זה קרה לפני שנים רבות מאוד, כה רבות עד שנדמה שהוא התרחש בעולם אחר או בחיים אחרים. מדי פעם, בעיקר בחגים, היה אבי מסיע את אחי ואותי אל הצד האחר של ירושלים ולוקח אותנו אל אחד משלושת בתי הכנסת שייסדו בני עדתנו – עדת אנוסי מַשְׁהָד שבצפון־מזרח איראן – בשכונת גאולה, בכרם אברהם וברחובות הבוכרים. בית הכנסת המסוים הזה, שבו בחר סבי המנוח להתפלל ואבי המשיך בדרכו, היה הקטן והפחות־מרשים מבין השלושה. הוא שכן בחצר ירושלמית שהייתה סגורה מכל עבריה בקירות אבן גבוהים ועבים וחלק אותה עם הקלויז התוסס והרעשני של חסידי סדיגורה, שתפילתם הקולנית, האדנותית ורוויית היצר עמדה בניגוד חריף ללחש הרך, המתחטא, של בני העדה המַשְׁהָדִית שאולצו להתאסלם למראית־עין בתחילת המאה ה־19, חיו שנים רבות כאנוסים ונאלצו להתפלל בהיחבא, במרתפים ובכוכים נסתרים. בית הכנסת היה רך ונעים: השטיחים העתיקים, המאובקים שריפדו את הרצפה; ספסלי העץ שמגען של ידיים רבות החליק ושייף במשך השנים; האור שבקע מהמנורות שעל כל אחת מהן נתלה שלט קטן שהעיד על מי שתרם אותן לבית הכנסת; הכריות המעוכות שריפדו את המושבים ואפילו הצבע התכול־דהה, היפה להפליא, שבו נצבעו עיטורי הקיר וכדורי העץ שעיטרו את הבימה – המקום כולו נעטף בחמימות נעימה, מהוהה ומשפחתית של משהו שהיה מוכר עוד לפני שבאתי אל העולם ונשאר מוכר ומנחם גם אחרי שהעולם שהקיף אותו השתנה ללא היכר.
כשהיינו מגיעים לשם בשבתות ובחגים היינו חונים בדרך כלל ברחוב בר־אילן – שדרה רחבה ומנוכרת בשולי השכונה – חומקים במהירות מהמכונית, חובשים לראשינו את הכיפות שקופלו בכיס המכנסיים ומשתלבים באגביות בין הולכי הרגל עטופי־הטליתות ולבושי החג, שפסעו במתינות מופגנת ברחובות השכונה שהיו חסומים לתנועת מכוניות. תחושת החטא הקלה, המסעירה, שליוותה את המסעות האלה הייתה חלק בלתי נפרד מהחוויה ורק בדיעבד הבנתי שכולם, בעצם, ידעו היטב היכן אנו גרים ואיך הגענו לבית הכנסת, והעלימו עין בסלחנות מחויכת מחילול השבת והחג שלנו.
אבל ביום הכיפורים זה היה אחרת: התחושה הייתה חגיגית וכבדת משקל. בערב יום הכיפורים, מיד אחרי הסעודה המפסקת, היינו מגיעים לשכונה, לנים אצל דודי ודודתי ומבלים את כל החג כשאנחנו משוקעים בהוויה האחרת – הוויה שהייתה שונה מאוד מהיומיום שלנו בשכונה החדשה, בעבר האחר של העיר. ירושלים כולה הייתה מתעטפת בשקט מוחלט ביום הכיפורים, אבל בשכונה הישנה השקט היה מוחלט יותר, תקיף ועמוק עד שכמעט היה לו קול משלו, קול דממה דקה. גם האור היה אחר, בהיר יותר, והאוויר צלול ופריך יותר, ממש שביר. אבל יותר מכל היה הזמן של השכונה הישנה שונה מזה של העיר החדשה. הוא התקדם לאט יותר, בפסיעות קטנות ומדודות, כמעט בלתי מורגשות, ולפעמים אי־אפשר היה לדעת בוודאות אם הוא מתקדם קדימה או צועד לאחור, פונה אל העבר במקום אל העתיד.
השנים חלפו, הדברים השתנו בהדרגה. אבל עבורנו, שהגענו לשכונה רק פעם־פעמיים בשנה, השינויים הללו היו חדים ומודגשים. רבים מבני עדתנו עזבו את השכונה, הזקנים נפטרו בשם טוב מן העולם והצעירים עברו לשכונות חדשות, מודרניות ומהודרות יותר. את מקומם של המתפללים הוותיקים, שהיו בעיקר בעלי חנויות, סוחרים זעירים ופקידים זוטרים, תפסו מתפללים חדשים, שלא היו מבני העדה המשהדית ושרובם היו פועלים ובעלי מלאכה. האווירה בבית הכנסת השתנתה מדי שנה ונעשתה גסה וקולנית יותר, הרבה פחות רכה, עדינה ומאופקת. המתפללים החדשים הביאו איתם ערב רב של נוסחים זרים, והתחרו ביניהם מי ירים את קולו ויגרום לנוסח שלו לגבור על השאר. את התפילה הפרו לא פעם פרצי צחוק רמים, גערות גסות בשליח הציבור ולפעמים אפילו קטטות ותגרות על עניינים של מה בכך: מי ישב במקומו של מי; מי משך את התפילה מעבר לזמן הראוי; מי הזדרז או התעכב מדי במכירת העליות בתפילת השחרית של שבת וחג. אבי ודודיי עיקמו את חוטמם, החליפו מבטים רבי משמעות והחליטו מדי שנה שהגיע הזמן לעבור להתפלל בבית הכנסת הגדול שהקים החאג'י הנכבד ר' יחזקאל הלוי כשעבר בירושלים בדרכו חזרה למשהד מהעלייה לרגל למֶכָּה, שאותה נאלץ לקיים כמו רבים מנכבדי העדה כדי שהשכנים המוסלמים לא יחשדו בהם שהם עדיין יהודים־נסתרים. בית הכנסת הגדול היה יפה ומרווח יותר. הוא נמצא במרחק כמה דקות הליכה מבית הכנסת הקטן שלנו, ורבים מחבריו הוותיקים של אבי עדיין פקדו אותו בקביעות. אבל הנאמנות לזכרו של סבי המנוח, שקבע את תפילתו בבית הכנסת הקטן, ומן הסתם גם כוחו של ההרגל החזירו אותנו הנה שוב גם בשנה הבאה.
בשנה שבה קרה המקרה שעליו אני רוצה לספר השתנה בית הכנסת כבר ללא היכר. איש מזקני העדה לא היה כבר בחיים, ובבית הכנסת לא נותרו אף פנים מוכרות, ואף ניחוח או צליל שיזכירו את העבר ויאפשרו לנו להתרפק עליו. בין הזרים הרבים שמילאו את החלל המוכר בלט איש אחד – גבר נמוך קומה וחסון, בעל שפם אפור שהשתפל משני צידיו של פיו, שחבש על ראשו כיפה צבעונית גדולה. הילה של עצבנות, של אלימות כבושה, אפפה את האיש. תנועותיו היו חדות, וקולו מעובה מזעם עצור. היה בו משהו שמשך את העין ולא איפשר להתעלם ממנו. אבל הפרט שנחרת עמוק במיוחד בזיכרוני היו עיניו של האיש, שהיו גדולות מאוד וכחולות מאוד – כחולות באופן שהיה כמעט מזעזע – והעובדה שהמתפללים האחרים התלחשו עליו שהוא טְבֶרְיָנִי; כינוי משונה שלא שמעתי מעולם ושאותו הם ביטאו באופן שרמז, שהפרט הזה היה בעל משמעות מיוחדת, מסתורית.
באותה שנה הצטרף אלינו אורח נכבד, הדוד מטהראן שנהג לבקר בארץ בתקופת הקיץ אבל החליט הפעם להאריך את שהותו בירושלים גם לתקופת החגים. הדוד, שהיה איש אלגנטי במיוחד, היה לבוש בחליפה אפורה הדורה ובעניבה. הוא הסתכל סביבו, נרתע בעליל מהמתפללים החדשים שגדשו את בית הכנסת של אביו המנוח, עיווה את פניו בסלידה ולחש משהו באוזנו של אבי שמשך בכתפיו בתנועת "מה לעשות?" מתנשאת וחזר לעיין במחזור שבידו. התפילה התנהלה כרגיל, מטלטלת בין רגעים של חרדת קודש לרגעים של קלות ראש, בין ריכוז עילאי לפיזור דעת ופטפוטי סרק שהגבאי השתיק מדי פעם במכת אגרוף רבת משמעות על דלפק העץ של הבימה. הטברייני התבלט מאוד במהלך היום. הוא הרבה לפטפט, וגם לגעור באחרים שהעזו לדבר בזמן התפילה; העיר הערות קצרות רוח ועוקצניות לשליח הציבור המסכן, שראשו כאב וקולו נצרד מחמת הצום והחולשה; העלה בעקשנות את המחירים של העליות והכיבודים שבהם חשק; ובכלל, הוא התנהג בבית הכנסת שלנו כמו היה בעל הבית, למרות שמעולם לא ראינו אותו קודם ואיש לא ידע לספר מתי ולמה הוא עקר מטבריה הרחוקה וקבע את מושבו בבית הכנסת הזה דווקא. אבל אפילו ההתנהגות הלא־נאותה, המחוצפת הזאת לא הכינה אותנו למה שהתרחש בערוב היום הקדוש, בטקס ההבדלה שבסיום הצום.
השמש נטתה לשקוע, והמתפללים עקבו בתחושת רווחה אחרי הצללים המתעבים ופיסת השמיים ההולכת ומחשיכה, שנמתחה בחלקם העליון של החלונות המקומרים. הצום היה ארוך ומייגע, ותחושת הניכור שחשנו במקום, שהיה פעם כה מוכר ואינטימי, גם היא תרמה לקוצר הרוח שלנו ולרצון שהיום יסתיים כבר. הדוד מטהראן סיפר לאבי שהוא הביא איתו במיוחד בקבוק של מי ורדים מאיראן, בושם טבעי שנודע באיכותו, שאותו הוא התעתד לתרום לקהילה לזכרה של אמו, סבתי האהובה, שנפטרה לא מכבר. הוא הוציא מתיק הטלית שלו את הבקבוק הקטן, המעוטר באותיות פרסיות שחורות ומסולסלות שעוררו בי סקרנות ועניין שאותם אני זוכר עד עכשיו, והראה אותו לאבי. אבל לא רק בי עוררו מי הוורדים המיוחדים מאיראן סקרנות ועניין.
הטברייני, שקבע את מושבו בצד השני של בית הכנסת, ממש מולנו, נעץ את מבטו הכחול, העז, בבקבוק כאילו ראה משהו שחורג מחוקי הטבע. פניו עזי־המבע האדימו, ושפמו סמר כמו פרווה של חיה נרגזת. כמה דקות לאחר מכן, כשהפסוקים האחרונים של התפילה נאמרו בנימה חגיגית ותרועת השופר הרמה קרעה את רוע גזר הדין והבטיחה לנו שנה של שלום, שלווה וברכה, קמו המתפללים ממקומם והתכנסו מסביב לבימה כדי לקיים את טקס ההבדלה שחתם את עבודת היום. הדוד, הדור בחליפתו היפה ונושא בגאווה את בקבוק מי הוורדים היקר, פסע גם הוא אל עבר הבימה, לצידו של אבי ושאר קרובי המשפחה. אבל השלווה והשמחה הופרו מיד. קול נהמה מקפיא דם, כמו שאגה חנוקה של חיה טורפת, נשמע מצידו השני של בית הכנסת. הטברייני, פניו ארגמניות מחרון ועיניו מבליחות בכחול מחריד, נורה ממושבו והסתער אל עבר הדוד שקפא על מקומו בתדהמה. המתפללים רצו אל עברו של הטברייני, מנסים לחסום את הסתערותו המטורפת. אחרים הקיפו את הדוד ויעצו לו לצאת מיד מבית הכנסת.
"הוא משוגע", הם לחשו לו בחשש, "ממש משוגע!"
אבי, שאמנם לא היה איש מהיר חמה אבל גם לא מישהו שכדאי להרגיז אותו, הציץ כדי לבדוק שאחי ואני נמצאים במרחק בטוח, השליך את תיק הטלית שלו אל אחד הספסלים, היטה את גופו קדימה והתחיל להתקרב באיום אל עבר הטברייני, נכון להגן בגופו על אחיו שעמד עדיין המום, חובק בידיו את הבקבוק הקטן.
"אתה יודע שיש לי חזקה על מי הוורדים!" שאג הטברייני, שכמה וכמה מהחסונים שבמתפללים אחזו בזרועותיו כדי לרסן אותו. "יש לי על זה חזקה!"
הייתי צעיר ולא ממש הבנתי מה המשמעות של המילה "חזקה", אבל אפילו אני הבחנתי באבסורד המוחלט של הטענה, וגם באירוניה שהייתה גלומה בה: לריב על מי רשאי להביא מי ורדים להבדלה של מוצאי יום הכיפורים. ואז עשה הדוד מטהראן מעשה שרישומו ניכר בי עד היום: הוא התנער מעמידתו הקפואה, חייך אל הטברייני חיוך ידידותי, ניגש אליו והגיש לו את בקבוק מי הוורדים.
"בבקשה, אדוני", הוא אמר לו במבטאו הקל ובנימוס האיראני המופלג, שנראה כה זר על רקע ההתרחשות ההמונית, הגסה, שאל תוכה הוא נקלע. "בבקשה, אדוני, מי ורדים, בשביל ההבדלה".
***
ההשפעה של המחווה הפשוטה, הלא־צפויה הזאת על הטברייני הייתה מדהימה: הכעס הנורא שחמר בו נמוג בבת אחת. פניו, שהתעוותו למסכה של זעם חייתי, התרככו כמו פניו של ילד קטן המחייך מתוך הדמעות. השאגה שלו נקטעה באמצע, ובמקומה פרץ מפיו זרם רך, מתמשך, של איחולי חג מגומגמים. המתפללים הרפו מזרועותיו, ואלה שהתרחקו בחשש מהקטטה חזרו להתכנס סביב הבימה. אבי אסף מעל הספסל את תיק הטלית שלו, והציץ לוודא שאנחנו עדיין לידו. גופו הדרוך התרפה מעט, אבל ידעתי שהוא לא יסיר את עיניו מהטברייני עד שנצא משם ונחזור הביתה. מישהו הדליק את הנר, שני קידש על היין ושלישי יצק מי ורדים אל כפות ידיהם הקעורות של המתפללים. הטברייני נצמד אל הדוד והמשיך לפטפט איתו בקול מתוק מדבש כאילו מצא את אחיו האובד. הדוד האזין לו בחצי אוזן, תוהה מן הסתם מתי ירשו לו כללי הנימוס להיחלץ מהסיטואציה הלא־נוחה הזאת ולחזור אל חייו המסודרים, האלגנטיים, הרחק מבית הכנסת הקטן והצפוף הזה, המלא באנשים גסים וניחרים שאין לו איתם דבר וחצי דבר מן המשותף. אבי הציץ בשעון הקיר, לחש משהו באוזנו של הדוד שהינהן והתחיל לסגת מהבימה אל עבר פתח היציאה. הטברייני אחז עוד רגע בידו העדינה של הדוד, מתרפק עליה בחמימות לפני שהניח לה ואיחל לנו, בפעם המי יודע כמה, שנה טובה, בריאות והצלחה.
בדרך הביתה, במכונית, אמר אבי פתאום, כאילו המשיך בקול רם שיחה שהתנהלה בינו לבינו, "כן, בשנה הבאה נלך לבית הכנסת של חאג'י יחזקאל, הרבה יותר יפה שם".
