המלצרית כיוונה אותנו באיבה כאילו היינו מרגלים מארץ אויב. היא הושיבה אותנו בשולחן שעל שפת הכביש. הפאב גלש לכל אורך הרחוב. רק תמרורי עצור מנעו ממנו להשתרע גם על הכביש.
אריאל שילב רגל על רגל, הזמין תפריט והעביר עליו את אצבעו.
"מה להזמין לך? אני מזמין לך לבן".
רחשי מלחמה ננשפו סביבנו. מכל שולחן אפשר היה לשמוע את הרחש: נלחמים. נלחמנו. נילחם.
צל חלף תחת פנס הרחוב. דרך האור הקמצני ראיתי מדים מהלכים כבד־כבד.
"סליחה, אבל אין מקום", אמרה המלצרית והפנתה אלינו גב.
"אני חייב להיכנס אפילו לקצת... לכוסית אחת..."
"סליחה, אבל אין מקום", היא חזרה ואמרה.
"בבקשה, לא נותנים לי להיכנס לאף מקום".
"אז לבן מבעבע בשבילך?" שאל אריאל ולא התיק מבט מהתפריט.
"כן".
הצל התנודד לעברנו. המדים הלכו ונפרטו לפרטי פרטים. דרגות קרועות. כפתור או שניים חסרים. כתמי דם ניקדו את המדים. וכבר חדר הריח המוכר אל כוכי האף עוד לפני שעיניי החלו לטפס במעלה הצוואר העבה.
אנדרי אמר:
"אני אשב פה", ופסע לעברנו. "פסע" לא הייתה המילה המתאימה בשביל אנדרי: צעד וחצי שלו וכבר פרק את עצמו על שני כסאות.
"ויסקי בלי קרח", אמר למלצר שבהה בו, "אז אותך שולחים במקרים מיוחדים?"
המלצר מילמל משהו והלך.
"בעצם תביא בקבוק, שלם", ואז, אז אנדרי הוריד עליי מבט. מבט שהתרכז בו הכל. מבט של טינופת ומבט של יופי. מבט של תום ומבט חתולי. מבט של שיעור צרפתית בחורף. מבט של אבטיח בגג. מבט של צייד ומבט של אחרי ציד, כשמתפרקדים מול אש מתפצחת.
אריאל לא זיכה אותו במבט — הוא כלל לא הבחין בו — אבל גופו נדרך. כל גופו קוביות קוביות וקפיצים קפיצים אבל את רגע הדריכה הרגשתי: גבר ביתא ליד גבר אלפא תמיד מגיב אותו הדבר.
המלצרית העוינת באה והטיחה בפנינו מבעבע לי ומקציפה לאריאל. רגע אחרינו קיבל אנדרי מהמלצר סקוטי מעושן. הריח שלו דיגדג לי את האף. הוא מזג לעצמו כוס ושפך לתוך גופו הענק. ושוב מזג, לופת את הבקבוק בכל אורך אצבעותיו. לופת ומוזג. ואוחז ומערה. ומחבק ושופך.
אריאל מזג לי מהיין והקפיד בניגוב הטיפות היחידות שסררו. הגיש וסגר יד על ידי — אצבעות נחשי המים שלו מתפתלות באוויר. ציפורניו מטופחות.
אנדרי אמר: "אז אלו האצבעות שבחרת לך הלילה?"
שתקתי.
"אני מבין. יש מחסור. זמן קשה עכשיו. המבחר הולך ומצטמצם וגם בגזרת האיברים האחרים המצב לא יותר טוב."
דקרתי את הגביע והחזקתי בו. "ממתי את שותה את השטות הזאת? מה קרה להרגלי השתייה המפוארים שלך? יותר מדי שינויים לערב אחד," והוא הניד בראשו.
"ככה לא היה גם באינתיפאדה", אמר אנדרי והשיט מבט על כל יושבי הפאב, "באלפיים הכל היה סגור. מי שפה לא מאמין מה קורה בעזה".
אריאל הסתכל לכיוונו ואמר כמו מתוך נמנום עמוק, "חייבים להמשיך לחיות".
"להמשיך לחיות, כן. אבל אני רק קובע מוות. לא הייתי צריך להמשיך לפרמדיק. אתה מבין? לא הייתי קובע וככה הוא לא היה מת," והוא שפך מהוויסקי שלו על המדים ושיפשף כתם באצבע אחת. אחר כך הוריד עליי עוד קצת מהמבט שלו.
"את מכירה אותו?" שאל אריאל בקול איטי ושלח לשון לעבר הבירה, הקציף אותה ושוב שלח אותה קדימה, כמו לשון של זיקית.
התקרבתי אליו. ניסיתי להצטנף בו. אריאל נע, מופתע. אני, שתמיד שמה קור ומרחק בינינו. אנדרי הסתכל עליי וצחק, מרים כפותיו.
"מאיפה לי? סתם איזה מישהו שבא מעזה ומתנפל", אמרתי.
מפלי צחוק נשפכו מתוך אנדרי, "באמת שהתפשרת".
אמרתי, "לא כולם יכולים להרשות לעצמם ללכת על מתים", ואנדרי הסתכל בי בעיני הירח ההפוכות כלפיי. רק כלפיי. שום דבר לא היה קיים בעולם כשהקיף אותי ככה במבט.
לבסוף קם. מגדל אנדרי התרומם איתו. הוא הוציא את היד שלי מתוך היד של אריאל. שם עליה את כפתו ואמר, "אתה יודע מי זו, כן?" אריאל לא זז. "זו אישה שהיא מעל הזמן. אתה צריך מדי פעם להזיז את הזמן, כי בשבילה הוא רק מטרד".
והוא הוציא ערימת שטרות והטיח בשולחן.
אנדרי התרחק. הגוף המעוצב של אריאל נשאר לידי, גוף שפירנס כמה וכמה מכוני כושר באזור מערב ירושלים.
השארתי שם את אריאל, אותו ואת השיתוק שלו. תוך רגע הגחתי אל מאחורי הצללית המתנודדת של אנדרי. הוא לא סובב ראש. עברנו את כל רחוב יפו. תחנת הדלק לשעבר. פיתוח תמונות תוך חצי שעה לשעבר. ארבעה פיגועים שיצאנו מהם. לשעבר.
ליד שערי צדק הישן הוא סוף־סוף צנח על ספסל. רגליו פשוטות קדימה ומכסות חצי רחוב. בלי להסתכל בי אמר, "חתיכת דרך הלכת. מה את חושבת שאת עושה?"
"למה עזבת ככה?"
"עזבתי כי עזבתי".
"ככה באמצע".
"זה לא באמצע. זה הסוף. רק סוף וסוף יש לנו".
"אתה הבטחת, הבטחת לי".
"הבטחתי אבל אנחנו לא מעל המדינה".
"אבל המדינה נתנה. נכון שהמדינה נתנה?"
"לא אכפת לי. המדינה גם לקחה".
"אתה לא יכול ללכת ככה".
"אני מלא במוות. זה לא זמן טוב לאהבה עכשיו, כבר אמרתי לך. לא, לא. את לא בוכה לי עכשיו".
התכנסתי בתוך הגוף שלו. מוטת זרועותיו הייתה רחבה ואני ניסיתי להגדיל את עצמי כדי להיתלות על כל אורכה. "אני לא רוצה אותך. אני לא רוצה עכשיו. תלכי", אמר אנדרי וכל גופו רטט כלפיי. "לכי. את צריכה גבר נורמלי. כמו ההוא עם הבירה והלשון. מישהו טוב, בלי בלגן בשאסי. מקסימום כמה דפיקות בפח. מה את עושה?"
נצמדתי אליו. הוא היה שמן. תמיד היה שמן. עכשיו העלה את כל עזה על עצמו. ואלוהים, כמה שאני רציתי לטבוע בגזרת רפיח חאן־יונס שלו. כמה שאני רציתי, אלוהים.
אנדרי הוריד עליי מבט. "אי־אפשר להתקרב אל המוות".
תפסתי את השפתיים שלו בשפתיים שלי וחיכיתי. סוף־סוף שתק. הוא התחיל לנשק אותי פראי־פראי, נשיקה ויסקית מעושנת עם הרבה גוני ברזל חמוצים ועוד כל מיני דברים שמוחי לא הצליח למיין ולסווג. נישק ונישק ולא עצר להתנשם. ניסיתי להקיף את מותניו. ניסיתי להקיף את השמש. את עצמי ואת השמש שלי בו זמנית.
הוא גם נלחם. רב־סרן קוגן ניסה להרחיק אותי ביד אחת אבל האחרת התנגדה ומשכה אותי אליו. אמרתי את זה בקול, אמרתי חגיגי, "רב־סרן קוגן מנסה להילחם על חייו".
"סגן אלוף".
"ממתי זה?"
"העלו אותי בדרגה אחרי המוות".
שתקנו.
לבסוף הוריד ראש על הצוואר שלי ונשאר שם. עידנים חלפו והוא הגיר אליי ריח של ויסקי ודם וזיעה.
ליטפתי את הראש שלו. את עורק צווארו ההולם. מפלי מים זרמו לתוך המחשוף שלי. נזלגתי מים אנדראיים. ככה גיליתי שאנדרי בוכה.
כשחזרתי התפאורה הייתה אותה התפאורה בשינוי קל: הפאב כבר גלש אל הכביש בלי להתנצל. רכבים צבאיים חלפו בסמוך, נהגים התאדשו על ההגה.
אריאל ישב שם וכשהבחין בי ראיתי את השיתוק סר מעליו כמו במילת קסם. "אז את פה?" הוא אמר, מנומנם. "למה הלכת?"
"הנה, חזרתי".
"היין שלך, לא נגעת בו".
המלצרית העוינת עברה לידי. מלאת כוח עצרתי אותה בעזרת מבטי בלבד ואמרתי לה, "סקוטי מעושן. כפול ובלי קרח".
