בעיר הזו השמש שקעה שעתיים מוקדם מדי והבוקר עלה שעה מאוחר מדי, אבל זה עוד היה נסבל. מה שלא היה נסבל זה הריח. ההיעדר שלו. בעיר של הסופר האוויר והים היו מלופפים זה בזה, מעורבבים אחד בשני כמו גבר ואישה שרק הכירו ועדיין רוצים מאוד. אבל בעיר הזו, הרחוקה, האוויר והים היו כמו גבר ואשה אחרי ריב מכוער, רחוקים ועוינים. כשהזמינו אותו לכאן הוא דווקא שמח. באתר האינטרנט ראה את העיר וראה את הים, ולמרות שזו לא הייתה העיר שלו, וזה לא היה הים שלו, עדיין היה משהו בצירוף המוכר של עיר וים שגרם לו לחשוב שירגיש פה בנוח. זה היה לפני שידע על השמש ששוקעת מוקדם מדי ועל הריח שחסר. לשמש עוד אפשר להתרגל. אתה מדליק את האור בחדר, או מסובב את מחוגי השעון שעתיים קדימה, כאילו שבאמת אפשר ככה, בשני סיבובים, לדלג יבשות וימים. אבל האוויר כאן הריח אחרת, והאוויר זה הכל. הוא ספר את השעות עד שיוכל לחזור הביתה.
בשש בערב לבש את הג'קט המכובד ואת החיוך העניו שקופל בכיס של הג'קט, ויצא אל אולם הכנסים. הפקידה במלון ציירה לו מפה מבעוד מועד, והוא הגיע לשם ברגל בלי לטעות אפילו פעם אחת. הוא היה גאה בעצמו על כושר הניווט שלו, ומאוכזב מהעיר הישרה, המשעממת, שאף קפל חבוי לא נגלה בה לפתע להטות אדם ממסלולו. המנחה קידמה את פניו בלחיצת יד אינטימית, לחשה באוזנו שחשה שהספר נכתב ממש בשבילה, ואז הסמיקה, כאילו נוכחה שאמרה יותר מדי על עצמה ופחות מדי על הספר, ובתנועת יד מהירה, כמעט זועפת, תחבה לידו את העותק הזר ואמרה, "אלו הקטעים שתיכננתי לקרוא". הוא פתח את הספר ששמו התנוסס עליו מבלי שיוכל לקרוא בו מילה אחת, ובהה בפסקאות שהודגשו בטוש צהוב זוהר. בקלות יכול היה לבקש ממנה שתאמר לו מה בחרה. האנגלית שבפיה הייתה טובה דיה כדי להשיב לו. אבל הסופר עשה את היום כולו שקוע בשפה שאיננה שפתו, בראיונות ובמפגשי קוראים ובביקור הקטן במוזיאון העירוני, ועל אף שהיטיב להתבטא באנגלית בכל זאת חש עצמו מיוגע מעט, כאילו נכנס לשחות כשכל בגדיו עליו. העדיף לנחש אם כך — הביט באישה שמולו וניסה לשער, אילו מכלל השורות שכתב תישא חן בעיניה דיה כדי להיצבע צהוב ולהיקרא לפני קהל המתכנסים. והיא, אולי הרגישה את מבטו בולש אחריה, אמרה: והכי אהבתי את לילי.
זה היה מוזר, משום שהסופר מעולם לא כתב על שום לילי. הוא היה בטוח בזה. כתב על משה, ואבי, ושלי, אבל לא על לילי. הזעם טיפס כעת במעלה גרונו כמו נדל. הרי ברור שהאישה שמולו לא טרחה לקרוא את הספר. סילסלה את שערה, בחרה חולצה בקפידה לרגל האירוע, אבל את הספר לא טרחה לקרוא. או אולי (וכאן הוא נכמר עליה בבת אחת, מבחין בתגית החדשה המציצה מחולצתה, מסגירה כמה התרגשה בצאתה מהבית), אולי דווקא כן קראה, פשוט התבלבלה. "לילי" ו"שלי" אינם שמות כל כך שונים, אולי בשפתה שלה הם היינו הך. עוד הוא מתלבט אם לנטור או למחול וכבר משכה אותו אל הבמה, הקהל כבר נאסף ובמדינות ממין אלה אין נותנים לאנשים לחכות. בעיר שלו עשר דקות איחור הן עניין של מה בכך. לא רק שלא כועסים עליהן, אפילו מתענגים, בוצעים את הדקות כמו פירורים גנובים מעוגה. וכאן, האנשים מביטים בו חמורי סבר, שתי דקות כבר השחית להם מזמנם, ויום אחד, כשתגיע שעתם האחרונה, היטב יזכרו שעוד שתי דקות תמימות היו להם לחיות אילולא גזל אותן סופר חסר נימוס מן הלבנט.
הלחשושים האחרונים בקהל השתתקו והמנחה החלה לדבר. תחילה הציגה אותו. הוא הסיק את זה מכללי הטקס וגם מהמבטים ששלחה אליו בסיום כל משפט, כמבקשת אישור. פה ושם זיהה מילה מקורות חייו - אוניברסיטה, תל־אביב, נדמה היה לו שגם תואר פרופסור העניקה לו, שלא כדין. אחר כך פנתה לדבר על הספר. הוא הבין את זה מהאופן שבו הניעה את ידה על הכריכה, חזור ולטף בתנועת־אצבעות שגופו לא נשאר אדיש אליה. כשפגש אותה בכניסה לאולם הכנסים נראתה לו ברייה דהויה, מהנשים שיופיין, כמו חולה אנוש, מוחזק בחיים מכוחם של אמצעים מלאכותיים בלבד. כעת, כשדיברה בשפתה שלה, נטענה באיזו חינניות שהאנגלית מנעה ממנה, וכשפנתה לבסוף לקרוא מן הספר כבר היה הסופר משוכנע שאדמומיות זו שהוא רואה כעת בלחייה הובערה בלהבה פנימית, ולא בסיוע מוצרי קוסמטיקה.
היא החלה לקרוא והוא נאבק בדחף לשוטט בפניו על פני הקהל, לבחון את תגובותיו למילותיו שלו שכעת, משתורגמו, היו זרות לו כליל. במקום להביט בקהל בהה באוויר, במבט שקיווה שייראה מלא משמעות ושאר רוח. והוא אכן נזקק לכל שאר הרוח שהיה לו כששמע, מקץ רגע קל, את השם לילי.
כעת כבר לא בהה באוויר. מוטרד בעליל, רכן הסופר לעבר המנחה והאזין לשארית הפסקה. היו שם משה, ואבי, ושלי, כל אותם אנשים שזימן הוא עצמו אל כותלי הסיפור. אבל הייתה שם גם לילי. שמה הופיע מדי כמה שורות, מתעלה מעבר לשאר המילים בשפה הבצורה שאותה לא הבין. זה היה בלתי נתפס. הנה הוא יושב באולם כנסים בעיר זרה באירוע לרגל הספר שלו, ואיזו לילי מהלכת בסיפור ברגל גסה, לא קרואה, אבל בהחלט נוכחת, כל כך נוכחת שהמנחה הזו, בשערה המסולסל וחולצתה החדשה, אפילו מעדיפה אותה על נתיניו החוקיים של הסיפור.
ולפתע קולט הסופר שהוא יודע בדיוק מי האחראית: לילי סיגלוביץ', המתרגמת שלו לשפה האירופית הקרירה הזו. צעירה דקה וממושקפת ולה פה אדום כתאנה, ששלמותו במרכז פניה רק מדגישה ביתר שאת את סתמיותם של התווים המקיפים אותו. הסופר פגש אותה פעם אחת בלבד, בסיומו של איזה כנס במוזיאון. הוא היה בטוח שבאה להודות לו על ההרצאה המרתקת, ולכן התאכזב כשבמקום להלל את ההרצאה הציגה עצמה כמתרגמת של ספרו הבא. מקץ כמה רגעים דווקא הצטופפו שם אי אלו מאזינות נלהבות, שיצאו מההרצאה ורצו לחלוק שבחים, אבל לילי סיגלוביץ' לא הניחה לו לפנות אליהן, אמרה שחשבה לנצל את ההזדמנות כדי לדבר איתו מעט על הרומן, ובפרט, אם אפשר, על נקודת המבט הגברית שלו. הסופר, שגם כך בקושי הסתיר את קוצר רוחו, זיהה בדבריה נימה ביקורתית. באחד העיתונים כבר קראו לו פאלוצנטרי, וגם: אחד מהחבר'ה. רמזו שהספר היה טוב בהרבה לו הייתה בו, נאמר, דמות נשית חזקה. מילא לקרוא הבלים כאלה בעיתון אבל לשמוע את השטות הזו ממתרגמת לשפה נידחת? הוא הציע שישוחחו בפעם אחרת, ונפנה ממנה עוד בטרם הספיקה לשאול אותו למספר הטלפון. אחרי המפגש ההוא התקשרה אליו פעמיים, את הטלפון קיבלה מההוצאה, והוא השיב בקצרה והבטיח לשוב אליה, ולא שב. למעשה נשתכחה ממנו כליל — חזותה העכברית, פה התאנה המלעיג ביופיו על הפנים בהן הוא נטוע, אפילו שמה — עד לרגע זה ממש.
על הבמה לצידו, המנחה נקבה שוב בשמה של לילי, באותה התרוננות הרוח שיש לאנשים שעה שהם מקריאים את הקטע האהוב עליהם ברומן. הוא האזין לה בדברה, ונזכר כמה הפתיעה אותו בשעתו הצלחת הספר במדינה הזו. בשום מקום אחר לא נחל הרומן הצלחה שכזו. הביקורות בארץ היו פושרות. הביקורות בחו"ל קרירות עוד יותר. אלמלא הצלחת הספרים הקודמים, ספק אם מישהו היה טורח לתרגם את הרומן הנוכחי ללשונות זרות. ובמדינה הזו — הצלחה כבירה. המבקרים גומרים עליו את ההלל. קוראים לוחצים את ידיו בעיניים לחות. עתה חש איך הזעם מתחלף בו לתמיהה גדולה — מה היא עשתה שם, בסיפור שלו? הוא ענה על שאלות המנחה את התשובות השגורות, חתם על ספריו בעברית, כרגיל, וידע שהוא לעולם לא יידע מה יש בו, בספר שלו, שגורם לאנשים האלה לנהור אליו ככה. בהזדמנות הראשונה חמק מאולם הכנסים ויצא החוצה. האוויר הכה בו באגרוף של קור.
