש לך?" שאלה לפתע.
"לא", צחק, "אין לי נשק".
"אתה בטוח?" הישירה אליו לפתע מבט. היו לה עיניים חומות שקועות, שהיה בהן מין עלבון, כאילו הרגע נרגעה מבכי.
"אם אני בטוח שאין לי נשק?" המשיך לחייך אבל הרגיש את הדופק שלו מתגבר, "אני די בטוח שאין לי נשק, וגם אם היה לי, לא נראה לי שהייתי מביא אותו לשדה תעופה".
"אז מה זה?" תחבה את היד לכיס שלה והוציאה לפתע קליע של רובה. "מצאנו את זה בתיק שלך. בסריקה של המוניטור".
הראש שלו התחיל להסתחרר. מחשבות פרועות השתלטו על ההיגיון הבריא. מישהו מנסה להפליל אותו. אפי השותף שלו שתל לו קליע של רובה בתיק. בעצם זה מנשה, השכן האובססיבי שלו, שכבר יותר משנתיים מתנגד להרחבה. הוא התחיל להריץ במוחו את כל החשודים, מי מהם היה רוצה לראות אותו בכלא, אבל כל פעם הגיע למבוי סתום. ואז הוא נשם רגע ונרגע בהדרגה, ולפתע המחשבה שלו התבהרה.
"תקשיבי רגע", הוציא אוויר מהריאות, "הייתי במילואים. שלושה וחצי חודשים בעזה. יצאתי משם לפני חודש והתיק הזה היה איתי כל הזמן. היו בו מלא מחסניות. כנראה נפל כדור ולא שמתי לב. זה תיק שאני הולך איתו לכל מקום. לעבודה. למשרד".
מאי שמרה על ארשת קפואה בצד המאופר שלה, אבל בצד השני נתגלו סימני הקלה. סופסוף היא הסתכלה עליו בצד המרוכך שלה, והוא זיהה אדמומיות קלה מתפשטת מהלחי אל האוזן.
"יש לך תעודת מילואים להראות לי?" שאלה בחוסר רשמיות.
"בטח", הראה לה את התעודה הדיגיטלית בטלפון.
"שלושה וחצי חודשים בעזה, אה?" אמרה בנימה שלא הצליח לפענח.
"כן, לא פשוט".
"גם החבר שלי שם", התעצבה לרגע, "כשהוא מסיים אנחנו עפים מכאן".
גם הוא רצה לעוף מהחדר העלוב הזה, אבל האופן שבו היא אמרה את זה עורר בו אי־נחת, וגם מידה לא מבוטלת של סקרנות.
"עפים לאן?" שאל בנימה חברית.
"לא יודעת", משכה בכתפיה, "לאן שלא יהיה. לטייל. ללמוד. העיקר שנהיה ביחד". פתאום מתחת למדים המחייבים שלה הוא זיהה בחורה צעירה ומבולבלת.
"טוב", פסקה, "אז נראה לי שסיימנו כאן. תכניס הכל לתיק ונחכה לאישור של הקצינה", ובזמן שהרים את המעטפה הלבנה היא אמרה, "רק את זה תשאיר בחוץ, על זה אני צריכה לדווח".
"מה יש לדווח?" החזיר את שאר החפצים לתיק במהירות. הוא כבר היה על קוצים.
"הנהלים אומרים שאני חייבת לדווח על כל דבר שנראה לי מוזר".
"מה פתאום מוזר?" התפלא, "ממתי כרטיס ריק הופך לאיום ביטחוני?"
"אני לא נכנסת לזה. אני רק מכינה אותך שהיא תשאל אותך לגבי זה".
"אז אולי לא תגידי לה כלום ופשוט נניח לזה?"
באותו רגע הילה התקשרה שוב והפעם הוא ענה לה. היא שאלה אם הוא כבר בגייט, והוא אמר שעוד לא, אבל הוא כבר בכוס היין השנייה שלו.
"איך אני שמחה", היא צהלה, והוא שמע את המילה שמחה כמו שהיא בדרך כלל כותבת לו בוואטסאפ, "שמחהההההה". "תיהנה מתוק שלייייי".
כשניתק את השיחה הוא ראה שהעיניים של מאי שקועות ברצפה.
"תקשיבי רגע", אמר לה בשקט, "אפשר לשאול בת כמה את?"
"עשרים וחמש".
"כיף לך".
הוא הרים את המעטפה מהשולחן ושלף ממנה את הכרטיס הריק שאיים לעכב אותו.
"אז אני בן ארבעים וחמש", אמר, "וזאת המתנה שקיבלתי מאשתי ליום הולדת".
"מה מתנה בכרטיס ריק?" שאלה בנימה שסופסוף הסגירה את סקרנותה.
"זה לא סתם כרטיס ריק", הוא אמר, "זה קארט בלאנש, וזה אומר שאני יכול למלא את הכרטיס הריק הזה בכל מה שבא לי".
"אוקיי", שוטטה שוב עם עיניה ברצפה, "אני לא בטוחה שאני מבינה, בוא נחכה לקצינה".
הוא נשם בכבדות. לא האמין שהוא צריך לספר דברים אינטימיים מהחיים שלו לבודקת ביטחונית בשדה.
"נכון שאמרת שאת רוצה לעוף מפה?" ניסה שוב, "ללמוד? לטייל? אז בגיל שלי כבר לא עפים לשום מקום. ולא ממש לומדים. ולא ממש מטיילים. חוץ מחופשות מדי פעם, שמוצאים איזה חוף יפה לשרוץ בו. מעבר לכך הכל רגיל, יש לי עבודה ושני בנים, ועכשיו חזרתי ממילואים, וכולם סביבי אומרים לי שלא חזרתי אותו דבר, למרות שאני מרגיש שכן. אבל הילה, שהיא מכירה אותי יותר טוב מכולם, היא אמרה שזה לא יכול להמשיך ככה, שמשהו עובר עליי, שאני מאוד עצבני וסגור, שאיבדתי את זה לגמרי, שאני חייב לקחת כמה ימים, ובגלל זה היא נתנה לי את הקארט בלאנש הזה, ובגלל זה היא אמרה לי שיש לי אישור ממנה לעשות מה שבא לי — נזם באף, סמים, נשים — כל פנטזיה שיש לי, רק שאתאפס כבר לפני שאני חוזר אליה הביתה".
כשאמר לידה את המילים "סמים", "נשים" ו"פנטזיה" החום טיפס מגופו אל פניו. הוא הרגיש כאילו הוא באמת בכוס היין השנייה שלו. שיח הגפן על ידה של מאי טיפס מעלה לעבר זרועה, מתחת לשרוול, ופתאום הוא חשב שאפילו מאי יכולה להיות הקארט בלאנש שלו.
"אבל אתם נשואים", היא אמרה כאילו קראה את מחשבותיו, "זאת בגידה".
"אם היא מאשרת", הרצין, "זאת לא בגידה".
"אני לא בטוחה", לפתע הוא ראה איך הצד הרך של פניה חוזר להתקשות.
הוא חש דחייה. האוזניים שלו בערו. הוא לא הבין איך הגיע למצב שהוא צריך להצטדק בפני בחורה צעירה ממנו בעשרים שנה.
"מה את מבינה בכלל?" התפרץ עליה לפתע, "מה את יודעת עליי? באיזה זכות את לוקחת אותי לטקס המטופש הזה שלך? אני אשם שנפל לי כדור בתיק? אני אשם שהייתי צריך ללכת לעזה באמצע החיים? אני אמרתי לה שאני לא צריך את הקארט בלאנש הזה, שכל מה שאני צריך זה שקט, ובעצם התכוונתי, שכל מה שאני צריך זה להיסגר בחדר לכמה ימים ושתחבק אותי, אבל לא אמרתי לה את זה כי התביישתי, אז אמרתי לה שאין לי פנטזיות חוץ ממנה, והיא אמרה לי שאני מתוק, אבל שזה באמת בסדר מבחינתה, שהיא מבינה, שאני גבר ולגברים יש צרכים. ועכשיו אני חייב לחזור אליה עם איזה משהו שאני בכלל לא רוצה לעשות".
הוא לא האמין שבכה מולה. שני הפנים שלה הופנו ממנו עכשיו. עיניה ברחו לצדדים כמו עיני דג. הוא מחה את הדמעות במהרה, רגע לפני שקצינת הביטחון נכנסה אל החדר. השתיים הסתודדו כמה שניות, ואז פנתה אליו הקצינה ואמרה, "אני ממש מצטערת, הבנתי שזה כדור מהמילואים".
"כן", הינהן לעברה, "זה כל הזמן היה איתי בתיק. הנה התעודת מילואים שלי", שלף את הנייד שלו והראה לה את הכרטיס הדיגיטלי בלי שביקשה. זאת הייתה תעודה שהוא היה גאה להציג, הרבה יותר מהקארט בלאנש הזה.
"הכל בסדר", הרגיעה אותו הקצינה.
"וחוץ מזה", פנתה הקצינה אל הבודקת שלו, "יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?"
"לא", אמרה הבודקת, "חוץ מזה הכל רגיל".
