לפני שנסע אתמול בערב, התייצב מולי פתאום עם שפופרת פולידין פתוחה. "בואי", הוא אמר, "את תמיד מזניחה את הפצעים שלך, וזה יכול להיות מסוכן". אז אחז בשתי כפות רגליי, הושיט אצבע עם אגל משחה ענברי, ריכז את גבותיו השחורות ומרח הלוך ושוב על שני הפצעים שנפתחו זה מימין וזה משמאל במורד הבהונות של שתי הרגליים — זוג שפשופים מכוערים מאוד מסנדלים יפים מאוד שקניתי בשבוע שעבר.
עכשיו הוא התקשר: "פאק, נתקעתי כאן. האוטו לא מתניע ועוד שעה כבר לא יהיו מכוניות על הכביש. אני אשאר פה גם הלילה וזה באסה נוראית אבל את מבינה, נכון? כרגע אין מה לעשות". סביבו היה שקט מוחלט. רק הקול שלו נותב מילה־מילה את הבשורה: הוא תקוע באכסניה של הקיבוץ הסמוך למכללה עד שייצא יום כיפור. אתמול בערב, כשנסע למכללה שבנגב לאסיפת מרצים לכבוד השנה האקדמית החדשה, החליט להישאר לישון בלילה באכסניה. הוא ועוד כמה מרצים התכוונו לצאת לשתות אחרי האספה והיה עדיף לא לנסוע שיכור כל הדרך חזרה. ועכשיו שקט ניטרלי כזה בשיחת הטלפון, שקט שאין בו דופי.
"בטח", אמרתי, "כרגע אין מה לעשות". וכשנותקה השיחה עברה שמיעתי משקט לשקט. מפני שגם כאן, מחוץ לחלון, החל להיקשר בכל הדברים השקט המיוחד לערב יום כיפור. שקט חילוני: הדממת מכוניות, נעילת חנויות, כיבוי טלוויזיות. אכילה בחדרי חדרים. עיניי מחליפות מבטים עם הפצעים שמתחת לבהונות, עם עיני האודם הבוכיות שלהם, הדולקות, הפועמות אליי בדומייה המתעבה. אולי מתחננות שתי העיניים האלה שאעסה אותן בעוד פולידין מרפא. אבל מעולם לא הצלחתי לטפל בפצעיי בעצמי, כשם שלא אעז לגעת באצבעי־שלי בתוך העין הפקוחה. יתכבדו אפוא שני הפצעים הפתוחים ויחכו עד מוצאי יום כיפור, אז יחזור הוא מהלילה הכפוי שבאכסניה וימשיך לטפל בהם נאמנה.
קמתי ופניתי יחפת רגליים אל החלון. להעמיק את הבנת השקט שמשתקע בחוץ, לבחון רגע: האם גם האזדרכת שעומדת בחצר חשה בחג היורד עלינו? האם עלעליה מרכינים ראשים, האם ציפוריה מכנסות כנפיים, מתבוססות במחשבות? מבעד לענפי האזדרכת ראיתי אב צעיר עומד על המדרכה, טורח על צחצוח אופני ילדים כחולים, והילד לידו, בוהה בעיניים גדולות בשלדת הברזל המתמרקת תחת ידי אביו. שקטים, שקטים. כאילו איזה סוד גדול הולך וצומח במקומותינו, והכל עשו יד אחת לשמור אותו כך, עלום שם, לא מדובר. כאילו לשם כך בלבד חל כאן, בעיר החילונית, ערב יום כיפור הזה. כדי להשקיט בו סוד שיהיו לו גילוי ומחילה רק ביום הכיפור הבא. מכונית אחרונה עוברת בכביש השכונתי, מחפשת חניה לצד אבני השפה, והאב והילד גוררים הביתה את האופניים המחודשים תחת פיהוק עננים בשמי אחר הצהריים.
כך, יחפה מול החלון הפתוח אל השכונה המהססת לקראת ערב החג, נזכרתי בי עצמי. אי אילו שנים חזרו אל זיכרוני מן העיר ההיא של ילדותי ונעוריי: מתישהו, לקראת שמונה בערב, היה נתקף אצלנו ערב יום כיפור בעווית זמזמנית שלא הייתה כמוה בערבים האחרים. זמזומו של קהל הולך ומתאסף, הולך וגודש עד אפס מקום את הצומת שלפני המכולת הוותיקה. וככל שרבו המצטופפים על הכבישים הריקים כן גבר זמזומם, והטינו, בני משפחתי ואני, אוזן מרותקת לקול ההוא שטיפס באוויר וכל כולו המיית אנשים המדברים זה עם זה, לוחשים בשקט רב שגדל והצטבר לכלל רעם כבד. כל עוד הייתי ילדה רצתי בשמחה אל החוג הסואן ההוא והתעריתי בו בין הורים וילדים. אבל כשגדלתי, ויצאתי ללמוד בתיכון לאמנויות מחוץ לעיר, הרחק מחבריי שהלכו יחד כמתבקש לתיכון המקומי, נהפך הצומת הרוחש ההוא לזירה של הסתודדות קרתנית, לסנונית מבשרת רעה. לבשתי במיוחד את הבגד היפה ביותר שהיה לי מעודי, שמלה לבנה עם קשר בצד המותן שאמי תפרה ופתחה בה שסע ארוך, וירדתי להסתובב בין חבריי מני אז. אבל בעיני הילדים, או שמא הנערים והנערות שאך עלו לתיכון העירוני, היה הבגד ההוא הוכחה ניצחת לכך שהתלבשה עליי דמותה, פורענותה, רקבוביתה, של העיר המלוכלכת שגליתי אליה. אף שהתרחצו מבעוד מועד ולבשו את בגדי החג הנאותים ביותר, פיותיהם של רבים מהם החלו להבאיש עם בוא הערב כי הצום כבר קינן בגרונם, ובמקום שיאכלו פרוסת לחם הם טרפו את בגדי בשיני מבטיהם, בלחשושים כוססים בגבי החשוף. בבד השמלה החלק כסדין נזרקו מילות גנאי שרשם שם עלבונם של הנטושים, מילים שלא ידעתי לקרוא עוד, מסותרות ממני ככתובת־מים. ובערב כיפור הבא לא חזרתי אל צומת הרחובות הישן; ודאי עישנתי בדירה של חבר מבוגר בעיר האחרת לבושה אותה שמלה שלובנה נשחק ושסעה העמיק, ליגלגתי אגב שתיית וודקה על גזירותיו המסוגפות של היום הזה הנשנה כל שנה ושנה.
עכשיו, בבית הריק, קידמתי את בוא החג בבגדים פשוטים. הרי מזמן נעקר ממני שורש ההתפארות, חלפה־עברה הצטרכותי להציג את פניי ברחובות, לא כל שכן את גופי. זוג הסנדלים גבוהי העקב שקניתי בשבוע שעבר שיטו בי אז וקראו לי מחלון הראווה כשירדתי לקנות מצרכים בסיסיים במינימרקט. זוג תמימים עמדו זה לצד זה על שפת החלון מאחורי השמשה הגדולה, והעירו בי דחף ישן, שמזמן אבד עליו הכלח, לקשט את עצמי, לרומם את רגליי, לקנות לי שיעור קומה. ובאמת, רק נעלתי אותם ערב אחד שעה־שעתיים ופסעתי בהם הלוך וחזור, ועור רגליי בקע תחת רצועותיהם והצמיח שני פצעים שאמרו לי בפיות הבילים: חבל על הטרחה. יחפה הלכתי אפוא בביתי בערב היורד עכשיו, פסעתי פסיעות שאין בהן קול על רצפות החדרים, כאילו ביקשתי להתגנב מאחורי גבי־שלי. כאילו גם אני מעלימה סוד ממני עצמי, שלא ישמעו אוזניי את מזימת הרגליים. כי אותן יחפות התעקשו שסוד מתחטא אמנם חומק פה, בבית שבעליו נסע ממנו. שרֵיקוּתוֹ של הבית, סודו. והרגליים מוליכות אותי לחזר על פתחי הארונות, המגירות, המדפים, לחפש ולברר אצלם. להציל משהו מפיהם. לדרוש ולחקור מה הם מסתירים, נאמנים כל כך לצו בעליהם שאיננו כאן. וכך אני עושה: מדליקה מנורה בחדר (אור השמש כבר התכווץ בחוץ) ופותחת את ארון הבגדים המבורדק, חופרת באצבעות עקלקלות בין החולצות, התחתונים, הגרביים, החגורות הנקובות והמכנסיים המקופלים ברישול, אולי יימצאו שם אי אלו חריגים. במגירה התחתונה אני פוערת בכוח את לסתותיהן הקשות של הנעליים הגבריות, מושכת בחוטיהן, בלשונותיהן, מציצה עמוק פנימה עד בתי הבהונות, סוטרת בידיי על שתי לחייהן, שסוף־סוף יוציאו הגה. יגידו משהו על מקומות שהלכו בהם לאחרונה, אולי אפילו רקדו נעל עם נעל בקלאבים חשוכים ושיירי קוקאין נשרו חרש על חרטומיהן. אבל הן הרי שותקות שתיקה מרה, רק באגדות יימצאו פתאום נעליים שיואילו לדבר ולספר הכל.
אז התגלגל מבטי אל המיטה הזוגית, מיטתנו, המוצבת רחבת גרם בליבו של חדר השינה. הנעל הגברית נשמטה מידי וצנחה באנחת רווחה לרגליי. והמיטה, עבר לילה אחד שבו הוא לא ישן בה במקומו הידוע, והנה מתקרב ובא הלילה השני שייעדר ממנה. כרית אחת בלבד שכבה תפוחה למראשותיה, כי מתישהו בנעוריו התגלה לו שהוא לא מסוגל לישון עם כר תחת הראש, ולפעמים נדמה שרוחש בו תיעוב כלפי כל הכרים באשר הם: ביד אלימה הוא נוהג לסלק אותם מקרבתו, בין שהם רובצים בצידי הספה ובין שזו כריתי שלי, שמונחת דרך קבע משמאל לראשו. אילו היה אפשר, היה מחולל בה רצח: סותם ולוחץ את פניה של הכרית תחת גופי שלי עד שהייתה מכחילה ונופחת את נשמתה. ומה עשה בכר שהניחו למענו במיטת האכסניה? ואולי היו שם שניים, שני כרים זה לצד זה, כי למרות התנאים הצנועים, כולל החדר השכור מיטה זוגית. בראשי אני רואה: מלחמת כרים. לבנים ושמנים הם טסים באוויר ברוח שטות, מתגלגלים וניגפים בקירות, ניתזים לרצפה בשריקת עמילן. וברקע צחוק של גבר, צחוק משתנק של אישה. מנפצים את קדושת יום כיפור היורד על כל הארץ. ואולי לא באכסניה בנגב מתגוששים זה עתה בכרים, אלא בחדר להשכרה בפאתי אשדוד, או במלון חמישה כוכבים ממש כאן, על קו החוף. והמכונית עומדת למטה, במסתרי החניון הגדול של בית המלון, ושלומה טוב, תודה.
וכאן במיטה שבחדר השינה מנקרת שתיקה של כרית שנואה אחת, ואי שם למטה, בפינתו התחתונה של המזרן, כמה כתמים זעירים של דם יבש בלול בפולידין הסתבכו בסדין הכחלחל בלילה החולף ושירבטו מין משהו, פירורי אותיות שעיניי כשלו בקריאתן. ואולי עוד אתמול, רגע לפני שנסע, כשהתייצב לפניי עם השפופרת הפתוחה בידו ושם את קצה אצבעו על ראשי הפצעים הפתוחים ומרח בדאגה קווים ומעגלים, כבר אז הוא כתב דבר־מה על עורי, הסביר משהו, ביקש לשאול סליחה זמנית, ולו לשני לילות, ועורי מיאן לספוג את פירוש הדבר, ועכשיו איני יודעת על מה ולמה עליי לסלוח. ופתאום נדמה לי: גם אם אלך ואפתח ספר שקראתי חמש פעמים ויותר, אם אעבור על שורותיהם של דפי החשבון של המים והחשמל הסדורים בטבלאות פשוטות, אם ירחף מבטי על תמונותינו, שלי ושלו, שהודפסו במגנטים וננעצו אי־פעם בדלת המקרר, שוב לא אדע לקרוא אותם, אף לא אחד מהם. הבית בשתיקתו עומד; ובחוץ, מתוך גוש השקט שהתגבש כאן עם רדת החג, זוחלים החוצה קולות מדודים של פורענות שמחה: זוהי שעת הילדים, היוצאים קטנים כגדולים לחרוש את תלמי הכבישים המרוקנים, להשתרע על האספלט השמנוני ולצייר עליו ציורי ענק בגירים צבעוניים. אין זה הזמזום ההוא מעיר ההולדת. המולה אחרת נובטת פה, והיא איננה שבטית כהמולת הציבור ההוא, זה שעזבתי בשמלה שסועה.
ואולי יהיו הילדים האלה, שגדלים פה בלי מצוות צום וסיגוף, רחומים יותר? אם אפתח את לסתותיהם שלהם ואמשוך בלשונם, אולי יסכינו ויגידו לי משהו על מה שעלום ממני? כרעתי תחת המיטה והוצאתי משם את זוג הסנדלים. רצעתי אבזם ימין ואבזם שמאל. ניצת הכאב במורד הבהונות. שני הפצעים התעוררו מתרדמתם, הצטרבו במחאה מעונה. הכאב זינק בקו לוהט אל ברכיי ומעלה, צייץ בעורי בכל צעד חורק אל דלת הבית. כשיצאתי תחת השיח הגזום כשער מפתח הבניין, ראיתי את הילד, רוכב על אופניו הכחולים, אלה שאביו הכשיר לו לכבוד שביתת המכוניות. "ילד!" צעקתי בגבו והוא הפנה רגע צדודית תמהה מעבר לכתפו. "תגיד, על מה אני צריכה לסלוח?" הלכתי לעברו על הדרך השוממה, מהדהדת אליו בבגדי הבית הפשוטים, ואילו הוא הפך את פניו וסחט את דוושות האופניים בנעליו הקטנות, נחפז להתרחק במורד הכביש.
אבל ילד הלך וילד בא, וגם את עדת המתבגרים בקרן הרחוב הפרעתי בנקישה על שכם, וביקשתי תשובה גם מאלה: "תגידו, על מה אני צריכה לסלוח?" הם עמדו שם מתכנפים במבוכה, הביטו בי ואז זה בזה, ואחד מהם מילמל מזוית שפתיו, "על זה שעשו אותך", ורעד של צחוק עבר שם מפה לפה, והמשכתי ללכת, לברר אצל ילדים אחרים חסרי צום וסיגוף, שני הפצעים הולכים וגדלים תחת רצועות הסנדלים, מתפשקים בעור ומזילים דמעות אדומות ככל שהתמדתי בכבישים שהיו למלכות ילדים, ככל שהמשכתי לשאול, ואם איש מהם לא יענה, אם אף אחד לא יעצור בעדי, אמשיך ללכת עד קו החוף, עד פאתי אשדוד, עד שיחוגו מעליי עוזניות הנגב. שביל אדום, בל־יסולח, נוצץ כבר בכל כביש וכביש תחת אבן הירח.
