בסוף, כשהמשיח בא, הוא הרגיש מה־זה טמבל. הילה והוא צפו בשידור המיוחד מאולפן הטלוויזיה השקוף בירושלים והאזינו לפרשנים הנסערים.

"זו רק ההתחלה", ביאר החרדי המזוקן שישב בפאנל. "ביאת משיח זה לא צ'יק־צ'ק כמו משלוח של וולט. זה תהליך, ואני מבקש מכולם לבוא לכל הסיפור הזה עם הרבה סבלנות".

עד עכשיו, דווח באולפן, האירועים סביב הביאה היו יותר במעטפת: בעשר השעות שחלפו מאז הדיווח הראשוני על הגעתו של המשיח לא נולד או מת אף אדם וכל אתרי הפורנו וההימורים נפלו, שזה לא בדיוק חזון העצמות היבשות אבל, עדיין, שינוי מטורף.

הפרשנים הסבירו שתחיית המתים כנראה תהיה השלב הבא. הילה הייתה מאוד בלחץ מזה. אבא שלה מת במלחמת לבנון, חודשיים לפני שנולדה, ואל ההתרגשות הגדולה מכך שתזכה לפגוש אותו סוף־סוף הצטרפה גם החרדה שאולי הוא לא יהיה נחמד או שסתם יהיה ילדותי ונודניק, אבא שלה הרי היה בקושי בן עשרים שמת. למרות שלך תדע איך זה עובד: אולי כל השנים האלו של המוות הביאו איתן תבונה ובשלות, וגם אם לא, יכול להיות שהוא נותר צעיר ותמים ושהוא גם נחמד. אמא של הילה זה כבר סיפור אחר — איתה יצא להילה לחיות הרבה מאוד שנים והן אף פעם לא ממש הסתדרו. רק מהמחשבות של הילה על איך היא תיאלץ להתמודד עם שניהם התחילה לה מיגרנה ובמקום להישאר בסלון ולבהות בסטריפ עם השעון בתחתית מסך הטלוויזיה הסופר לאחור את מועד תחיית המתים ומקדם את הראיונות עם מנחם בגין ועם גולדה מאיר שהבטיחו מיד אחריה, רועי מצא את עצמו רוכב על האופניים החשמליים שלו לסופר־פארם. התור לרוקחת היה קצר. לפניו עמד איזה חרדי נרגש שהתעטש כל הזמן.

"כנראה שאני אלרגי למשיח", אמר לרועי ומיד הוסיף קריצה.

הוא היה נחמד, החרדי. היו גם חרדים שמאז הבוקר הסתובבו כמו טווסים ולא פיספסו הזדמנות לעלוב בחילונים שעברו לידם, זורקים כל מיני הערות בנוסח, "אם במקום להיות אנטי ולהתווכח, רק היית שם כיפה הוא כבר היה מגיע הרבה קודם". אבל החרדי האלרגי היה באמת בסדר. הוא התעטש בלי סוף אבל חייך וצחק כל הזמן, וכשדיבר עם רועי השתמש בביטויים מאחדים ועמומים כאלו כמו "אחים" ו"עם" ובלי שום "אנחנו" ו"אתם".

בהפגנת התמיכה בחוק הגיוס יצא לרועי להתעמת הרבה עם חרדים. פעם הוא אפילו דחף אחד, חצוף, שהחזיק שלט "תפילה תציל ממוות", ואמר לו בפרצוף שאין אלוהים. ועכשיו, בדיעבד, זה קצת ישב עליו, רק שכבר לא היה לו ממש מה לעשות עם זה.

כשהגיע תורו הרוקחת הערבייה אמרה בטון מתנצל שאין בסניף את התרופה למיגרנה. כבר כמה שבועות שזה חסר. אולי עכשיו, היא אמרה, עם המשיח שלכם, המלאי יתחדש או שיפסיקו כל כאבי הראש, היא המליצה לו לעקוב באפליקציה של קופת החולים.

"אומרים", היא הוסיפה, "שאנשים כבר לא מתים, אז הכיוון נראה חיובי ובטח גם העניין של המיגרנות ייפתר בקרוב אבל אם לא, תמיד אפשר לבדוק באתר ולראות אם ניתן למצוא את הכדורים בסניף אחר".

בבית הוא מצא את הילה מקיאה בשירותים, זאת הייתה מיגרנה רצינית. בטלוויזיה כבר הודיעו רשמית שתחיית המתים תתחיל מיד אחרי הפסקת הפרסומות.

"תאר לך", לחשה הילה בזמן שהוא הניח מגבת לחה על מצחה, "תאר לך שאבא שלי יגיע לכאן הלילה. אני לא רוצה שיראה אותי פעם ראשונה עם מיגרנה".

רועי ניסה להרגיע ואמר שנראה לו שבחדשות סתם אומרים "דקות" כדי שאנשים לא יעבירו ערוץ, אבל שזה יכול לקחת עוד המון זמן, ובכלל, אבא שלה קבור בהר הרצל שגם כשאין פקקים זה לפחות שעה נסיעה מהבית שלהם.

"הכי טוב", הוא אמר לה, "שתשכבי קצת במיטה בחושך ותנסי לנוח. אני אהיה על החדשות ואם תהיה איזו התפתחות או איזה מת ידפוק לנו בדלת, ישר אעדכן".

בסוף זה באמת היה סיפור של יומיים עד שכל המתים קמו לתחייה וגם הרוקחת מהסופר־פארם צדקה ושעות לפני זה נעלמו כל המחלות, כולל המיגרנות, מהעולם. כשההורים של הילה דפקו בדלת היא יכלה לקבל אותם בריאה וחייכנית, ובאופן מפתיע, הכל היה בסדר: אבא שלה היה קצת ילדותי אבל חיובי ומצחיק ואמא שלה, שכשהייתה חיה הייתה נודניקית נוראית, התנהגה ממש לעניין. ההורים שלו לא באו. בהתחלה הוא חשב שהם הלכו לאחותו, היא תמיד הייתה הבת המועדפת אבל אז התברר שלא כל המתים קמו לתחייה, רק חלק, ושכבר יש משפחות של מתים שלא חזרו שמארגנות הפגנה בקריית שאול. רועי עדיין האמין שזה עניין זמני ושגם הם עוד מעט יקפצו לבקר אבל ידע שגם אם כל השיבוש הזה לא ייפתר והם לא יחזרו לחיים אף פעם זה גם לא יהיה סוף העולם, לפחות לא מבחינתו.

***

האוויר היה ספוג באדים של אופוריה אבל, אם לומר את האמת, אף אחד לא ממש הבין מה בדיוק עומד לקרות. המשיח עצמו לא התראיין בשומקום. בינתיים, מישהו העלה פפראצי שלו מרחף מעל הכותל והרבה גולשים כתבו שזה פייק אבל לרועי זה נראה אמיתי לגמרי.

"תגיד", אמר לו אבא של הילה, שהסתובב בבית בתחתונים כשהוא מדגמן גוף צעיר וחטוב, "בא לך אולי לקפוץ לים? הדבר שהכי התגעגעתי אליו כל השנים האלו בקבר, היה הים".

"וואללה", אמר רועי, וכיבה את הטלוויזיה. "בוא", אמר והושיט לאבא של הילה את קסדת החצי. "עם הקורקינט אנחנו שם בעשר דקות. אם נצא עכשיו, יש מצב שנספיק להגיע לפני השקיעה".

כבר כמה חודשים אני מנסה לכתוב ספר על אישה שאיבדה את הזיכרון והיא נעה אבודה בתוך העולם, לא מוצאת לה מקום, כי גם העולם סביבה איבד את הזיכרון שלו, שכח את המעיין שהיה פעם בקצה הנחל, לפני שהתמלא בערימות חול ופיגומים, את הכרמים שהיו בעמק לפני שהפך קניון שנקרא "פארק הכרמים", שכח את בתי האבן הקטנים שטיפסו במעלה ההר ואת אלו שגרו בהם, שכח כל מה ששקע מתחת ונעלם.

אבל אני לא מצליחה לכתוב על השכחה הזאת כי לתוך כל המקומות שנעלמו נכנסת לי משום מה דפי (שם בדוי), בלי שהוזמנה, בלי שנקראה, נכנסת ומטרידה. מדוע דפי? למה דווקא היא? מה עם שלושת הילדים שעומדים ליד חורבות ביתם בבארי או כפר עזה או ניר עוז, מה עם משפחת קדם, אמא, אבא, שלושה ילדים, כולם מחייכים, כולם מתים, ומה עם אביגיל הקטנה שברחה אל השכנים ומשם נחטפה והילדה שהתחננה: "תעזבו אותי, מחר יש לי בית ספר", איך מכל אלה דווקא היא מצליחה לחדור כך לתוך זיכרונות שלא שייכים לה? מה היא עושה כאן, שוב ושוב, בתוך הבית השקט שלי? כדי להבין אני מנסה לדבר אליה: "מה יש לך, דפי? למה את בוכה? למה שוב? ומה בעצם את רוצה ממני? אלה היו שנות השישים, אהבה חופשית, כולם עם כולם, ואני לא עשיתי כלום, אפילו לא ידעתי מה קרה, אני לא אשמה".

ומישהו, כנראה לא היא, עונה לי: "את לא אשמה? במה בדיוק את לא אשמה? מי היה שם וראה ולא אמר כלום? מי נלחם על שוויון זכויות לנשים ולא ראה אישה אחת שלא קיבלה אפילו את הזכות להיקרא בן אדם?" ובכל זאת אני לא מבינה, אני הרי בכלל לא השתתפתי, לא הייתי שייכת לשם, איך הזיכרון הזה שהוא לא שלי נדבק אליי, ולמה אין שום דרך להיפטר ממנו, למה הוא כל כך מציק.

ובעצם זאת בכלל לא דפי, אם היא כבר באה וחוזרת וכל כך מטרידה ומפריעה לכתוב, למה לקרוא לה בשם בדוי, עדיף להשתמש בשם האמיתי שהיה לה, מונה. מונה זילברשטיין, כך קראו לה. ואפשר גם לחפש אותה בגוגל ולמצוא. אבל למה דווקא מונה? כל כך הרבה דברים כבר שכחתי, חלקם קשים וחלקם לא נעימים, למה דווקא אותה אני בוחרת לזכור? גם שם פרטי וגם שם משפחה? ולמה זה קורה בדיוק כשאני מנסה לכתוב על משהו אחר? כל כך הרבה שאלות. ואני הרי יודעת את התשובה לכולן: זה בגלל המבט המפוחד שהיה לה בעיניים כשנכנסה לכסית, מחפשת משהו וכבר מבינה שמה שתמצא לא יהיה טוב. כמו עלה ביער שעל יד ניו־הייבן, עדיין ירוק, אבל מי שלא זר כאן, לא הגיע הנה רק לשנת שבתון קצרה, יודע שזה לא אמיתי, הירוק הזה עוד חודש יהיה צהוב ובצבעים כתומים ואדומים יסיים את חייו.

† † †

היא הייתה מכורה לסמים וביקשה עזרה ואחר כך מתה. ובגלל זה היא מתעקשת לבוא אליי, נכנסת לתוך המחשב, לא צלולה, לא חיה, ובכל זאת עדיין מבקשת עזרה. ועכשיו הרי אין מה לעשות יותר. עכשיו כבר אי־אפשר לעזור לה, צריך היה לעצור אותה אז, כשהייתה עדיין חיה, אם כי כבר לא בדיוק, מנסה להיגמל ולא מצליחה, אז צריך היה להושיט לה יד, לדבר אליה, כשהשקית ההיא כל הזמן מול עיניה, מונחת על השולחן או מתחת למיטה, איפה שהחביאה אותה כדי שלא תוכל להגיע אליה. זה היה הזמן לומר לה: "תעזבי את הסם הזה, את לא צריכה אותו. את עדיין לא שוכבת על ספסל ליד כסית מחוסרת הכרה, את עדיין יכולה לומר לא".

והיו הזדמנויות נוספות שבהן עדיין אפשר היה לעצור אותה, ומי לא עשה כלום? אני. זו אני שלא קמתי, לא לקחתי אותה הצידה ולא אמרתי לה "מונה". רק את שמה צריך היה להגיד, די היה בזה כדי להרחיק אותה מהחבורה ההיא, רק לומר לה: "תלכי מכאן, הם יפילו אותך, ידרכו עלייך, ישלחו לך ידיים לכל המקומות בגוף, יגידו לך מילות אהבה ואחר כך יצחקו עלייך. והרי כל מה שרצית בסך הכל זה שהם יאהבו אותך, אז תעזבי, כאן לא תקבלי את זה. כאן יפשיטו אותך ויציגו אותך עירומה, בלי בגדים, בלי כלום, גם בלי עור. כי מה אכפת להם. יש להם נשים בבית שאיתן הם מדברים על מה שהיה כתוב בעיתון ובספר האחרון שקראו, ואיתן הם מתכננים ללכת לקולנוע, כי נותנים היום את הסרט האחרון של גודאר ואותך הם רוצים רק לזיונים, סליחה על המילה. תביני את זה, הרי את לא רוצה להזדיין, זה לא מעניין אותך, את רוצה רק שיאהבו אותך. לכי מכאן, הם אפילו לא יודעים שיש לך נפש, תצילי אותה. תברחי לפני ששתי החברות שלך, רחל מיכאלי ומיקי בן כנען, ימצאו אותך ללא רוח חיים, וכבר אי־אפשר יהיה לעזור לך".

אבל די כבר עם מונה זילברשטיין, אין לי זמן אליה, יש לי הספר שאני מנסה לכתוב, על האישה שאיבדה את הזיכרון ואני חייבת לחזור אליו. ברגע הזה, מול המחשב הזה אין למונה זילברשטיין מקום ובכל זאת היא לא מוותרת ולא עוזבת, נכנסת לי לתוך הצג, ממשיכה להסתובב שם, טרף לכל הגברים הללו. ועכשיו אני גם רואה אותה ליד שולחן עמוס בבקבוקים, בכוסות ובעשן, יושבת בפינה, מצטופפת ליד שתי נשים אחרות, שמאיפה הן הגיעו ומה הן עושות שם, לא ברור, רוצות פשוט להיות ליד השולחן הזה, כי כאן החיים, כאן הגברים החזקים הללו, אלה שכותבים ומבלים ומופיעים, עושים דברים שהן לא תעשינה בחיים. גברים שלא יכולים ללכת לסרט בלי שתי נשים, לאכול בלי לבשל לעשרים חבר'ה, לישון בלי שלוש תלמידות תיכון ואחר כך גם לספר על זה לחמישה חברים. זה מה שיהונתן גפן כתב על דן בן־אמוץ והכל נכון. אבל יהונתן גפן, למרות שהיה שם, לא ראה את מונה, לא התעניין.

אביה ישב בכלא כשהיא הייתה קטנה ולה לא סיפרו על זה. בבית הספר הילדים היו צוחקים על אמא שלה, ומחקים אותה, והיא הייתה בורחת משם ומשוטטת ברחובות. העבירו אותה לבית הספר של המיסיון וזה לא עזר. בגיל 14 היא הגיעה לבוהמה, לקפה כסית, ושם נשארה.

אני ישבתי אז בקפה כסית, עם אותה חבורה שמונה כל כך רצתה להשתייך אליה, לצידו של מי שהיה אז אהבת חיי ואחר כך בן הזוג שלי ובעלי ואחר כך גם אבי בנותיי, והיא נראתה לי איזה סרח עודף של כל זה. לא התעניינתי בה ולא התייחסתי אליה, ובכל זאת הרי שמעתי את כל הסיפורים עליה, ידעתי שהיא מסתובבת ברחובות שיכורה ומסוממת, צורכת אל־אס־די, הרואין ואמפיטמינים, ידעתי שהיא אבודה בעולם, מחפשת מקום ולא מוצאת, שמעתי את כל מה שסיפרו עליה, ולא ריחמתי ולא השתתפתי ולא עלה בדעתי להושיט לה יד, להתייחס.

שמעתי גם את מה שהיא עצמה אמרה: "הסם זה החבר הכי טוב שלי", וגם "הייתי בטוחה שבקצב הרצחני הזה החיים יהיו קצרים". היא האמינה שהעכשיו זה הזמן לחיות, והאחר כך לא חשוב. בזמן צילומי הסרט 'מבצע יונתן' היא הייתה יוצאת כל פעם מהסט לצרוך סמים, אומרת שהיא הולכת לאמא שלה שחלתה בסרטן, וכשהייתה חוזרת לא הצליחה להיכנס שוב לתפקיד. ואת כל זה אני שמעתי, ראיתי וידעתי, הרי היא ישבה על ידי שם בכסית, ובכל זאת לא אמרתי לה כלום, לא ניסיתי לעזור. אחרי הסרט אנשים התרחקו ממנה, בעל קפה דיצה ביקש אותה לא לחזור אליו, סיפרו שפעם אחת היא השתינה על עצמה, גברים היו מנצלים אותה, גונבים ממנה, אונסים אותה. כשהיא הייתה מעולפת הביאו אותה לבית חולים והיא הייתה בורחת משם. ואני את כל זה שמעתי, מרחוק, כאילו זה לא נוגע לי.

סיפרו על הפעם ההיא שנשמעו צעקות מתוך בית השימוש, הייתה שם מריבה בינה לבין איזה גבר והיא יצאה החוצה עם מזרק בווריד, התנדנדה ונפלה על המדרכה. אחרי זה היא נסעה לניו־יורק כדי להיגמל וחזרה לארץ, ואחר כך שוב נגמלה ושוב חזרה לסם וכך עד לסוף.

***

את הגופה שלה מצאו עשרה ימים אחרי שמתה. שכנה שגרה מעליה הריחה ריח חזק של גווייה והזמינה את המשטרה. השוטרים ניסו להיכנס לדירה ולא הצליחו כי המפתח הושאר בצד השני של הדלת, צריך היה לפרוץ פנימה ושם מצאו אותה שוכבת על מזרן, נפוחה, מתה, מכורבלת בתנוחה עוברית, לבושה בסוודר אפור ומכנסיים לבנים, לידה מזרק וכפית וערימה גדולה של ספרים. גם את זה שמעתי, את הכל ידעתי, ולא הרגשתי שום צער. זמן לא רב לפני כן היא עוד סיפרה שבזכות תוכנית 12 הצעדים היא התנקתה מכל הכימיקלים, כולל כדורים נגד כאב ראש, מצאה עבודה במשרד פרסום והתחילה לחיות חיים נורמליים. אני לא שמחתי בשבילה ולא הצטערתי, היא הייתה סתם בן אדם שחצה את החיים שלי וזהו. אבל היא הייתה בן אדם שעבר לידי וקרא לעזרה, והקריאה הזאת חייבה אותי להתייחס, לקחת אחריות, כי ראיתי אותה. ובכל זאת לא נעניתי.

והרי אפשר היה לעזור לה, לפחות להבין אותה. היא רצתה להיות חלק מהדברים הגדולים שהתרחשו סביבה, הסרטים שנעשו, הספרים, השולחנות של הסופרים בכסית. היא רצתה לשבת שם ולהיות בתוך זה, ולא הצליחה. "נהייתי שם רהיט", היא אמרה, "יושבת עם הגדולים, בחצות הולכים לעומר כיאם וחוגגים שם עד הבוקר. זה היה בשבילי בית". כבר בגיל 15 היא יצאה יום אחד מפורטוריקו בר שיכורה וצורחת. כדי למחוק את השתייה היו נותנים לה כדורים וכך היא יכולה הייתה להמשיך לבלות, לאורך הערב ועד הבוקר ועוד יום ועוד יום.

אפשר היה לראות כמה היא מפוחדת, כמה היא שבירה, הכל היה גלוי, על הכל שמעתי, את הכל ידעתי, יכולתי לעצור אותה ולא עשיתי כלום. ועכשיו היא חוזרת אליי, לא נותנת מנוחה, באה עם המבט הכואב הזה, המאשים, ועם כל הסבל שהיא נושאת עימה, נכנסת אל תוך חלום שנשכח, מעירה אותי באמצע הלילה, מטלטלת אותי ומזכירה, וכבר אי־אפשר לעזור לה. צריך היה לעזור לה אז, כשהייתה עדיין חיה.

"בוא אחריי", אמרה לו אחרי שתיק הצד שלו נסרק ונפלט מהמסוע.

"אחריי לאן?"

"אחריי", ענתה בשקט וסימנה שיחליפו אותה.

"מה זאת אומרת?" ניסה לחפש את המבט שלה, "הטיסה שלי יוצאת עוד שעה", אבל היא כבר הסתובבה והתחילה ללכת.

הילה התקשרה אליו לשאול מה קורה. הוא לא ידע איך לענות לה, אז הוא סימס לה שהוא בדרך ללאונג' ועוד מעט יתקשר. "אני אכולת קנאהההההה", כתבה לו והכפילה את האותיות הסופיות, ואז הוסיפה, "זה בדיוק מה שהתכוונתי כשנתתי לך את הקארט בלאנששששש" עם שלושה לבבות אדומים.

הבודקת הובילה אותו לחדר שהיו בו רק שולחן ושידה, שמעליה היו תלויות תמונת ראש הממשלה ותמונת נשיא המדינה. היא הייתה מאופרת מדי בצד השמאלי של פניה, בעוד הצד השני היה חיוור, כמעט רדום, עד שלרגע היה נדמה שיש לה שני פרצופים שונים.

היא ביקשה ממנו להניח את תיק הצד על השולחן ולרוקן את תכולתו. הצירוף "תרוקן את תכולתו" נשמע לו מלאכותי, והוא הניח שהמילים האלה נלקחו מאיזה פרוטוקול. הוא הבין שאם הוא רוצה לגמור עם זה מהר, הוא פשוט צריך לעשות את מה שהיא אומרת.

הוא התחיל להוציא את הדברים מהתיק בזה אחר זה. "אין פה כלום", סינן ושלף חבילת מסטיקים מכיס פנימי, "לפטופ, מטען, 'הנעלמים' של הרלן קובן, קראת?" היא שתקה. אולי גם זה חלק מהפרוטוקול. הצד המאופר שלה שמר על הבעתה קפואה, ובצד השני של פניה היא כל הזמן הסתכלה לכיוון הדלת במין ציפייה משונה. היא לא הסתכלה על הדברים שהוציא מהתיק.

"אני מבין שמדי פעם צריך לעשות בדיקות אקראיות", ניסה לעורר את תשומת ליבה, שלא לומר, את תחושת האשמה שלה, "אבל לא ממש בחרתם את הטייפקאסט של המחבל, את רואה שאין פה כלום".

על החלק הפנימי של האמה שלה הסתלסל מעין קעקוע של צמח, אולי גפן, שהלך וטיפס לתוך השרוול המקופל שלה ואי־אפשר היה לדעת מה בסופו.

"זהו", שלף את הארנק מהתיק והניח על השולחן, "ריק לגמרי".

היא לקחה את התיק, הפכה וניערה, עד שמאחד הכיסים הקטנים נפלה מעטפה לבנה על הרצפה. היא הרימה את המעטפה ושלפה מתוכה כרטיס ריק. בצדו השני, בכתב יד מעוגל וקטן כשל חתימה, היה כתוב, "קארט בלאנש".

"מה זה קארט בלאנש?" שאלה.

"סתם", אמר, "זה שום דבר".

היא תחבה את הגפן המטפס שעל ידה אל תוך התיק, מיששה את הבטנה, והעמידה חזרה על השולחן. הוא חש אנחת רווחה, אפילו ניצחון קטן, וניגש להשיב את הדברים לתיק. היא סימנה לו לעצור.

"למה אנחנו מחכים?" התחמם, "הטיסה שלי".

"לא הייתי דואגת לטיסה כרגע".

"תקשיבי רגע", הוא הרגיש שהוא מרים מעט את הקול והקפיד לרסן את עצמו, "איך קוראים לך?"

"מאי".

"מאי, את יכולה בבקשה להסביר לי מה קורה פה? יש לי כרטיס לביזנס, אני אמור להיות כבר בלאונג', למה אני עוד פה?"

"ונשק יש לך?" שאלה לפתע.

"לא", צחק, "אין לי נשק".

"אתה בטוח?" הישירה אליו לפתע מבט. היו לה עיניים חומות שקועות, שהיה בהן מין עלבון, כאילו הרגע נרגעה מבכי.

"אם אני בטוח שאין לי נשק?" המשיך לחייך אבל הרגיש את הדופק שלו מתגבר, "אני די בטוח שאין לי נשק, וגם אם היה לי, לא נראה לי שהייתי מביא אותו לשדה תעופה".

"אז מה זה?" תחבה את היד לכיס שלה והוציאה לפתע קליע של רובה. "מצאנו את זה בתיק שלך. בסריקה של המוניטור".

הראש שלו התחיל להסתחרר. מחשבות פרועות השתלטו על ההיגיון הבריא. מישהו מנסה להפליל אותו. אפי השותף שלו שתל לו קליע של רובה בתיק. בעצם זה מנשה, השכן האובססיבי שלו, שכבר יותר משנתיים מתנגד להרחבה. הוא התחיל להריץ במוחו את כל החשודים, מי מהם היה רוצה לראות אותו בכלא, אבל כל פעם הגיע למבוי סתום. ואז הוא נשם רגע ונרגע בהדרגה, ולפתע המחשבה שלו התבהרה.

"תקשיבי רגע", הוציא אוויר מהריאות, "הייתי במילואים. שלושה וחצי חודשים בעזה. יצאתי משם לפני חודש והתיק הזה היה איתי כל הזמן. היו בו מלא מחסניות. כנראה נפל כדור ולא שמתי לב. זה תיק שאני הולך איתו לכל מקום. לעבודה. למשרד".

מאי שמרה על ארשת קפואה בצד המאופר שלה, אבל בצד השני נתגלו סימני הקלה. סופסוף היא הסתכלה עליו בצד המרוכך שלה, והוא זיהה אדמומיות קלה מתפשטת מהלחי אל האוזן.

"יש לך תעודת מילואים להראות לי?" שאלה בחוסר רשמיות.

"בטח", הראה לה את התעודה הדיגיטלית בטלפון.

"שלושה וחצי חודשים בעזה, אה?" אמרה בנימה שלא הצליח לפענח.

"כן, לא פשוט".

"גם החבר שלי שם", התעצבה לרגע, "כשהוא מסיים אנחנו עפים מכאן".

גם הוא רצה לעוף מהחדר העלוב הזה, אבל האופן שבו היא אמרה את זה עורר בו אי־נחת, וגם מידה לא מבוטלת של סקרנות.

"עפים לאן?" שאל בנימה חברית.

"לא יודעת", משכה בכתפיה, "לאן שלא יהיה. לטייל. ללמוד. העיקר שנהיה ביחד". פתאום מתחת למדים המחייבים שלה הוא זיהה בחורה צעירה ומבולבלת.

"טוב", פסקה, "אז נראה לי שסיימנו כאן. תכניס הכל לתיק ונחכה לאישור של הקצינה", ובזמן שהרים את המעטפה הלבנה היא אמרה, "רק את זה תשאיר בחוץ, על זה אני צריכה לדווח".

"מה יש לדווח?" החזיר את שאר החפצים לתיק במהירות. הוא כבר היה על קוצים.

"הנהלים אומרים שאני חייבת לדווח על כל דבר שנראה לי מוזר".

"מה פתאום מוזר?" התפלא, "ממתי כרטיס ריק הופך לאיום ביטחוני?"

"אני לא נכנסת לזה. אני רק מכינה אותך שהיא תשאל אותך לגבי זה".

"אז אולי לא תגידי לה כלום ופשוט נניח לזה?"

באותו רגע הילה התקשרה שוב והפעם הוא ענה לה. היא שאלה אם הוא כבר בגייט, והוא אמר שעוד לא, אבל הוא כבר בכוס היין השנייה שלו.

"איך אני שמחה", היא צהלה, והוא שמע את המילה שמחה כמו שהיא בדרך כלל כותבת לו בוואטסאפ, "שמחהההההה". "תיהנה מתוק שלייייי".

כשניתק את השיחה הוא ראה שהעיניים של מאי שקועות ברצפה.

"תקשיבי רגע", אמר לה בשקט, "אפשר לשאול בת כמה את?"

"עשרים וחמש".

"כיף לך".

הוא הרים את המעטפה מהשולחן ושלף ממנה את הכרטיס הריק שאיים לעכב אותו.

"אז אני בן ארבעים וחמש", אמר, "וזאת המתנה שקיבלתי מאשתי ליום הולדת".

"מה מתנה בכרטיס ריק?" שאלה בנימה שסופסוף הסגירה את סקרנותה.

"זה לא סתם כרטיס ריק", הוא אמר, "זה קארט בלאנש, וזה אומר שאני יכול למלא את הכרטיס הריק הזה בכל מה שבא לי".

"אוקיי", שוטטה שוב עם עיניה ברצפה, "אני לא בטוחה שאני מבינה, בוא נחכה לקצינה".

הוא נשם בכבדות. לא האמין שהוא צריך לספר דברים אינטימיים מהחיים שלו לבודקת ביטחונית בשדה.

"נכון שאמרת שאת רוצה לעוף מפה?" ניסה שוב, "ללמוד? לטייל? אז בגיל שלי כבר לא עפים לשום מקום. ולא ממש לומדים. ולא ממש מטיילים. חוץ מחופשות מדי פעם, שמוצאים איזה חוף יפה לשרוץ בו. מעבר לכך הכל רגיל, יש לי עבודה ושני בנים, ועכשיו חזרתי ממילואים, וכולם סביבי אומרים לי שלא חזרתי אותו דבר, למרות שאני מרגיש שכן. אבל הילה, שהיא מכירה אותי יותר טוב מכולם, היא אמרה שזה לא יכול להמשיך ככה, שמשהו עובר עליי, שאני מאוד עצבני וסגור, שאיבדתי את זה לגמרי, שאני חייב לקחת כמה ימים, ובגלל זה היא נתנה לי את הקארט בלאנש הזה, ובגלל זה היא אמרה לי שיש לי אישור ממנה לעשות מה שבא לי — נזם באף, סמים, נשים — כל פנטזיה שיש לי, רק שאתאפס כבר לפני שאני חוזר אליה הביתה".

כשאמר לידה את המילים "סמים", "נשים" ו"פנטזיה" החום טיפס מגופו אל פניו. הוא הרגיש כאילו הוא באמת בכוס היין השנייה שלו. שיח הגפן על ידה של מאי טיפס מעלה לעבר זרועה, מתחת לשרוול, ופתאום הוא חשב שאפילו מאי יכולה להיות הקארט בלאנש שלו.

"אבל אתם נשואים", היא אמרה כאילו קראה את מחשבותיו, "זאת בגידה".

"אם היא מאשרת", הרצין, "זאת לא בגידה".

"אני לא בטוחה", לפתע הוא ראה איך הצד הרך של פניה חוזר להתקשות.

הוא חש דחייה. האוזניים שלו בערו. הוא לא הבין איך הגיע למצב שהוא צריך להצטדק בפני בחורה צעירה ממנו בעשרים שנה.

"מה את מבינה בכלל?" התפרץ עליה לפתע, "מה את יודעת עליי? באיזה זכות את לוקחת אותי לטקס המטופש הזה שלך? אני אשם שנפל לי כדור בתיק? אני אשם שהייתי צריך ללכת לעזה באמצע החיים? אני אמרתי לה שאני לא צריך את הקארט בלאנש הזה, שכל מה שאני צריך זה שקט, ובעצם התכוונתי, שכל מה שאני צריך זה להיסגר בחדר לכמה ימים ושתחבק אותי, אבל לא אמרתי לה את זה כי התביישתי, אז אמרתי לה שאין לי פנטזיות חוץ ממנה, והיא אמרה לי שאני מתוק, אבל שזה באמת בסדר מבחינתה, שהיא מבינה, שאני גבר ולגברים יש צרכים. ועכשיו אני חייב לחזור אליה עם איזה משהו שאני בכלל לא רוצה לעשות".

הוא לא האמין שבכה מולה. שני הפנים שלה הופנו ממנו עכשיו. עיניה ברחו לצדדים כמו עיני דג. הוא מחה את הדמעות במהרה, רגע לפני שקצינת הביטחון נכנסה אל החדר. השתיים הסתודדו כמה שניות, ואז פנתה אליו הקצינה ואמרה, "אני ממש מצטערת, הבנתי שזה כדור מהמילואים".

"כן", הינהן לעברה, "זה כל הזמן היה איתי בתיק. הנה התעודת מילואים שלי", שלף את הנייד שלו והראה לה את הכרטיס הדיגיטלי בלי שביקשה. זאת הייתה תעודה שהוא היה גאה להציג, הרבה יותר מהקארט בלאנש הזה.

"הכל בסדר", הרגיעה אותו הקצינה.

"וחוץ מזה", פנתה הקצינה אל הבודקת שלו, "יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?"

"לא", אמרה הבודקת, "חוץ מזה הכל רגיל".

ביום כיפור שנת 91' טליה נשארה בתורנות שמירה בצבא. היא הייתה אז ספרנית בספריית מפקדת קצין חינוך ראשי, שהיו בה בעיקר קבצים מנוילנים של מורשות קרב בשביל כל מש"קיות החינוך שהיו צריכות לשנן את הקרב על המיתלה או בחווה הסינית, כדי שתוכלנה לתאר אותם בלהט מנומש לפלוגות חיילים עייפים ומשועממים שלרוב ניצלו את שעת החינוך היחידתית כדי לנמנם או לבהות בתחת הארוז בירוק של המש"קית הסמוקה מרוב ערכים. גם טליה התחילה בתור מש"קית חינוך, במשך שנה הדריכה בירושלים עד שהעלו אותה למשפט בתואנה שבסיורים בגבעת התחמושת היא ממציאה פרטים.

היא לא ניסתה להכחיש; אף פעם לא הצליחה לזכור את מהלכי הקרב ולכן נהגה להמציא כיד הדמיון הטובה עליה, עד שפעם, באחד הסיורים, נכח איזה קצין שאבא שלו נפצע שם, ומרוב עצבים על ההמצאות שלה דרש שיעלו אותה למשפט. להגנתה טענה שמה משנים הפרטים אם היא מדייקת באג'נדה. מה זה חשוב אם הלכו קודם בתעלה הזאת או בתעלה ההיא, העיקר שהיא מעבירה את הגבורה ואת ההקרבה ואת שאר הערכים שציוו עליה להנחיל. המפקד ששפט אותה הביט בה בעיניים מצומצמות ואמר בקול נמוך והחלטי, "ככה מתחיל פשיזם, כשהעובדות נהיות מגויסות לטובת המסר", וטליה עפה עליו.

היו לה דמעות בעיניים מרוב שהתפעלה באותו הרגע מהצבא המוסרי ביותר בעולם, אבל הוא חשב שהיא בוכה בגלל שגם אמר שהיא חיילת עצלנית ורשלנית, וריכך מעט את קולו כשהודיע לה שהחל מרגע זה היא מפסיקה להדריך ומתחילה לניילן מורשות קרב בספרייה בתל השומר. הוא לא קלט אותה בכלל. לא רק שלא הייתה עצובה, היא הייתה מאושרת, כי בשלב ההוא נמאס לה כבר לגמרי מירושלים ומכל מגדליה ומכל ההיסטוריה המכבידה שהעמיסו לה על הגב בתרמיל צבאי. נמאס לה מהקדושה האופפת כל, שצריך להתהלך בתוכה בשקט כמו ליד חולה אנוש, נמאס לה ממתפללים, מצלצולי פעמונים, מבייגלה עם זעתר, מהפחד להידקר, מהאלוהים בשלוש שפות שריחף מלמעלה, בוחן אותה בעין נוקבת ותופס אותה בכל הטעויות ובכל החטאים ובכל אי־הדיוקים. היא הייתה בת 19 ומה שבעיקר רצתה היה להתפשט מהמדים, ואם אפשר, בנוכחותו של בנצי.

***

בנצי קופרשטיין היה החבר הראשון של טליה. הם הכירו במסיבה ברחוב נחמני כשבאמצע Purple Rain של פרינס, נשבר לה העקב של הנעל. עוד לא היה לה ניסיון בנעלי עקב, וכשבנצי כרע על הרצפה ועזר לה לחלוץ אותן, הרגישה שזה רגע של סינדרלה והנסיך. גם אם זה לא היה מדויק מבחינת הפרטים, זה היה מדויק מבחינת האג'נדה. אג'נדה של אגדות. בנצי חלץ גם הוא את נעליו לאות הזדהות, הם רקדו יחד יחפים על מרצפות הסומסום הדביקות ולמרות שהיו רק בני שש עשרה, הרגישו שזה לילה גורלי, וכשיצאו למרפסת לעשן ולדבר, המשיכו המילים לזוז ביניהם באותו הקצב של הריקוד, והם היו בוערים ומיוזעים ובתוך העיניים הבהבו להם שלטי ניאון צבעוניים ובישרו שנולדת שם אהבה.

יש אהבות שנולדות מוקדם מדי בחיים או מאוחר מדי. שלהם הייתה כזו אבל הם לא ידעו את זה. בקושי ידעו משהו בכלל. עד שהכירו, טליה התנשקה רק פעם אחת וכל הזמן שאלה אנשים איך זה מרגיש להתאהב. כשהכירה את בנצי, גילתה. זה הרגיש כמו צמר גפן סוכר, כמו עקיצות מתוקות בכל הגוף, כמו חם וקר בבת אחת, כמו פרפרים בסוליות, כמו המפץ הגדול בלב. הם דיברו בלי הפסקה והכי מקרוב, גילו זה לזה הכל, אפילו סודות שבכלל לא ידעו שיש להם. הם רצו כל הזמן יותר ולא ידעו איפה עובר הגבול של היותר, רק ידעו שהם רוצים להיות ביחד עם כל הנשמה ועם כל הגוף. אז הם התנשקו עד שכאבו להם הלשונות. הידיים שלהם חיטטו בבגדים, לומדות לפרום ולהסיר ולפתוח ולהפשיט, כששעטו יחד במהירות דרך כל הבסיסים עד לכיבוש היעד הסופי. הוא היה הראשון שלה, והיא הייתה הראשונה שלו, וכששכבו המומים ומתנשפים אחרי שנפרדו מבתוליהם, הבטיחו שיהיו יחד לנצח. אבל כמה רחוק כבר אפשר להחזיק נצח כשאתה בן 16 וחצי, נכנס בפעם הראשונה ליבשת האדירה של הסקס והאהבה ומרגיש קולומבוס. לפעמים היו אומרים שאם היו נפגשים עשר שנים מאוחר יותר, היו מתחתנים מיד, כי זו הרגישה אהבה מהסוג שהולכים איתו לחופה. אבל הם היו רק בכיתה יו"ד והיו להם מלא שיעורי בית ועוד המון דברים ללמוד בהיסטוריה ובאנגלית ובספרות ובמתמטיקה ובחיים עצמם. התוצאה של חוסר ההלימה בין גודל האהבה לבין קוטן שנותיהם יצרה מצב שבו היו בו־זמנית רעבים ושבעים תדיר.

הם השתגעו האחד על השני אבל סבלו מפומו תמידי, הרבה לפני שידעו מה זה פומו. הרבה לפני שבכלל המציאו את הפומו. אלה היו שנות ה־90 והמילה הכי עדכנית בשפה הייתה "גזעי". "פומו" הייתה אז תחושה בלי שם, הרגשה מציקה של פספוס, וכשהיו בתחילת י"ב גבר על בנצי הפומו והוא בגד בטליה, וכשגילתה את זה, נזלה לאורך הקיר וקרסה על הרצפה, המומה מצליפת הקרח של הכאב. היא הודיעה לו שזה נגמר ביניהם אבל הם הצליחו להחזיק בנפרד בקושי שבועיים עד שבנצי הגיע אליה בוכה ומיוסר, עם זר של עשרה ורדים ביד ועם מאה סליחות בפה. היא חזרה אליו כי גם בשבילה השבועיים האלה היו סיוט. אף פעם לא ידעה שאפשר ככה להתגעגע. האהבה שלהם הייתה מילון בהתהוות וכל הזמן נכתבו להם בו מושגים חדשים. בשבועיים ההם נכתבו בו "בגידה" ו"שברון לב" ו"סתירה פנימית", כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבינה טליה שאפשר "לשנוא ולאהוב בבת אחת, באותן ידיים לזרוק אבנים ובאותן ידיים לאסוף אותן", כמו שכתב עמיחי. גם אם יכלה להבין את זה לפני כן מהראש, עכשיו הבינה את זה מהרגש. כי כנראה שככה זה להתבגר. למלא את התיבות הכלליות של המילים בשכבות של משמעויות אישיות שעשויות מניסיון פרטי, להתרסק אל תוך המילים כמו לתוך טקסי מעבר ולצאת מתוכן אחרת.

אז אחרי כל הסליחות והוורדים טליה הסכימה לחזור לבנצי, אבל שום דבר כבר לא היה כמו קודם. הלב שלהם קיבל דפיקה רצינית וכל הצורה שלו התעקמה. הם הפסיקו להיות שני ילדים תמימים ומאוהבים, והתחילו לגדל את המניירות שבהמשך ילוו אותם בחייהם הבוגרים כגבר וכאישה. היא נהייתה חשדנית, הוא נהיה אשם והטינה התחילה לטפס על הקירות הפנימיים שלהם כמו קיסוס. האהבה שלהם נעשתה מורעלת ולא היה לה כבר טעם של צמר גפן מתוק אלא יותר של שוקולד מריר שבעים אחוז. הם התחילו לריב הרבה, לגרד זה לזה את זיזי הפחד ואת זוויות הנטישה, התחילו להתאמן בלהיפרד. הבעיה הייתה שאף פעם הם לא באמת הצליחו. בכל פעם שנפרדו, הם נהיו מוכי אימה. הם אמנם ניצלו את ההפסקות הללו כדי לצאת עם אחרים, אבל הכל הרגיש גנוב ולא חוקי. הם היו אזוקים זה לזה, כפותים בהבטחה הנושנה להיות יחד לתמיד.

הם כבר הספיקו להיפרד לפחות עשר פעמים, ולפחות עשר פעמים לחזור. כל פעם קשים יותר וכועסים יותר, מאשימים זה את זה בזה שהם לא מצליחים להיות ביחד אבל גם לא מצליחים לחוד. בערב יום כיפור שנת 91' היו בעיצומה של פרידה נוספת, מורגלים באותם סבבי לחימה שבסופם מגיעה תמיד שביתת נשק, אותה חזרה נואשת זה לחיקו של זה שמתחילה באנחת רווחה של הקלה אבל מתחלפת מהר מאוד בתחושת תבוסה.

בבוקרו של אותו ערב כיפור, ישבה טליה בספרייה הצבאית בין מורשות הקרב כשלפתע בנצי נכנס לחדר. לקח לה רגע לקלוט שזה הוא, כל כך הייתה מופתעת לראות אותו פתאום באמצע הבסיס, באמצע הפרידה. שלושה שבועות לא התראו. שלושה שבועות שהיו כרגיל רוויי ייסורים וגעגועים וטלפונים מלאי האשמות הדדיות בשעות קטנות. היא חשבה שהוא בא כדי להתפייס, לקיים את אותו ריטואל שמתחיל תמיד בסקס סוער ונגמר בשיחה בה יגיעו שוב למסקנה שאין להם ברירה אלא להיות ביחד. אבל הפעם בנצי הפתיע.

"מצאתי איזה מהפנט ברעננה ואני נוסע אליו עכשיו כדי שימחק לי אותך מהזיכרון", הודיע לה בחגיגיות. זה היה הרבה לפני הסרט "שמש נצחית בראש צלול", ולקח לה זמן להבין מה הוא בכלל אומר. "אני לא יכול להמשיך ככה יותר", הוא הוסיף באותה דרמטיות שאפיינה את נעוריהם, והסביר שהגיע למסקנה שנדרשת כאן התערבות חיצונית ושאחרי חיפושים רבים הגיע לבן אדם שהבטיח לו שהוא יכול לגמול אותו ממנה "כמו שגומלים מסיגריות" והוא החליט ללכת על זה.

טליה לא ידעה אם לצחוק או לבכות. למרות שזה נשמע כל כך מופרך, היא נבהלה נורא כי באותו הרגע האמינה פתאום שזה אפשרי, והמחשבה שתישאר לבד עם כל מה שביניהם הייתה בלתי נסבלת. היא ניסתה לשנות את דעתו, להתחנן. הפצירה בו שיבטל את התור, שייתן להם עוד צ'אנס. אבל בנצי היה נחוש. הוא נישק אותה בלהט ונשבע שזאת הפעם האחרונה. באותו רגע צץ בה רעיון, לנעול אותו בחדר כדי שלא יוכל לעזוב, אבל בדיוק קראו לה למסדר, וכשחזרה לספרייה בנצי כבר לא היה שם.

***

כשטליה מספרת לי את זה, אנחנו מתפוצצות מצחוק. זה לא בגלל האוזו שהביאה מיוון ומזגה לנו ממנו יותר מדי. זה בגלל שככה זה הזמן, עושה לנו לצחוק ממה שפעם גרם לנו לבכות. וככה הנעורים — נראים כמעט מביכים מרחוק, אם להתעלם לרגע מצביטת הגעגועים.

"היית מוחקת משהו מהזיכרון מרוב שהמשהו הזה כואב לך?" היא שואלת אותי, ואני לא חושבת הרבה לפני שאני עונה, "את הארץ הזאת".

היא מהנהנת הרבה ועמוק. חצי שנה עברה מאז שעשו רילוקיישן ומדי חודש היא מוצאת איזה תירוץ לעלות על טיסה ולבוא. הספוטיפיי שלה עם הפלייליסט שכולו בעברית, מנגן לנו עכשיו ברקע את "ברחוב הנשמות הטהורות", וטליה מוזגת עוד אוזו ונאנחת.

אני רוצה לפוגג את הכובד שהשתרר אז אני שואלת מה היה בסוף עם בנצי, וטליה ממשיכה לספר אבל כבר בלי ההתלהבות: "במשך כל יום כיפור ישבתי בבית הכנסת של הבסיס והתפללתי. ביקשתי מאלוהים שזה לא יעבוד. שיעשה שההיפנוזה תיכשל ושבנצי ימשיך לאהוב אותי. שלא יצליח למחוק אותי אף פעם מהלב ושאהיה תקועה לו בו כמו קוץ שאי־אפשר לשלוף".

"נו?"

"אז כנראה שהתפילות עזרו, כי למרות שבנצי שילם למהפנט את כל המשכורת הצבאית שלו, מיד אחרי יום כיפור חזרנו להיות ביחד והמשכנו עוד למשך שנתיים לחזור ולהיפרד, להכאיב זה לזה, לאכזב ולבגוד בכל ההבטחות שאי פעם הבטחנו, עד שבסוף לא נשאר לנו כלום מהאהבה, בקושי שאריות. ופתאום יום אחד הבנו שהחיים קצרים מדי בשביל להתעקש על מה שכבר אבוד, וגם הבנו שלא צריך היפנוזה, מספיק פשוט להתייאש. ואז באמת נפרדנו, בפעם הזו לתמיד".

היא מסיימת בלגימה אחת את שארית האוזו שנותרה לה בכוס ומשאירה לי את הבקבוק ומבטיחה שבביקור הבא תביא עוד אחד כזה. אנחנו מתחבקות חזק והיא רצה, כי יש לה טיסה לתפוס, אבל כשאני מביטה בה מהחלון אני רואה שהיא נעצרת, מסתכלת סביב בעיניים קרועות לפני שהיא ממשיכה ללכת, הכי לאט שאפשר.

המלצרית כיוונה אותנו באיבה כאילו היינו מרגלים מארץ אויב. היא הושיבה אותנו בשולחן שעל שפת הכביש. הפאב גלש לכל אורך הרחוב. רק תמרורי עצור מנעו ממנו להשתרע גם על הכביש.

אריאל שילב רגל על רגל, הזמין תפריט והעביר עליו את אצבעו.

"מה להזמין לך? אני מזמין לך לבן".

רחשי מלחמה ננשפו סביבנו. מכל שולחן אפשר היה לשמוע את הרחש: נלחמים. נלחמנו. נילחם.

צל חלף תחת פנס הרחוב. דרך האור הקמצני ראיתי מדים מהלכים כבד־כבד.

"סליחה, אבל אין מקום", אמרה המלצרית והפנתה אלינו גב.

"אני חייב להיכנס אפילו לקצת... לכוסית אחת..."

"סליחה, אבל אין מקום", היא חזרה ואמרה.

"בבקשה, לא נותנים לי להיכנס לאף מקום".

"אז לבן מבעבע בשבילך?" שאל אריאל ולא התיק מבט מהתפריט.

"כן".

הצל התנודד לעברנו. המדים הלכו ונפרטו לפרטי פרטים. דרגות קרועות. כפתור או שניים חסרים. כתמי דם ניקדו את המדים. וכבר חדר הריח המוכר אל כוכי האף עוד לפני שעיניי החלו לטפס במעלה הצוואר העבה.

אנדרי אמר:

"אני אשב פה", ופסע לעברנו. "פסע" לא הייתה המילה המתאימה בשביל אנדרי: צעד וחצי שלו וכבר פרק את עצמו על שני כסאות.

"ויסקי בלי קרח", אמר למלצר שבהה בו, "אז אותך שולחים במקרים מיוחדים?"

המלצר מילמל משהו והלך.

"בעצם תביא בקבוק, שלם", ואז, אז אנדרי הוריד עליי מבט. מבט שהתרכז בו הכל. מבט של טינופת ומבט של יופי. מבט של תום ומבט חתולי. מבט של שיעור צרפתית בחורף. מבט של אבטיח בגג. מבט של צייד ומבט של אחרי ציד, כשמתפרקדים מול אש מתפצחת.

אריאל לא זיכה אותו במבט — הוא כלל לא הבחין בו — אבל גופו נדרך. כל גופו קוביות קוביות וקפיצים קפיצים אבל את רגע הדריכה הרגשתי: גבר ביתא ליד גבר אלפא תמיד מגיב אותו הדבר.

המלצרית העוינת באה והטיחה בפנינו מבעבע לי ומקציפה לאריאל. רגע אחרינו קיבל אנדרי מהמלצר סקוטי מעושן. הריח שלו דיגדג לי את האף. הוא מזג לעצמו כוס ושפך לתוך גופו הענק. ושוב מזג, לופת את הבקבוק בכל אורך אצבעותיו. לופת ומוזג. ואוחז ומערה. ומחבק ושופך.

אריאל מזג לי מהיין והקפיד בניגוב הטיפות היחידות שסררו. הגיש וסגר יד על ידי — אצבעות נחשי המים שלו מתפתלות באוויר. ציפורניו מטופחות.

אנדרי אמר: "אז אלו האצבעות שבחרת לך הלילה?"

שתקתי.

"אני מבין. יש מחסור. זמן קשה עכשיו. המבחר הולך ומצטמצם וגם בגזרת האיברים האחרים המצב לא יותר טוב."

דקרתי את הגביע והחזקתי בו. "ממתי את שותה את השטות הזאת? מה קרה להרגלי השתייה המפוארים שלך? יותר מדי שינויים לערב אחד," והוא הניד בראשו.

"ככה לא היה גם באינתיפאדה", אמר אנדרי והשיט מבט על כל יושבי הפאב, "באלפיים הכל היה סגור. מי שפה לא מאמין מה קורה בעזה".

אריאל הסתכל לכיוונו ואמר כמו מתוך נמנום עמוק, "חייבים להמשיך לחיות".

"להמשיך לחיות, כן. אבל אני רק קובע מוות. לא הייתי צריך להמשיך לפרמדיק. אתה מבין? לא הייתי קובע וככה הוא לא היה מת," והוא שפך מהוויסקי שלו על המדים ושיפשף כתם באצבע אחת. אחר כך הוריד עליי עוד קצת מהמבט שלו.

"את מכירה אותו?" שאל אריאל בקול איטי ושלח לשון לעבר הבירה, הקציף אותה ושוב שלח אותה קדימה, כמו לשון של זיקית.

התקרבתי אליו. ניסיתי להצטנף בו. אריאל נע, מופתע. אני, שתמיד שמה קור ומרחק בינינו. אנדרי הסתכל עליי וצחק, מרים כפותיו.

"מאיפה לי? סתם איזה מישהו שבא מעזה ומתנפל", אמרתי.

מפלי צחוק נשפכו מתוך אנדרי, "באמת שהתפשרת".

אמרתי, "לא כולם יכולים להרשות לעצמם ללכת על מתים", ואנדרי הסתכל בי בעיני הירח ההפוכות כלפיי. רק כלפיי. שום דבר לא היה קיים בעולם כשהקיף אותי ככה במבט.

לבסוף קם. מגדל אנדרי התרומם איתו. הוא הוציא את היד שלי מתוך היד של אריאל. שם עליה את כפתו ואמר, "אתה יודע מי זו, כן?" אריאל לא זז. "זו אישה שהיא מעל הזמן. אתה צריך מדי פעם להזיז את הזמן, כי בשבילה הוא רק מטרד".

והוא הוציא ערימת שטרות והטיח בשולחן.

אנדרי התרחק. הגוף המעוצב של אריאל נשאר לידי, גוף שפירנס כמה וכמה מכוני כושר באזור מערב ירושלים.

השארתי שם את אריאל, אותו ואת השיתוק שלו. תוך רגע הגחתי אל מאחורי הצללית המתנודדת של אנדרי. הוא לא סובב ראש. עברנו את כל רחוב יפו. תחנת הדלק לשעבר. פיתוח תמונות תוך חצי שעה לשעבר. ארבעה פיגועים שיצאנו מהם. לשעבר.

ליד שערי צדק הישן הוא סוף־סוף צנח על ספסל. רגליו פשוטות קדימה ומכסות חצי רחוב. בלי להסתכל בי אמר, "חתיכת דרך הלכת. מה את חושבת שאת עושה?"

"למה עזבת ככה?"

"עזבתי כי עזבתי".

"ככה באמצע".

"זה לא באמצע. זה הסוף. רק סוף וסוף יש לנו".

"אתה הבטחת, הבטחת לי".

"הבטחתי אבל אנחנו לא מעל המדינה".

"אבל המדינה נתנה. נכון שהמדינה נתנה?"

"לא אכפת לי. המדינה גם לקחה".

"אתה לא יכול ללכת ככה".

"אני מלא במוות. זה לא זמן טוב לאהבה עכשיו, כבר אמרתי לך. לא, לא. את לא בוכה לי עכשיו".

התכנסתי בתוך הגוף שלו. מוטת זרועותיו הייתה רחבה ואני ניסיתי להגדיל את עצמי כדי להיתלות על כל אורכה. "אני לא רוצה אותך. אני לא רוצה עכשיו. תלכי", אמר אנדרי וכל גופו רטט כלפיי. "לכי. את צריכה גבר נורמלי. כמו ההוא עם הבירה והלשון. מישהו טוב, בלי בלגן בשאסי. מקסימום כמה דפיקות בפח. מה את עושה?"

נצמדתי אליו. הוא היה שמן. תמיד היה שמן. עכשיו העלה את כל עזה על עצמו. ואלוהים, כמה שאני רציתי לטבוע בגזרת רפיח חאן־יונס שלו. כמה שאני רציתי, אלוהים.

אנדרי הוריד עליי מבט. "אי־אפשר להתקרב אל המוות".

תפסתי את השפתיים שלו בשפתיים שלי וחיכיתי. סוף־סוף שתק. הוא התחיל לנשק אותי פראי־פראי, נשיקה ויסקית מעושנת עם הרבה גוני ברזל חמוצים ועוד כל מיני דברים שמוחי לא הצליח למיין ולסווג. נישק ונישק ולא עצר להתנשם. ניסיתי להקיף את מותניו. ניסיתי להקיף את השמש. את עצמי ואת השמש שלי בו זמנית.

הוא גם נלחם. רב־סרן קוגן ניסה להרחיק אותי ביד אחת אבל האחרת התנגדה ומשכה אותי אליו. אמרתי את זה בקול, אמרתי חגיגי, "רב־סרן קוגן מנסה להילחם על חייו".

"סגן אלוף".

"ממתי זה?"

"העלו אותי בדרגה אחרי המוות".

שתקנו.

לבסוף הוריד ראש על הצוואר שלי ונשאר שם. עידנים חלפו והוא הגיר אליי ריח של ויסקי ודם וזיעה.

ליטפתי את הראש שלו. את עורק צווארו ההולם. מפלי מים זרמו לתוך המחשוף שלי. נזלגתי מים אנדראיים. ככה גיליתי שאנדרי בוכה.

כשחזרתי התפאורה הייתה אותה התפאורה בשינוי קל: הפאב כבר גלש אל הכביש בלי להתנצל. רכבים צבאיים חלפו בסמוך, נהגים התאדשו על ההגה.

אריאל ישב שם וכשהבחין בי ראיתי את השיתוק סר מעליו כמו במילת קסם. "אז את פה?" הוא אמר, מנומנם. "למה הלכת?"

"הנה, חזרתי".

"היין שלך, לא נגעת בו".

המלצרית העוינת עברה לידי. מלאת כוח עצרתי אותה בעזרת מבטי בלבד ואמרתי לה, "סקוטי מעושן. כפול ובלי קרח".

זה קרה לפני שנים רבות מאוד, כה רבות עד שנדמה שהוא התרחש בעולם אחר או בחיים אחרים. מדי פעם, בעיקר בחגים, היה אבי מסיע את אחי ואותי אל הצד האחר של ירושלים ולוקח אותנו אל אחד משלושת בתי הכנסת שייסדו בני עדתנו – עדת אנוסי מַשְׁהָד שבצפון־מזרח איראן – בשכונת גאולה, בכרם אברהם וברחובות הבוכרים. בית הכנסת המסוים הזה, שבו בחר סבי המנוח להתפלל ואבי המשיך בדרכו, היה הקטן והפחות־מרשים מבין השלושה. הוא שכן בחצר ירושלמית שהייתה סגורה מכל עבריה בקירות אבן גבוהים ועבים וחלק אותה עם הקלויז התוסס והרעשני של חסידי סדיגורה, שתפילתם הקולנית, האדנותית ורוויית היצר עמדה בניגוד חריף ללחש הרך, המתחטא, של בני העדה המַשְׁהָדִית שאולצו להתאסלם למראית־עין בתחילת המאה ה־19, חיו שנים רבות כאנוסים ונאלצו להתפלל בהיחבא, במרתפים ובכוכים נסתרים. בית הכנסת היה רך ונעים: השטיחים העתיקים, המאובקים שריפדו את הרצפה; ספסלי העץ שמגען של ידיים רבות החליק ושייף במשך השנים; האור שבקע מהמנורות שעל כל אחת מהן נתלה שלט קטן שהעיד על מי שתרם אותן לבית הכנסת; הכריות המעוכות שריפדו את המושבים ואפילו הצבע התכול־דהה, היפה להפליא, שבו נצבעו עיטורי הקיר וכדורי העץ שעיטרו את הבימה – המקום כולו נעטף בחמימות נעימה, מהוהה ומשפחתית של משהו שהיה מוכר עוד לפני שבאתי אל העולם ונשאר מוכר ומנחם גם אחרי שהעולם שהקיף אותו השתנה ללא היכר.

כשהיינו מגיעים לשם בשבתות ובחגים היינו חונים בדרך כלל ברחוב בר־אילן – שדרה רחבה ומנוכרת בשולי השכונה – חומקים במהירות מהמכונית, חובשים לראשינו את הכיפות שקופלו בכיס המכנסיים ומשתלבים באגביות בין הולכי הרגל עטופי־הטליתות ולבושי החג, שפסעו במתינות מופגנת ברחובות השכונה שהיו חסומים לתנועת מכוניות. תחושת החטא הקלה, המסעירה, שליוותה את המסעות האלה הייתה חלק בלתי נפרד מהחוויה ורק בדיעבד הבנתי שכולם, בעצם, ידעו היטב היכן אנו גרים ואיך הגענו לבית הכנסת, והעלימו עין בסלחנות מחויכת מחילול השבת והחג שלנו.

אבל ביום הכיפורים זה היה אחרת: התחושה הייתה חגיגית וכבדת משקל. בערב יום הכיפורים, מיד אחרי הסעודה המפסקת, היינו מגיעים לשכונה, לנים אצל דודי ודודתי ומבלים את כל החג כשאנחנו משוקעים בהוויה האחרת – הוויה שהייתה שונה מאוד מהיומיום שלנו בשכונה החדשה, בעבר האחר של העיר. ירושלים כולה הייתה מתעטפת בשקט מוחלט ביום הכיפורים, אבל בשכונה הישנה השקט היה מוחלט יותר, תקיף ועמוק עד שכמעט היה לו קול משלו, קול דממה דקה. גם האור היה אחר, בהיר יותר, והאוויר צלול ופריך יותר, ממש שביר. אבל יותר מכל היה הזמן של השכונה הישנה שונה מזה של העיר החדשה. הוא התקדם לאט יותר, בפסיעות קטנות ומדודות, כמעט בלתי מורגשות, ולפעמים אי־אפשר היה לדעת בוודאות אם הוא מתקדם קדימה או צועד לאחור, פונה אל העבר במקום אל העתיד.

***

השנים חלפו, הדברים השתנו בהדרגה. אבל עבורנו, שהגענו לשכונה רק פעם־פעמיים בשנה, השינויים הללו היו חדים ומודגשים. רבים מבני עדתנו עזבו את השכונה, הזקנים נפטרו בשם טוב מן העולם והצעירים עברו לשכונות חדשות, מודרניות ומהודרות יותר. את מקומם של המתפללים הוותיקים, שהיו בעיקר בעלי חנויות, סוחרים זעירים ופקידים זוטרים, תפסו מתפללים חדשים, שלא היו מבני העדה המשהדית ושרובם היו פועלים ובעלי מלאכה. האווירה בבית הכנסת השתנתה מדי שנה ונעשתה גסה וקולנית יותר, הרבה פחות רכה, עדינה ומאופקת. המתפללים החדשים הביאו איתם ערב רב של נוסחים זרים, והתחרו ביניהם מי ירים את קולו ויגרום לנוסח שלו לגבור על השאר. את התפילה הפרו לא פעם פרצי צחוק רמים, גערות גסות בשליח הציבור ולפעמים אפילו קטטות ותגרות על עניינים של מה בכך: מי ישב במקומו של מי; מי משך את התפילה מעבר לזמן הראוי; מי הזדרז או התעכב מדי במכירת העליות בתפילת השחרית של שבת וחג. אבי ודודיי עיקמו את חוטמם, החליפו מבטים רבי משמעות והחליטו מדי שנה שהגיע הזמן לעבור להתפלל בבית הכנסת הגדול שהקים החאג'י הנכבד ר' יחזקאל הלוי כשעבר בירושלים בדרכו חזרה למשהד מהעלייה לרגל למֶכָּה, שאותה נאלץ לקיים כמו רבים מנכבדי העדה כדי שהשכנים המוסלמים לא יחשדו בהם שהם עדיין יהודים־נסתרים. בית הכנסת הגדול היה יפה ומרווח יותר. הוא נמצא במרחק כמה דקות הליכה מבית הכנסת הקטן שלנו, ורבים מחבריו הוותיקים של אבי עדיין פקדו אותו בקביעות. אבל הנאמנות לזכרו של סבי המנוח, שקבע את תפילתו בבית הכנסת הקטן, ומן הסתם גם כוחו של ההרגל החזירו אותנו הנה שוב גם בשנה הבאה.

בשנה שבה קרה המקרה שעליו אני רוצה לספר השתנה בית הכנסת כבר ללא היכר. איש מזקני העדה לא היה כבר בחיים, ובבית הכנסת לא נותרו אף פנים מוכרות, ואף ניחוח או צליל שיזכירו את העבר ויאפשרו לנו להתרפק עליו. בין הזרים הרבים שמילאו את החלל המוכר בלט איש אחד – גבר נמוך קומה וחסון, בעל שפם אפור שהשתפל משני צידיו של פיו, שחבש על ראשו כיפה צבעונית גדולה. הילה של עצבנות, של אלימות כבושה, אפפה את האיש. תנועותיו היו חדות, וקולו מעובה מזעם עצור. היה בו משהו שמשך את העין ולא איפשר להתעלם ממנו. אבל הפרט שנחרת עמוק במיוחד בזיכרוני היו עיניו של האיש, שהיו גדולות מאוד וכחולות מאוד – כחולות באופן שהיה כמעט מזעזע – והעובדה שהמתפללים האחרים התלחשו עליו שהוא טְבֶרְיָנִי; כינוי משונה שלא שמעתי מעולם ושאותו הם ביטאו באופן שרמז, שהפרט הזה היה בעל משמעות מיוחדת, מסתורית.

באותה שנה הצטרף אלינו אורח נכבד, הדוד מטהראן שנהג לבקר בארץ בתקופת הקיץ אבל החליט הפעם להאריך את שהותו בירושלים גם לתקופת החגים. הדוד, שהיה איש אלגנטי במיוחד, היה לבוש בחליפה אפורה הדורה ובעניבה. הוא הסתכל סביבו, נרתע בעליל מהמתפללים החדשים שגדשו את בית הכנסת של אביו המנוח, עיווה את פניו בסלידה ולחש משהו באוזנו של אבי שמשך בכתפיו בתנועת "מה לעשות?" מתנשאת וחזר לעיין במחזור שבידו. התפילה התנהלה כרגיל, מטלטלת בין רגעים של חרדת קודש לרגעים של קלות ראש, בין ריכוז עילאי לפיזור דעת ופטפוטי סרק שהגבאי השתיק מדי פעם במכת אגרוף רבת משמעות על דלפק העץ של הבימה. הטברייני התבלט מאוד במהלך היום. הוא הרבה לפטפט, וגם לגעור באחרים שהעזו לדבר בזמן התפילה; העיר הערות קצרות רוח ועוקצניות לשליח הציבור המסכן, שראשו כאב וקולו נצרד מחמת הצום והחולשה; העלה בעקשנות את המחירים של העליות והכיבודים שבהם חשק; ובכלל, הוא התנהג בבית הכנסת שלנו כמו היה בעל הבית, למרות שמעולם לא ראינו אותו קודם ואיש לא ידע לספר מתי ולמה הוא עקר מטבריה הרחוקה וקבע את מושבו בבית הכנסת הזה דווקא. אבל אפילו ההתנהגות הלא־נאותה, המחוצפת הזאת לא הכינה אותנו למה שהתרחש בערוב היום הקדוש, בטקס ההבדלה שבסיום הצום.

השמש נטתה לשקוע, והמתפללים עקבו בתחושת רווחה אחרי הצללים המתעבים ופיסת השמיים ההולכת ומחשיכה, שנמתחה בחלקם העליון של החלונות המקומרים. הצום היה ארוך ומייגע, ותחושת הניכור שחשנו במקום, שהיה פעם כה מוכר ואינטימי, גם היא תרמה לקוצר הרוח שלנו ולרצון שהיום יסתיים כבר. הדוד מטהראן סיפר לאבי שהוא הביא איתו במיוחד בקבוק של מי ורדים מאיראן, בושם טבעי שנודע באיכותו, שאותו הוא התעתד לתרום לקהילה לזכרה של אמו, סבתי האהובה, שנפטרה לא מכבר. הוא הוציא מתיק הטלית שלו את הבקבוק הקטן, המעוטר באותיות פרסיות שחורות ומסולסלות שעוררו בי סקרנות ועניין שאותם אני זוכר עד עכשיו, והראה אותו לאבי. אבל לא רק בי עוררו מי הוורדים המיוחדים מאיראן סקרנות ועניין.

הטברייני, שקבע את מושבו בצד השני של בית הכנסת, ממש מולנו, נעץ את מבטו הכחול, העז, בבקבוק כאילו ראה משהו שחורג מחוקי הטבע. פניו עזי־המבע האדימו, ושפמו סמר כמו פרווה של חיה נרגזת. כמה דקות לאחר מכן, כשהפסוקים האחרונים של התפילה נאמרו בנימה חגיגית ותרועת השופר הרמה קרעה את רוע גזר הדין והבטיחה לנו שנה של שלום, שלווה וברכה, קמו המתפללים ממקומם והתכנסו מסביב לבימה כדי לקיים את טקס ההבדלה שחתם את עבודת היום. הדוד, הדור בחליפתו היפה ונושא בגאווה את בקבוק מי הוורדים היקר, פסע גם הוא אל עבר הבימה, לצידו של אבי ושאר קרובי המשפחה. אבל השלווה והשמחה הופרו מיד. קול נהמה מקפיא דם, כמו שאגה חנוקה של חיה טורפת, נשמע מצידו השני של בית הכנסת. הטברייני, פניו ארגמניות מחרון ועיניו מבליחות בכחול מחריד, נורה ממושבו והסתער אל עבר הדוד שקפא על מקומו בתדהמה. המתפללים רצו אל עברו של הטברייני, מנסים לחסום את הסתערותו המטורפת. אחרים הקיפו את הדוד ויעצו לו לצאת מיד מבית הכנסת.

"הוא משוגע", הם לחשו לו בחשש, "ממש משוגע!"

אבי, שאמנם לא היה איש מהיר חמה אבל גם לא מישהו שכדאי להרגיז אותו, הציץ כדי לבדוק שאחי ואני נמצאים במרחק בטוח, השליך את תיק הטלית שלו אל אחד הספסלים, היטה את גופו קדימה והתחיל להתקרב באיום אל עבר הטברייני, נכון להגן בגופו על אחיו שעמד עדיין המום, חובק בידיו את הבקבוק הקטן.

"אתה יודע שיש לי חזקה על מי הוורדים!" שאג הטברייני, שכמה וכמה מהחסונים שבמתפללים אחזו בזרועותיו כדי לרסן אותו. "יש לי על זה חזקה!"

הייתי צעיר ולא ממש הבנתי מה המשמעות של המילה "חזקה", אבל אפילו אני הבחנתי באבסורד המוחלט של הטענה, וגם באירוניה שהייתה גלומה בה: לריב על מי רשאי להביא מי ורדים להבדלה של מוצאי יום הכיפורים. ואז עשה הדוד מטהראן מעשה שרישומו ניכר בי עד היום: הוא התנער מעמידתו הקפואה, חייך אל הטברייני חיוך ידידותי, ניגש אליו והגיש לו את בקבוק מי הוורדים.

"בבקשה, אדוני", הוא אמר לו במבטאו הקל ובנימוס האיראני המופלג, שנראה כה זר על רקע ההתרחשות ההמונית, הגסה, שאל תוכה הוא נקלע. "בבקשה, אדוני, מי ורדים, בשביל ההבדלה".

***

ההשפעה של המחווה הפשוטה, הלא־צפויה הזאת על הטברייני הייתה מדהימה: הכעס הנורא שחמר בו נמוג בבת אחת. פניו, שהתעוותו למסכה של זעם חייתי, התרככו כמו פניו של ילד קטן המחייך מתוך הדמעות. השאגה שלו נקטעה באמצע, ובמקומה פרץ מפיו זרם רך, מתמשך, של איחולי חג מגומגמים. המתפללים הרפו מזרועותיו, ואלה שהתרחקו בחשש מהקטטה חזרו להתכנס סביב הבימה. אבי אסף מעל הספסל את תיק הטלית שלו, והציץ לוודא שאנחנו עדיין לידו. גופו הדרוך התרפה מעט, אבל ידעתי שהוא לא יסיר את עיניו מהטברייני עד שנצא משם ונחזור הביתה. מישהו הדליק את הנר, שני קידש על היין ושלישי יצק מי ורדים אל כפות ידיהם הקעורות של המתפללים. הטברייני נצמד אל הדוד והמשיך לפטפט איתו בקול מתוק מדבש כאילו מצא את אחיו האובד. הדוד האזין לו בחצי אוזן, תוהה מן הסתם מתי ירשו לו כללי הנימוס להיחלץ מהסיטואציה הלא־נוחה הזאת ולחזור אל חייו המסודרים, האלגנטיים, הרחק מבית הכנסת הקטן והצפוף הזה, המלא באנשים גסים וניחרים שאין לו איתם דבר וחצי דבר מן המשותף. אבי הציץ בשעון הקיר, לחש משהו באוזנו של הדוד שהינהן והתחיל לסגת מהבימה אל עבר פתח היציאה. הטברייני אחז עוד רגע בידו העדינה של הדוד, מתרפק עליה בחמימות לפני שהניח לה ואיחל לנו, בפעם המי יודע כמה, שנה טובה, בריאות והצלחה.

בדרך הביתה, במכונית, אמר אבי פתאום, כאילו המשיך בקול רם שיחה שהתנהלה בינו לבינו, "כן, בשנה הבאה נלך לבית הכנסת של חאג'י יחזקאל, הרבה יותר יפה שם".

הטוראי עמד מעל מדיו, מכנסיים וחולצה. הרס"ר מסר לו את הלפיד ואמר, "עכשיו תשרוף".

"אבל מה אני אלבש?"

"על זה היית צריך לחשוב לפני שנרדמת, לפני ששברת שמירה. תשרוף את המדים. אתה לא ראוי ללבוש אותם. למען יראו וייראו".

מאז החל מבצע שלום הגליל סבב הרס"ר בלילות בין עמדות השמירה בבסיס ברמת הגולן. ביד אחת אחז מקל של מטאטא ובידו השנייה אבוקה דולקת. גבו של הטוראי כאב מחבטת המקל.

"אני עושה לך כאן ביעור חמץ", אמר הרס"ר למפקד הבסיס. "צה"ל מלא חמץ. בפסח ובכל השנה. אתם חושבים שיש לכם צבא, אני אומר שיש לכם חמץ. לחמניות. רובם שוברים שמירה, עולים לשמור ונרדמים מיד. רק תן להם לישון. אנחנו בקצה כאן, חשופים, אבל אנחנו נרדמים. ולא לחמש דקות, זה לא נמנום קצר. לא־לא, הם אוהבים לישון שעות בשמירה. הם חושבים שהם גונבים את השינה הזאת מהצבא. שהצבא גנב להם את החיים והם גונבים מהגנב. שמעתי חיילים אומרים את זה".

המפקד אמר, "מים גנובים ימתָּקו, רס"ר רוּג'וּם".

"זה לא מצחיק", הרס"ר אמר.

"מי צוחק?"

"אתה".

"לא אמת".

"חכֵּה חכֵּה".

"חכֵּה לְמה?"

"חכֵּה ותראה".

"השיחה הזאת לא הולכת לשום מקום, רוּג'וּם".

"ככה זה בחיים".

"אתה מתחצף?"

"אני קובע עובדה".

המפקד אמר משפט שאביו היה חוזר עליו וממנו למד אותו, "אין עובדות, יש רק פרשנויות". אביו היה הפילוסוף של הקיבוץ.

"זאת הפרשנות שלך שאין עובדות", הרס"ר אמר. "לנו יש אמת אחרת. אנחנו חונכנו על ערכים מסוימים. העולם אינו הפקר. יש בורא לעולם".

"כן? ומה עם השואה?"

"ומה עם השמש, הירח והכוכבים?"

"אתה מזיע, רוג'ום".

"שפעת".

"תהיה בריא, בפקודה".

הרס"ר השתעל.

הרס"ר היה מסתפק בחבטת מקל ובאזהרה בפעם הראשונה. בפעם השנייה היה מפעיל את סמכותו. הטוראי רכן, בתחתונים בלבד, וקירב את הלפיד אל צווארון החולצה הירקרק. הבד עלה בלהבות. הרס"ר הפך את המדים בנעל השחורה ואמר, "עדיף שהמדים ייראו ככה ולא אתה, בפעם הבאה תישאר ער". העשן עלה בגרונו והוא השתעל בחוזקה וירק הצידה.

הטוראי הביט בו מתרחק לקצה המזרחי של הבסיס ויוצא מן הגדר בשער שרק לו היה המפתח למנעולו. הטוראי נשאר לשמור בתחתונים, גופייה ונעליים בעמדתו. היה לו קר. הוא חבש את הכומתה. הוא ידע היטב שהרס"ר נהג להביא לשוברי השמירה מדים חדשים אחרי כמה דקות. הוא עצמו כבר עבר את הטקס הזה לפני חודשיים. הרס"ר כנראה לא זכר אותו.

הרס"ר יצא מהשער אל השדה. מצחו להט מחום, והוא קירב את המפתח הגדול הקר אל מצחו.

פגז נתקע בדופן המשוריינת של הטנק וקרע אותה. הטען־קשר שישב לצידו נשאר לשבת זקוף אבל לא ענה כשפנו אליו בצעקות. אחר כך הם ראו שדופן הטנק נפערה וחתכה לו את עורק הצוואר. ואז הם נפגעו פעם שנייה. היה שם רעש אכזרי, כמו פטיש פלדה מכה בפעמון גדול. רק מהרעש שם אפשר היה למות. הוא איכשהו נזרק החוצה, התגלגל וזחל בין אבנים וחושך וקוצים.

***

הוא התעורר בלילה לתוך הדממה. ציפור בהירה גדולה חלפה נמוך מעל סלעי בזלת. פתאום הבין לחרדתו שהוא אינו יודע מי הוא. שהוא אינו יודע מה שמו ושם משפחתו. הוא טילטל את ראשו כמו בניסיון לשחרר את המחסום הזה, אבל זה לא עזר. הוא לא זכר לא את שם אביו ולא את שם אמו ולא את שמה של אחותו. זה לא נורא, זה לא נורא. זה עוד מעט יחזור. השמות עוד מעט יחזרו. זה לא יד או רגל שאיבדת. רק מילים. רק שמות. אל תיבהל. תנשום. הם עוד מעט יחזרו. והוא גישש אחר הדיסקית כדי לקרוא מה שמו, אבל היה שם כה חשוך עד שהוא לא ראה דבר. מישש את הבליטות. אצבעותיו לא פיענחו את הכתוב. שכב בין אבנים. הוא לא יכול היה לזוז. גופו היה תקוע בפינה מתחת לשמיים.

אחרי שנה, כשהוא יחזור לשם עם צוות טלוויזיה, יראה שזה מעין מבנה עגול וקדמוני שהוא נתקל בו או זחל אליו. זה היה רוּג'וּם אל הירי, מבנה אבן עתיק ומעגלי, שבשוליו היו כמה דוֹלְמֶנים, ובאחד מהם כנראה מצא מסתור.

גם אחרי המלחמה הוא לא הצליח לשחזר את שמו. מובן, אמרו לו מהו שמו, וכשעלה האור הוא גם ראה את הדיסקית. אבל הוא לא זכר שזה היה השם שלו. הוא לא מצא שום וו חיבור לשתי המילים האלה. וכשקראו לו בשם הזה הוא לא הגיב. אחרי הכתבה שעשה עליו מוטי קירשנבאום בטלוויזיה, התחילו לכנות אותו רוּג'וּם. אפילו אמו ואביו. מכל עבר נשמעה המילה. רוּג'וּם במכולת. רוּג'וּם במוסך. רוּג'וּם אצל רופא המשפחה.

הוא אמר למוטי קירשנבאום, "רק מהרעש שם אפשר היה למות", ומוטי קירשנבאום חזר על המילים האלה בסוף הכתבה והשתתק.

הוא התעורר עם שחר, מכוסה שמיכה צבאית עד סנטרו. חייל עמד לידו עטוף שמיכה צבאית זהה והסתכל בו מלמעלה. הוא לא זכר כמה ישן ואיפה הוא נמצא. מבעד ערפילים, שכמו עטפו את ראשו ואת אוזניו, שמע מישהו קורא בשמו, שב וקורא בשמו. אך לא היה זה השם רוּג'וּם אלא שמו האמיתי, שבמלחמת יום כיפור נמחק. ואז הניחו אלונקה מתחת לגופו, חיברו עירוי ופערו את עפעפיו. הן נטרקו מיד. הוא התאמץ מאוד לראות. מבעד לסדקי עיניו הכאובות ראה ענן בולע את השמש העולה.

האם באמת היא הייתה שם? שתי הילדות, שתפקידן היה לסדר את הספרים בספרייה, עמדו על גדות בריכת הזיכרון והביטו במים. המים היו צלולים וראו מבעדם את דגי הזהב הכבדים והשמנים נעים בחלקלקות, אבל הדמות ההיא שאולי נשקפה מבעד למים לא נראתה שוב.

"היא הייתה שם באמת", אמרה ילדה א'.

"את בטוחה?" שאלה השנייה, "אולי זה היה נדמה לך?"

"אבל גם את ראית, לא?"

"אולי זה היה נדמה גם לי".

עדות א': זה מעצבן אותי, כי שמעתי בקול שלה שהיא לא בטוחה. אני בטוחה. אני ממש בטוחה שראיתי אותה. זו רק ב' שמערערת את ביטחוני.

עדות ב': לא יכולתי לאכזב אותה ולהגיד לה שבעצם לא ראיתי שום בת־ים. זה לא נעים להיות זה שלא רואה. גם לא יכולתי לאכזב את עצמי, גם אני רוצה לראות דברים נפלאים. ואם יש ואני לא רואה את זה, אז זה גם סוג של נדמה. נדמה שאין. האם אלה שרואים מתבססים על היש? ואם זה כך, איך זה שיש אחרים שלא רואים? האם זה מכחיש את היש או שהיש הוא המצאה של המשתוקקים לנפלא?

"בואי נחזור לספרייה", אמרה א', "ובסתר נציץ מהחלון, כך שהיא לא תבחין בנו, אולי היא תעלה שוב".

***

בחדר הקריאה ישבו קוראי הקבע של העיתונים. הבוקר היה שם ג'ון, בחור מהמתנדבים שבאו להתחנך לישראליות. ג'ון התאמן בפָּרות. אחרי שחילק להן מנה של גרעינים לא נכונים, הפרות התנפחו, וג'ון שוחרר מן הרפת עד שימצאו לו מקום חדש להתאמן בו.

הוא היה שקוע בירחון העתיקות, מבין כבר שארץ ישראל מתנהלת מעל האדמה ומתחתיה.

א' אמרה לג'ון: "יש בת־ים בבריכת הזיכרון, ראיתי".

ב' הביטה בה בעיניים מבוהלות. היא חיכתה לראות איך זה יעבור. "כמו שאמר אותו מחזאי ידוע, יש דברים שמתחת לאדמה ומעל האדמה שיד האדם קצרה מלהשיגם", אמר ג'ון.

היא שאלה את עצמה, האם גם הוא ראה? הוא מאמין, או שהוא סתם מדבר?

ואז א', מחוזקת מהתגובה, אמרה: "זה לא מספיק להציץ מהחלון, אנחנו חייבות לבדוק שוב".

"לא בעיה", אמרה ב' בלשון עקומה. והן ירדו שוב לבריכה. שם צפו שושנות המים כמו כתרים זעירים, כאילו הן חוגגות איזה נשף. ודגי הזהב השמנים הזכירו יותר מכל גורואים בודהיסטים שהגיעו כבר לשלוות נפש.

"צריכים להיכנס למים ולראות", אמרה א' והשתהתה רגע.

"טוב", אמרה ב', "אני מוכנה לצלול". זה נבע מתוך חוסר הברירה של הלא־מאמינים. והיא צללה. כשיצאה, שערותיה שזורות צמחי מים ושושנת ים אחת תקועה על מצחה כמו פנס, היא אמרה, "חוץ מדגים וצמחים, אין שם שום דבר".

"אבל תראי מה עשית", אמרה א'. הצינור שהעביר את המים לבריכה סטה ממקומו והמים הציפו את כל הסביבה.

"מה יהיה עם הדגים? ומה יהיה עם השושנות? ובת־הים בעצמה, היא תמות". א' התחילה לבכות.

"לראות זה לפעמים עצוב", חשבה ב' בנפש מכווצת מאשמה.

ג'ון שמע את בכיה והציע לקרוא לחצרן שיתקן מהר את הצינור.

"היא תמות, היא לא מתאימה ליבשה", המשיכה א' לבכות.

ב' לא נתבהלה, זה הפיצוי של הבלתי רואים.

"קודם נוציא את הדגים משם", אמרה א', "נקשור אותם בחבל ונוליך אותם אל הכיור בחדר השירותים שבספרייה. למה את עומדת?" היא גערה בב', "תזדרזי להציל".

האם ראה מישהו את שיירת הדגים המוצלים שדישדשו בעקבות א' בלכתם לספרייה?

"אבל בת־הים", אמרה א' "מה יהיה עליה? האם גם אותה אפשר לקחת לשם?"

"אותה אי־אפשר להחביא בחדר השירותים, מוכרחים מיד להעביר אותה למים אחרים".

"מגדל המים", היססה ב', מפקפקת.

המגדל נישא במרכז החצר כאילו הוא שהגה את רעיון היישוב הזה. בקצהו אפשר היה לראות את עין המים שהתפלגה לתוך צינורות מי השתייה. ב', שעלתה לקצה המגדל, השקיפה מבוהלת, מלמעלה נראו הבתים, העצים כאילו התחלפו ביישוב אחר. הסולם היה מאוד גבוה. א' נשארה למטה בתואנה שהיא צריכה לשמור על בת־הים.

כשנחתה, אמרה ב' בלב פועם עדיין, "ראיתי, אי־אפשר להצליל אותה פה, המים לגמרי קפואים".

"אני אשאל אותה לאן היא רוצה", אמרה א'.

"בסדר, היא אומרת שננסה את בריכת השחייה".

הבריכה הייתה מצבור מים להשקיה. מחטי אורן ועלים יבשים שנשרו מן העצים הסמוכים צפו על פניה ושיוו לה מראה פראי, כאילו הייתה בריכה ביער. לפעמים ראו שם ציפור גדולה שבאה לשתות. הבריכה העמידה פנים שהיא זוכרת את היער. גם הרוחצים השתתפו בהדמיה הזאת.

המתרחצים לא הורשו ללכת לבריכה מבלי שהייתה שם נוכחות מציל. במלתחה היו תלויים בגד הים והחלוק של המצילה שסיימה את המשמרת.

"אני מלבישה אותה מיד בבגדים האלה", אמרה א', "כדי שאף אחד לא יזהה אותה".

"ודאי", אמרה ב'.

על מעקה הזפת שבלע שמש שכבו כמה מתרחצים. גדי היה נציג מאחת הכיתות הגבוהות. הוא היה נער מאוד מרשים ואי־אפשר היה שלא לשים לב אליו, בעיקר כשמדובר בבנות המעמד הכיתתי הנמוך יותר. א' פנתה אליו בגמגום מה, בניסיון לפתוח בשיחה.

"אתה לא תאמין למה שראיתי. לספר לך?"

ב' פערה את עיניה, היא התפעלה מאומץ ליבה של חברתה.

"אני רואה אותה", אמר גדי. הוא דווקא שמח להאמין.

הדמות הזאת לא הייתה דומה לכלום, היא הדיפה את ניחוח הלא־ייתכן. זה היה מלהיב מאוד, כאילו מי הבריכה התלקחו באמצע היום באורו של הירח.

"או־או", חשבה ב', "עוד אחד כזה", היא סברה כל הזמן שא' במיעוט. זו הייתה תגלית לא נעימה. אבל היא בעצמה הופתעה לשמוע את המחשבה המדויקת שיצאה מפיה: "אלה מי שתייה, מה את רוצה, שכולם ישתו מי בתולת־ים?"

"אוי־אוי־אוי", אמרה א', והיא ביקשה מגדי שיעזור לה לקחת את העלמה לכיוון הספרייה, אולי בריכת הזיכרון כבר חזרה לתקנה.

"זו לא בעיה", אמר גדי ונשא את בת־הים על הידיים. "היא קלה מאוד", הוא אמר, "משקל של כלום". הוא תמיד קיווה לצאת מעולם המשקלים הכבדים.

***

כשהגיעו לספרייה היו שם עכשיו ג'ון, גדי והחצרן, שסיים את עבודתו ועצר לשתות תה עם החברים. הוא שיתף אותם בלקחי החיים: "מעניין, כל מה שסגור רוצה להתפרץ החוצה. תמיד אמרתי, מה צריך את הבריכה הזאת! היא רק מסמר בראש". ובת־הים, שאולי שמעה, אם גם היא הצטרפה למשתה התה, ודאי נתלעלע המשקה בפיה.

ילדה ב' אמרה, "מה, היא שותה תה?"

וג'ון אמר, "קרוב לוודאי שכן, כי אם לא, ניטל על כל גיבורי הספרים לשהות בצום ארוך ובצימאון נצחי".

בין מדפי הספרים ריחפה עכשיו רוחו של מבקר הספרות, שהתערב בשיחה: "זאת טעות. אין מה להשקות את גיבורי הספרים. הם בממד הכאילו. אנחנו לא נספור את בת־הים", הוא אמר, "זו בסך הכל השתקפות של הילדוּת הבודדה של הסופרת שראתה את זה. היא בנתה על זה ששתי הילדות היו פטורות מהורים".

ג'ון שאל, "למה אתה מתכוון?"

"אחת מהן נשלחה הנה מפני שהוריה התגייסו לשליחות לאומית", ענה המבקר, "והשנייה, אִמהּ יצאה לתקופת השתלמות".

"אבל בדידות", הוא הוסיף, "לא בהכרח הופכת אנשים לדומים".

הערב החשיך את החלונות ושותי התה התפזרו. א' יצאה בחסות החשיכה להחזיר את בת־הים לבריכת הזיכרון שתוקנה בינתיים.

ב' השתהתה מאחור, נושמת את הערב לעצמה. היא נעלה את דלת הספרייה במפתח. מן המדרגה ראתה חלוק רחצה זרוק על הדשא. היא נבהלה והחליטה ללכת מסביב. הפעם לא שאלה את עצמה אם זה רק נדמה לה. היא התחרטה שהיא לא התנצלה בפני בת־הים. "הייתי צריכה לבקש ממנה סליחה שלא האמנתי. כי גם הפחד הוא הוכחה".

בעיר הזו השמש שקעה שעתיים מוקדם מדי והבוקר עלה שעה מאוחר מדי, אבל זה עוד היה נסבל. מה שלא היה נסבל זה הריח. ההיעדר שלו. בעיר של הסופר האוויר והים היו מלופפים זה בזה, מעורבבים אחד בשני כמו גבר ואישה שרק הכירו ועדיין רוצים מאוד. אבל בעיר הזו, הרחוקה, האוויר והים היו כמו גבר ואשה אחרי ריב מכוער, רחוקים ועוינים. כשהזמינו אותו לכאן הוא דווקא שמח. באתר האינטרנט ראה את העיר וראה את הים, ולמרות שזו לא הייתה העיר שלו, וזה לא היה הים שלו, עדיין היה משהו בצירוף המוכר של עיר וים שגרם לו לחשוב שירגיש פה בנוח. זה היה לפני שידע על השמש ששוקעת מוקדם מדי ועל הריח שחסר. לשמש עוד אפשר להתרגל. אתה מדליק את האור בחדר, או מסובב את מחוגי השעון שעתיים קדימה, כאילו שבאמת אפשר ככה, בשני סיבובים, לדלג יבשות וימים. אבל האוויר כאן הריח אחרת, והאוויר זה הכל. הוא ספר את השעות עד שיוכל לחזור הביתה.

בשש בערב לבש את הג'קט המכובד ואת החיוך העניו שקופל בכיס של הג'קט, ויצא אל אולם הכנסים. הפקידה במלון ציירה לו מפה מבעוד מועד, והוא הגיע לשם ברגל בלי לטעות אפילו פעם אחת. הוא היה גאה בעצמו על כושר הניווט שלו, ומאוכזב מהעיר הישרה, המשעממת, שאף קפל חבוי לא נגלה בה לפתע להטות אדם ממסלולו. המנחה קידמה את פניו בלחיצת יד אינטימית, לחשה באוזנו שחשה שהספר נכתב ממש בשבילה, ואז הסמיקה, כאילו נוכחה שאמרה יותר מדי על עצמה ופחות מדי על הספר, ובתנועת יד מהירה, כמעט זועפת, תחבה לידו את העותק הזר ואמרה, "אלו הקטעים שתיכננתי לקרוא". הוא פתח את הספר ששמו התנוסס עליו מבלי שיוכל לקרוא בו מילה אחת, ובהה בפסקאות שהודגשו בטוש צהוב זוהר. בקלות יכול היה לבקש ממנה שתאמר לו מה בחרה. האנגלית שבפיה הייתה טובה דיה כדי להשיב לו. אבל הסופר עשה את היום כולו שקוע בשפה שאיננה שפתו, בראיונות ובמפגשי קוראים ובביקור הקטן במוזיאון העירוני, ועל אף שהיטיב להתבטא באנגלית בכל זאת חש עצמו מיוגע מעט, כאילו נכנס לשחות כשכל בגדיו עליו. העדיף לנחש אם כך — הביט באישה שמולו וניסה לשער, אילו מכלל השורות שכתב תישא חן בעיניה דיה כדי להיצבע צהוב ולהיקרא לפני קהל המתכנסים. והיא, אולי הרגישה את מבטו בולש אחריה, אמרה: והכי אהבתי את לילי.

זה היה מוזר, משום שהסופר מעולם לא כתב על שום לילי. הוא היה בטוח בזה. כתב על משה, ואבי, ושלי, אבל לא על לילי. הזעם טיפס כעת במעלה גרונו כמו נדל. הרי ברור שהאישה שמולו לא טרחה לקרוא את הספר. סילסלה את שערה, בחרה חולצה בקפידה לרגל האירוע, אבל את הספר לא טרחה לקרוא. או אולי (וכאן הוא נכמר עליה בבת אחת, מבחין בתגית החדשה המציצה מחולצתה, מסגירה כמה התרגשה בצאתה מהבית), אולי דווקא כן קראה, פשוט התבלבלה. "לילי" ו"שלי" אינם שמות כל כך שונים, אולי בשפתה שלה הם היינו הך. עוד הוא מתלבט אם לנטור או למחול וכבר משכה אותו אל הבמה, הקהל כבר נאסף ובמדינות ממין אלה אין נותנים לאנשים לחכות. בעיר שלו עשר דקות איחור הן עניין של מה בכך. לא רק שלא כועסים עליהן, אפילו מתענגים, בוצעים את הדקות כמו פירורים גנובים מעוגה. וכאן, האנשים מביטים בו חמורי סבר, שתי דקות כבר השחית להם מזמנם, ויום אחד, כשתגיע שעתם האחרונה, היטב יזכרו שעוד שתי דקות תמימות היו להם לחיות אילולא גזל אותן סופר חסר נימוס מן הלבנט.

הלחשושים האחרונים בקהל השתתקו והמנחה החלה לדבר. תחילה הציגה אותו. הוא הסיק את זה מכללי הטקס וגם מהמבטים ששלחה אליו בסיום כל משפט, כמבקשת אישור. פה ושם זיהה מילה מקורות חייו - אוניברסיטה, תל־אביב, נדמה היה לו שגם תואר פרופסור העניקה לו, שלא כדין. אחר כך פנתה לדבר על הספר. הוא הבין את זה מהאופן שבו הניעה את ידה על הכריכה, חזור ולטף בתנועת־אצבעות שגופו לא נשאר אדיש אליה. כשפגש אותה בכניסה לאולם הכנסים נראתה לו ברייה דהויה, מהנשים שיופיין, כמו חולה אנוש, מוחזק בחיים מכוחם של אמצעים מלאכותיים בלבד. כעת, כשדיברה בשפתה שלה, נטענה באיזו חינניות שהאנגלית מנעה ממנה, וכשפנתה לבסוף לקרוא מן הספר כבר היה הסופר משוכנע שאדמומיות זו שהוא רואה כעת בלחייה הובערה בלהבה פנימית, ולא בסיוע מוצרי קוסמטיקה.

היא החלה לקרוא והוא נאבק בדחף לשוטט בפניו על פני הקהל, לבחון את תגובותיו למילותיו שלו שכעת, משתורגמו, היו זרות לו כליל. במקום להביט בקהל בהה באוויר, במבט שקיווה שייראה מלא משמעות ושאר רוח. והוא אכן נזקק לכל שאר הרוח שהיה לו כששמע, מקץ רגע קל, את השם לילי.

כעת כבר לא בהה באוויר. מוטרד בעליל, רכן הסופר לעבר המנחה והאזין לשארית הפסקה. היו שם משה, ואבי, ושלי, כל אותם אנשים שזימן הוא עצמו אל כותלי הסיפור. אבל הייתה שם גם לילי. שמה הופיע מדי כמה שורות, מתעלה מעבר לשאר המילים בשפה הבצורה שאותה לא הבין. זה היה בלתי נתפס. הנה הוא יושב באולם כנסים בעיר זרה באירוע לרגל הספר שלו, ואיזו לילי מהלכת בסיפור ברגל גסה, לא קרואה, אבל בהחלט נוכחת, כל כך נוכחת שהמנחה הזו, בשערה המסולסל וחולצתה החדשה, אפילו מעדיפה אותה על נתיניו החוקיים של הסיפור.

ולפתע קולט הסופר שהוא יודע בדיוק מי האחראית: לילי סיגלוביץ', המתרגמת שלו לשפה האירופית הקרירה הזו. צעירה דקה וממושקפת ולה פה אדום כתאנה, ששלמותו במרכז פניה רק מדגישה ביתר שאת את סתמיותם של התווים המקיפים אותו. הסופר פגש אותה פעם אחת בלבד, בסיומו של איזה כנס במוזיאון. הוא היה בטוח שבאה להודות לו על ההרצאה המרתקת, ולכן התאכזב כשבמקום להלל את ההרצאה הציגה עצמה כמתרגמת של ספרו הבא. מקץ כמה רגעים דווקא הצטופפו שם אי אלו מאזינות נלהבות, שיצאו מההרצאה ורצו לחלוק שבחים, אבל לילי סיגלוביץ' לא הניחה לו לפנות אליהן, אמרה שחשבה לנצל את ההזדמנות כדי לדבר איתו מעט על הרומן, ובפרט, אם אפשר, על נקודת המבט הגברית שלו. הסופר, שגם כך בקושי הסתיר את קוצר רוחו, זיהה בדבריה נימה ביקורתית. באחד העיתונים כבר קראו לו פאלוצנטרי, וגם: אחד מהחבר'ה. רמזו שהספר היה טוב בהרבה לו הייתה בו, נאמר, דמות נשית חזקה. מילא לקרוא הבלים כאלה בעיתון אבל לשמוע את השטות הזו ממתרגמת לשפה נידחת? הוא הציע שישוחחו בפעם אחרת, ונפנה ממנה עוד בטרם הספיקה לשאול אותו למספר הטלפון. אחרי המפגש ההוא התקשרה אליו פעמיים, את הטלפון קיבלה מההוצאה, והוא השיב בקצרה והבטיח לשוב אליה, ולא שב. למעשה נשתכחה ממנו כליל — חזותה העכברית, פה התאנה המלעיג ביופיו על הפנים בהן הוא נטוע, אפילו שמה — עד לרגע זה ממש.

על הבמה לצידו, המנחה נקבה שוב בשמה של לילי, באותה התרוננות הרוח שיש לאנשים שעה שהם מקריאים את הקטע האהוב עליהם ברומן. הוא האזין לה בדברה, ונזכר כמה הפתיעה אותו בשעתו הצלחת הספר במדינה הזו. בשום מקום אחר לא נחל הרומן הצלחה שכזו. הביקורות בארץ היו פושרות. הביקורות בחו"ל קרירות עוד יותר. אלמלא הצלחת הספרים הקודמים, ספק אם מישהו היה טורח לתרגם את הרומן הנוכחי ללשונות זרות. ובמדינה הזו — הצלחה כבירה. המבקרים גומרים עליו את ההלל. קוראים לוחצים את ידיו בעיניים לחות. עתה חש איך הזעם מתחלף בו לתמיהה גדולה — מה היא עשתה שם, בסיפור שלו? הוא ענה על שאלות המנחה את התשובות השגורות, חתם על ספריו בעברית, כרגיל, וידע שהוא לעולם לא יידע מה יש בו, בספר שלו, שגורם לאנשים האלה לנהור אליו ככה. בהזדמנות הראשונה חמק מאולם הכנסים ויצא החוצה. האוויר הכה בו באגרוף של קור.

שינוי צורה של אדם לכדי גוף שמיימי, ביוונית עתיקה 'קטסטריסמוס'

א. שנים עבדתי בחדר ניתוחים מקפיא במחלקת עיניים בבית החולים. בכל יום רכנתי מעל שולחן הניתוח, עיניים גדולות ופתוחות הביטו בי כדרך שגרה; עין של פעוטה שנולדה עם לקות או עינו של מבוגר שהתפרצה בו מחלה תורשתית. המנותחים מורדמים, מכוסים בשמיכה כבדה מכף רגל ועד ראש, המוניטור פועם בחדר, הם מונשמים ברציפות, רק העין המנותחת חשופה.

אני רואה את גלגל העין מרקד לפניי, כמו רכיכה מימית נושמת ובלתי נגועה (לעין הזאת אין שם) היא חיה בעצמה, חגה בדממה בתוך המאורה, הקונכייה הביתית של העין פתוחה למחצה. אני מגלה אותה בתנאי המעבדה, אמבה יצרית מתפתחת, חשה אל האור, בדרך סמויה נעה אל החום, הדברים משתקפים בה כמו באגם רוטט, בלי שיהפכו להיות ידיעה נוכחת. הילדה ישנה באפלולית חדר הניתוח, האיש המבוגר שקוע בתרדמה, שניהם לא יזכרו את הטיפול המדמם. לעומתם העין מגיבה לטיפות הרפואיות, האישון מתרחב ומתכווץ, כלי הדם מתבלטים ומתעצבים, הקרנית מנצנצת כמו אורו העתיק של כוכב נסתר מסביב לחמה הגדולה.

שבוע העבודה של רופאה מנתחת ארוך ומלא מתחים. לפעמים רק בשבתות נעצר הכל, אני מתיישבת בחצר לקראת ערב, בחוסר מעש. הכלב קם לנבוח בכניסה לבית, הילדים הולכים ובאים מסביב, יש להם עולם משל עצמם. אני לא יודעת אם ככה צריך לחיות. גדלתי בשכונה טובה למשפחה של רופאים וכלכלנים. גם אני עשיתי מסלול מתבקש, בתנועה מחזורית, חייתי באופן מודע ומוכני. בסוף לימודי הרפואה, התאהבתי באישה, עברנו לגור יחד במושב במרכז הארץ, הייתה לנו הזדמנות ונולדו לנו שני ילדים. בסך הכל אנחנו בסדר; לפעמים ברגעים האלה, רוחות קלות נושבות, אני עוצמת את העיניים ומצליחה לשכוח את עצמי. אלה דברים פשוטים וטוב שיש מהם, אבל כמה זמן יישארו כך.

ב. כל זה באמת השתנה ביום שבו הופיע אוריון במשרדי. הוא ביקש עזרה, עקף את האחיות, ונכנס שלא בתורו לבדיקה. הוא היה איש גבוה וגדול, אפשר לומר אדיר ממדים. אני לא יודעת מהיכן הגיע, מימיי לא ראיתי טיפוס כזה, הוא הפיץ ריח רע ונראה תימהוני בהחלט. הוא עמד לפניי באותו בוקר, עמד בכניסה למשרד שלי, כפף את גבו מעט, כי היה גבוה ממשקוף הדלת ודחק בעצמו להיכנס.

הזמנתי אותו לשבת, הוא הניח את חפציו בצד החדר. בגדיו היו ישנים ומלוכלכים, עשויים עור מעובד, כנראה הגיע מארץ קרה יותר, היה זר לכאן, ובקושי דיבר בשפת המקום. הוא הרגיש עצמו עייף וזקן מאוד, גישש את דרכו במקל, איש לא האמין לסיפורו. עשיתי מעשה וקמתי לקראתו, כיוונתי אותו. הוא פחד להיתקל בעצמים וכל העת נשף מאפו וכמו גנח בקול.

ברגע שביקש להציג את עצמו, נחבט איזה דבר שהיה בידיו, כמו לוח מתכתי נפל וקירקש על הרצפה. הוא התנצל והסיר את כובעו, צלקת גדולה התארכה בקדמת הראש, בין שערותיו הקלושות ועד שמורת עינו הימנית. בוודאי סבל משבר בגולגולת שהתאחה עם הזמן. הדבר הראשון שאמר היה, "איבדתי את העיניים שלי לפני שנים", קולו נהם עבה ומחושל. כמו באינסטינקט נפתחו העפעפיים פתאום, הוא פזל אל התקרה במבע חריג.

שאלתי אותו לשמו, היכן הוא גר ואם יש לו הפניה רשמית מקופת חולים. לרגע שתק והיסס, לא הבין במה אמורים הדברים ולא ידע מה להשיב, רק אמר בצורה מגושמת, "הלכתי עד כאן ברגל". הסטתי את עיניי מן המחשב, השעה עוד מוקדמת וכבר הופיע המשוגע התורן והוציא אותי מתוך ענייניי. עכשיו הבטתי בו, הוא נשף אוויר חם בנחיריו, קבצן זקן ומלוכלך, חשבתי שעלה מהרחוב ותעה במסדרונות בית החולים. בבת אחת הריח המבאיש פשט בחדר, וכיסיתי את פניי במסכה כירורגית.

"זה קרה לפני הרבה שנים", פתח הזקן הגדול בעניין, "לחמתי בצבא של מדינה, שכבר נעלמה. הייתי חייל טוב, הצטיינתי במה שעשיתי. עליתי בדרגות הפיקוד, החיילים אהבו אותי וקיבלתי אות גבורה. אבל התבלטתי מדי, ונפלתי למלכודת. יום אחד טפלו עליי שקרים והדיחו אותי, הובלתי אזוק לבית המעצר. ושם במרתפים, נאסרתי בעינויים, ניקרו לי את העיניים בזו אחר זו", פניו של הזקן ברקו בעלבון, "עין שמאל קודם, ואחר כך עין ימין". הוא הביט אל מעבר לי, כמו אל קירות החדר הלבנים. "ככה התעוורתי. נזרקתי לבד אל החושך, עברתי מעיר לעיר, וביקשתי עזרה, הנשמה שלי כבר השתנתה".

אחר כך קבע בהחלטיות, "גברתי הרופאה, שמך הולך לפנייך, יוצא למרחוק, נאמר שאת מרפאת עיניים של עיוורים". כיחכח בגרונו ונשען על מקלו, "ומדוע אני בא אלייך, רק בשל דבר אחד: אני זקוק שתראי לי את הדרך. אני צריך שתנחי אותי לבוא עד שם, אני צריך להגיע עד מקור האור, אחת ולתמיד; גם עיוורים צריכים למצוא את הדרך אל הסוף, אל הסוף", חזר ואמר בעיקשות. "עשיתי טעויות מספיק, אני זקן עכשיו, את רואה גברתי הרופאה, אני מבקש ממך, להביא אותי אל המקום הזה שבו נגמרים הדברים, אני בטוח ששם אולי אפקח את עיניי ואראה".

הטלפון הנייד רטט פתאום על שולחן הקבלה, הסיט אותי מדבריו של האיש הגדול. הוא ישב לפניי, נוקשה ומכונס בעצמו, מדי פעם הרים את סנטרו מעט, כמו אותם זקנים שנענים לקולות לא ממשיים. קל לתת להם יד, להוביל אותם אחר כבוד אל מעבר לדלת, לקרוא לאחות ולהיפטר מהם. בסופו של דבר הזקנים האלה, גם אם היו פראיים בעברם, מתאספים כולם בחדרי התשושים של המחלקות הסגורות. נשענתי לאחור על מסעד הכיסא, הבטתי בו רגע ארוך, אני לא יודעת אם בתימהון או ברצינות גמורה. "עד הסוף", מילמלתי בקול. חזרתי על הדברים בפשטות סתמית, נטולת שיפוט, "אתה רוצה שנלך אל המקום שבו העולם נגמר". הוא הינהן בראשו, עיניו התכסו לחלוחית דקה, בפניו היבשים הייתה חיות שקטה ואצילית.

בפינת החדר ניצבו מכשירי הבדיקה הטכנולוגיים, ההדמיות והאבחונים הפכו בכל שנה מדויקים יותר. רגע אחד חשבתי שאזמין את הזקן להיבדק. נעשה הצגה: שעה קלה יישב הענק מנגד למכשיר ויפתח את ארובות העיניים אל קרן האור. אחר כך אשלח אותו לסדרת צילומים ולבדיקות משלימות, באופן הזה אפשר יהיה להעריך עד כמה מצבו חמור. אבל הגעתי למסקנה הפוכה: הטיפול כולו יהיה לעג לרש, ובסופו של דבר יסתכם במצג שווא. הטכנולוגיה הרפואית חסרת תועלת במצב הפרימיטיבי הזה, הצלקת על מצחו התאחתה, אולי גם אני עצמי בלתי נחוצה, מיותרת אפשר לומר, באיזה אופן נשארתי לבהות בטיטאן ולחייך חיוך סתום. כעבור רגע קמתי ואמרתי בחוסר ברירה: "אני מצטערת, לא אוכל לעשות בשבילך דבר".

מה יכול המדע, גם כך זמנו של האיש הגדול עבר ולא ישוב. בכל זאת, הזקן עמד על שלו, בבת אחת התרעם, התעורר בו כעס, הוא איגרף את כף ידו, כמעט הנחית אותה על השולחן במורת רוח. אחר כך נהם בקולו הגס, "אני, אוריון, חייב עוד", השתהה ואז חזר ביתר תקיפות, עד כי לרגע חששתי ממנו, מזרותו, "אני חייב עוד את האור עצמו". ומיד הוסיף ברגש שאינו משתמע לשתי פנים, "את האור עצמו אני חייב, גם בלי לראות, אחוש בו ללא עיניים".

ג. שעת הדמדומים מתארכת בחודש יוני. ובתום יום העבודה, התפניתי אל הזקן המסורבל שהמתין בפינת הקפטריה של בניין המיון. כשקרבתי לעברו, קם על רגליו וקד קידה קלה. כרכתי את זרועו בזרועי, הוא התמסר למגע בלי גינונים, חפציו השבורים רישרשו בשק, כמו בהתרגשות הלב. מאותו הרגע, הולכתי את העיוור בדרך לא־ידועה. צעדנו שנינו ברחובות העיר, מכוניות חלפו על פנינו, עמדו לרגע בצמתים, ובהו בענק העתיק ובאישה הקטנה (עוד לבשתי חלוק רפואי) שלמרגלותיו.

אחר כך עלינו על אוטובוס שחצה את העיר במהירות. הנוסעים פינו את הספסל האחורי בשאט נפש, הוא היה מזוקן ומבאיש, אולי ריחמו עליו. ירדנו בקפיצה מהדלת האחורית, התקרבנו מעט מעט אל פאתי הנמל החדש, עוד לא הייתה שעת שקיעה. הטיילת, עשויה מקורות עץ, נטתה ליפול, התומכות חרקו תחת רגליו, בכל צעד החזקתי בו ברעד, פחדתי ליפול בעצמי. עד אשר עמדנו בסמוך לרצועה המסחררת, הים התפשט לפנינו, נצמדנו אל המעקה המשקיף למרחוק ואחזנו בו בתחושה שהגענו.

"אי־אפשר להמשיך עוד", הבהרתי בקול, "היבשה שעליה אנחנו דורכים נסגרת". נשארנו לעמוד, הבטתי סביבי בהשתוממות: העולם המה מכל עבר, אנשים רבים הלכו ובאו, קהל גדול עמד וצפה אל מפגש הים והשמיים. אמרתי לעצמי, כמה זמן לא הייתי במקום הזה, שכחתי כמה הוא יפה. חשבתי שאני לא יכולה להחזיק בדבר, הכל חמק ממני והפך בלתי נתפס.

"את רואה אותו?" רכן אליי הענק, "את רואה את האור מגיע?". הבטתי למרחוק, ציפורים שחורות דאו בשמיים בציוץ מתפזר, מעלינו היבהב הרקיע בפסי צבע. ככל ששקעה השמש, אפשר היה לראות מרחוק כתם עננים כמו רצועת הרים גבוהה וארגמנית עולה מן האופק. חום היום הרפה, נשבו רוחות מאי שם. "אני לא רואה דבר", השבתי בכנות, "אני לא רואה שום דבר".

באותו הרגע התגעש אוריון, נראה מרומם ממני. הוא זקף את ראשו, והבעת פניו כמו נפתחה. כעבור רגע העיד במפתיע, "אני רואה", פקח את עיניו בהעוויה בלתי רצונית, "אני רואה ילדים על החוף. שם, שם", הצביע אוריון לפנים, "כמו תנועות מרומזות של גופים קטנים, אני רואה עקבות רגליים על החול. כמה ילדים מתרוצצים יחד. הם אוספים ענפים גדולים, ניירות ברוח, אולי גם כמה קרשים ופסולת פלסטיק. הם מקימים מדורה גדולה, ומחפשים להדליק את האש". הוא חייך אליי, "תראי את הילד הקטן בצד, אם הייתי יכול להרים אותו על כתפיי".

עזבנו את הטיילת וירדנו אל החוף בהליכה מתונה. התקרבנו אל ההתרחשות, עכשיו הרגיש מעין התפעמות גדולה, ידו שלובה בכף ידי. לא היה שם איש, לא נפש חיה, החול שמם מאדם, נראה בוצי ומלוכלך מזוהמת העיר. הילדים שראה לא שיחקו שם, לא הייתה מדורה בוערת, לא נראה גם הילד הקטן והחריג. עיניו של הענק נשארו כבויות וחשוכות, עמדנו לבדנו.

עכשיו העיוור הפציר בי להסתכל עוד. הבטתי על קפלי הגלים המתעבים, ציפור עמדה רגע ארוך על רקמת המים. לאט היטשטשו ההבדלים בין המראות, מלבד קצף הגלים המתאבך, הופיעו כוכבים ראשונים בשמיים ובמקביל נדלקו האורות במגדלי העיר, העולם שקע בעלטה. כשירד חושך סוף־סוף, הבנתי שהאור נגמר, ורציתי לחזור הביתה, כי הרגשתי עייפה ואובדת עצות.

הירח עלה עגול ושלם, מאובן גדול גילה את עצמו ובהק בשמי הלילה. חשבתי שאצטרך להיפרד עכשיו מן הזקן בלי הצלחה יתרה. גברתי הרופאה, כינה אותי השוטה הזה, ובתוך ליבי התעצבתי, פיקפקתי בעצמי, התמסרתי לדרך ההפוכה והכוזבת שלא הייתה דרכי. חשבתי להניח לו שם, הרי ביקש להגיע אל הסוף, אל המקום שבו נגמר הכל, איבדתי את סבלנותי פתאום. בכל זאת, היה לי משלח יד, הייתה לי משפחה ואחריות מקצועית; הייתי מחויבת לשוב אל חדר הניתוחים המקפיא, בלי להרים את הראש, ידעתי שמחר אשקע שוב ברפואה הקונבנציונלית. אבל אז בבת אחת הרגשתי בדבר קורה, תנודה גדולה קמה, הופיעה לפניי, וברגע מהיר התרחש הדבר שאין לשער, העיוורון נסדק.

הסבתי אליו את המבט, האיש כבר ניתק מכף ידי, נסוג לאחור וכמו נחטף לפתע במשב הרוח. גופו הגדול נרעד במרחבי הלילה, ביקשתי לאחוז בו, לתפוס בו עוד פעם, הוא קרא אליי, ואמר: "זה קורה", ראיתי אותו מתרומם, נסחף באוויר ומשהו בדמותו היטשטש, כאילו נבלע בתוך האפילה. וכעבור רגע, שב להופיע מן החושך, ניצת בהבזק אור קטן, ומתוכו נפוצו ארבעה או חמישה או שישה כוכבים מנצנצים, וסביבם חגים שברים לוהבים בשמיים. "אוריון", קראתי, והבטתי בהם בפליאה, "אני שייכת לך". והוא מיצמץ בעיניו היפות הטובות לעברי.

לפני שנסע אתמול בערב, התייצב מולי פתאום עם שפופרת פולידין פתוחה. "בואי", הוא אמר, "את תמיד מזניחה את הפצעים שלך, וזה יכול להיות מסוכן". אז אחז בשתי כפות רגליי, הושיט אצבע עם אגל משחה ענברי, ריכז את גבותיו השחורות ומרח הלוך ושוב על שני הפצעים שנפתחו זה מימין וזה משמאל במורד הבהונות של שתי הרגליים — זוג שפשופים מכוערים מאוד מסנדלים יפים מאוד שקניתי בשבוע שעבר.

עכשיו הוא התקשר: "פאק, נתקעתי כאן. האוטו לא מתניע ועוד שעה כבר לא יהיו מכוניות על הכביש. אני אשאר פה גם הלילה וזה באסה נוראית אבל את מבינה, נכון? כרגע אין מה לעשות". סביבו היה שקט מוחלט. רק הקול שלו נותב מילה־מילה את הבשורה: הוא תקוע באכסניה של הקיבוץ הסמוך למכללה עד שייצא יום כיפור. אתמול בערב, כשנסע למכללה שבנגב לאסיפת מרצים לכבוד השנה האקדמית החדשה, החליט להישאר לישון בלילה באכסניה. הוא ועוד כמה מרצים התכוונו לצאת לשתות אחרי האספה והיה עדיף לא לנסוע שיכור כל הדרך חזרה. ועכשיו שקט ניטרלי כזה בשיחת הטלפון, שקט שאין בו דופי.

"בטח", אמרתי, "כרגע אין מה לעשות". וכשנותקה השיחה עברה שמיעתי משקט לשקט. מפני שגם כאן, מחוץ לחלון, החל להיקשר בכל הדברים השקט המיוחד לערב יום כיפור. שקט חילוני: הדממת מכוניות, נעילת חנויות, כיבוי טלוויזיות. אכילה בחדרי חדרים. עיניי מחליפות מבטים עם הפצעים שמתחת לבהונות, עם עיני האודם הבוכיות שלהם, הדולקות, הפועמות אליי בדומייה המתעבה. אולי מתחננות שתי העיניים האלה שאעסה אותן בעוד פולידין מרפא. אבל מעולם לא הצלחתי לטפל בפצעיי בעצמי, כשם שלא אעז לגעת באצבעי־שלי בתוך העין הפקוחה. יתכבדו אפוא שני הפצעים הפתוחים ויחכו עד מוצאי יום כיפור, אז יחזור הוא מהלילה הכפוי שבאכסניה וימשיך לטפל בהם נאמנה.

קמתי ופניתי יחפת רגליים אל החלון. להעמיק את הבנת השקט שמשתקע בחוץ, לבחון רגע: האם גם האזדרכת שעומדת בחצר חשה בחג היורד עלינו? האם עלעליה מרכינים ראשים, האם ציפוריה מכנסות כנפיים, מתבוססות במחשבות? מבעד לענפי האזדרכת ראיתי אב צעיר עומד על המדרכה, טורח על צחצוח אופני ילדים כחולים, והילד לידו, בוהה בעיניים גדולות בשלדת הברזל המתמרקת תחת ידי אביו. שקטים, שקטים. כאילו איזה סוד גדול הולך וצומח במקומותינו, והכל עשו יד אחת לשמור אותו כך, עלום שם, לא מדובר. כאילו לשם כך בלבד חל כאן, בעיר החילונית, ערב יום כיפור הזה. כדי להשקיט בו סוד שיהיו לו גילוי ומחילה רק ביום הכיפור הבא. מכונית אחרונה עוברת בכביש השכונתי, מחפשת חניה לצד אבני השפה, והאב והילד גוררים הביתה את האופניים המחודשים תחת פיהוק עננים בשמי אחר הצהריים.

כך, יחפה מול החלון הפתוח אל השכונה המהססת לקראת ערב החג, נזכרתי בי עצמי. אי אילו שנים חזרו אל זיכרוני מן העיר ההיא של ילדותי ונעוריי: מתישהו, לקראת שמונה בערב, היה נתקף אצלנו ערב יום כיפור בעווית זמזמנית שלא הייתה כמוה בערבים האחרים. זמזומו של קהל הולך ומתאסף, הולך וגודש עד אפס מקום את הצומת שלפני המכולת הוותיקה. וככל שרבו המצטופפים על הכבישים הריקים כן גבר זמזומם, והטינו, בני משפחתי ואני, אוזן מרותקת לקול ההוא שטיפס באוויר וכל כולו המיית אנשים המדברים זה עם זה, לוחשים בשקט רב שגדל והצטבר לכלל רעם כבד. כל עוד הייתי ילדה רצתי בשמחה אל החוג הסואן ההוא והתעריתי בו בין הורים וילדים. אבל כשגדלתי, ויצאתי ללמוד בתיכון לאמנויות מחוץ לעיר, הרחק מחבריי שהלכו יחד כמתבקש לתיכון המקומי, נהפך הצומת הרוחש ההוא לזירה של הסתודדות קרתנית, לסנונית מבשרת רעה. לבשתי במיוחד את הבגד היפה ביותר שהיה לי מעודי, שמלה לבנה עם קשר בצד המותן שאמי תפרה ופתחה בה שסע ארוך, וירדתי להסתובב בין חבריי מני אז. אבל בעיני הילדים, או שמא הנערים והנערות שאך עלו לתיכון העירוני, היה הבגד ההוא הוכחה ניצחת לכך שהתלבשה עליי דמותה, פורענותה, רקבוביתה, של העיר המלוכלכת שגליתי אליה. אף שהתרחצו מבעוד מועד ולבשו את בגדי החג הנאותים ביותר, פיותיהם של רבים מהם החלו להבאיש עם בוא הערב כי הצום כבר קינן בגרונם, ובמקום שיאכלו פרוסת לחם הם טרפו את בגדי בשיני מבטיהם, בלחשושים כוססים בגבי החשוף. בבד השמלה החלק כסדין נזרקו מילות גנאי שרשם שם עלבונם של הנטושים, מילים שלא ידעתי לקרוא עוד, מסותרות ממני ככתובת־מים. ובערב כיפור הבא לא חזרתי אל צומת הרחובות הישן; ודאי עישנתי בדירה של חבר מבוגר בעיר האחרת לבושה אותה שמלה שלובנה נשחק ושסעה העמיק, ליגלגתי אגב שתיית וודקה על גזירותיו המסוגפות של היום הזה הנשנה כל שנה ושנה.

***

עכשיו, בבית הריק, קידמתי את בוא החג בבגדים פשוטים. הרי מזמן נעקר ממני שורש ההתפארות, חלפה־עברה הצטרכותי להציג את פניי ברחובות, לא כל שכן את גופי. זוג הסנדלים גבוהי העקב שקניתי בשבוע שעבר שיטו בי אז וקראו לי מחלון הראווה כשירדתי לקנות מצרכים בסיסיים במינימרקט. זוג תמימים עמדו זה לצד זה על שפת החלון מאחורי השמשה הגדולה, והעירו בי דחף ישן, שמזמן אבד עליו הכלח, לקשט את עצמי, לרומם את רגליי, לקנות לי שיעור קומה. ובאמת, רק נעלתי אותם ערב אחד שעה־שעתיים ופסעתי בהם הלוך וחזור, ועור רגליי בקע תחת רצועותיהם והצמיח שני פצעים שאמרו לי בפיות הבילים: חבל על הטרחה. יחפה הלכתי אפוא בביתי בערב היורד עכשיו, פסעתי פסיעות שאין בהן קול על רצפות החדרים, כאילו ביקשתי להתגנב מאחורי גבי־שלי. כאילו גם אני מעלימה סוד ממני עצמי, שלא ישמעו אוזניי את מזימת הרגליים. כי אותן יחפות התעקשו שסוד מתחטא אמנם חומק פה, בבית שבעליו נסע ממנו. שרֵיקוּתוֹ של הבית, סודו. והרגליים מוליכות אותי לחזר על פתחי הארונות, המגירות, המדפים, לחפש ולברר אצלם. להציל משהו מפיהם. לדרוש ולחקור מה הם מסתירים, נאמנים כל כך לצו בעליהם שאיננו כאן. וכך אני עושה: מדליקה מנורה בחדר (אור השמש כבר התכווץ בחוץ) ופותחת את ארון הבגדים המבורדק, חופרת באצבעות עקלקלות בין החולצות, התחתונים, הגרביים, החגורות הנקובות והמכנסיים המקופלים ברישול, אולי יימצאו שם אי אלו חריגים. במגירה התחתונה אני פוערת בכוח את לסתותיהן הקשות של הנעליים הגבריות, מושכת בחוטיהן, בלשונותיהן, מציצה עמוק פנימה עד בתי הבהונות, סוטרת בידיי על שתי לחייהן, שסוף־סוף יוציאו הגה. יגידו משהו על מקומות שהלכו בהם לאחרונה, אולי אפילו רקדו נעל עם נעל בקלאבים חשוכים ושיירי קוקאין נשרו חרש על חרטומיהן. אבל הן הרי שותקות שתיקה מרה, רק באגדות יימצאו פתאום נעליים שיואילו לדבר ולספר הכל.

אז התגלגל מבטי אל המיטה הזוגית, מיטתנו, המוצבת רחבת גרם בליבו של חדר השינה. הנעל הגברית נשמטה מידי וצנחה באנחת רווחה לרגליי. והמיטה, עבר לילה אחד שבו הוא לא ישן בה במקומו הידוע, והנה מתקרב ובא הלילה השני שייעדר ממנה. כרית אחת בלבד שכבה תפוחה למראשותיה, כי מתישהו בנעוריו התגלה לו שהוא לא מסוגל לישון עם כר תחת הראש, ולפעמים נדמה שרוחש בו תיעוב כלפי כל הכרים באשר הם: ביד אלימה הוא נוהג לסלק אותם מקרבתו, בין שהם רובצים בצידי הספה ובין שזו כריתי שלי, שמונחת דרך קבע משמאל לראשו. אילו היה אפשר, היה מחולל בה רצח: סותם ולוחץ את פניה של הכרית תחת גופי שלי עד שהייתה מכחילה ונופחת את נשמתה. ומה עשה בכר שהניחו למענו במיטת האכסניה? ואולי היו שם שניים, שני כרים זה לצד זה, כי למרות התנאים הצנועים, כולל החדר השכור מיטה זוגית. בראשי אני רואה: מלחמת כרים. לבנים ושמנים הם טסים באוויר ברוח שטות, מתגלגלים וניגפים בקירות, ניתזים לרצפה בשריקת עמילן. וברקע צחוק של גבר, צחוק משתנק של אישה. מנפצים את קדושת יום כיפור היורד על כל הארץ. ואולי לא באכסניה בנגב מתגוששים זה עתה בכרים, אלא בחדר להשכרה בפאתי אשדוד, או במלון חמישה כוכבים ממש כאן, על קו החוף. והמכונית עומדת למטה, במסתרי החניון הגדול של בית המלון, ושלומה טוב, תודה.

***

וכאן במיטה שבחדר השינה מנקרת שתיקה של כרית שנואה אחת, ואי שם למטה, בפינתו התחתונה של המזרן, כמה כתמים זעירים של דם יבש בלול בפולידין הסתבכו בסדין הכחלחל בלילה החולף ושירבטו מין משהו, פירורי אותיות שעיניי כשלו בקריאתן. ואולי עוד אתמול, רגע לפני שנסע, כשהתייצב לפניי עם השפופרת הפתוחה בידו ושם את קצה אצבעו על ראשי הפצעים הפתוחים ומרח בדאגה קווים ומעגלים, כבר אז הוא כתב דבר־מה על עורי, הסביר משהו, ביקש לשאול סליחה זמנית, ולו לשני לילות, ועורי מיאן לספוג את פירוש הדבר, ועכשיו איני יודעת על מה ולמה עליי לסלוח. ופתאום נדמה לי: גם אם אלך ואפתח ספר שקראתי חמש פעמים ויותר, אם אעבור על שורותיהם של דפי החשבון של המים והחשמל הסדורים בטבלאות פשוטות, אם ירחף מבטי על תמונותינו, שלי ושלו, שהודפסו במגנטים וננעצו אי־פעם בדלת המקרר, שוב לא אדע לקרוא אותם, אף לא אחד מהם. הבית בשתיקתו עומד; ובחוץ, מתוך גוש השקט שהתגבש כאן עם רדת החג, זוחלים החוצה קולות מדודים של פורענות שמחה: זוהי שעת הילדים, היוצאים קטנים כגדולים לחרוש את תלמי הכבישים המרוקנים, להשתרע על האספלט השמנוני ולצייר עליו ציורי ענק בגירים צבעוניים. אין זה הזמזום ההוא מעיר ההולדת. המולה אחרת נובטת פה, והיא איננה שבטית כהמולת הציבור ההוא, זה שעזבתי בשמלה שסועה.

ואולי יהיו הילדים האלה, שגדלים פה בלי מצוות צום וסיגוף, רחומים יותר? אם אפתח את לסתותיהם שלהם ואמשוך בלשונם, אולי יסכינו ויגידו לי משהו על מה שעלום ממני? כרעתי תחת המיטה והוצאתי משם את זוג הסנדלים. רצעתי אבזם ימין ואבזם שמאל. ניצת הכאב במורד הבהונות. שני הפצעים התעוררו מתרדמתם, הצטרבו במחאה מעונה. הכאב זינק בקו לוהט אל ברכיי ומעלה, צייץ בעורי בכל צעד חורק אל דלת הבית. כשיצאתי תחת השיח הגזום כשער מפתח הבניין, ראיתי את הילד, רוכב על אופניו הכחולים, אלה שאביו הכשיר לו לכבוד שביתת המכוניות. "ילד!" צעקתי בגבו והוא הפנה רגע צדודית תמהה מעבר לכתפו. "תגיד, על מה אני צריכה לסלוח?" הלכתי לעברו על הדרך השוממה, מהדהדת אליו בבגדי הבית הפשוטים, ואילו הוא הפך את פניו וסחט את דוושות האופניים בנעליו הקטנות, נחפז להתרחק במורד הכביש.

אבל ילד הלך וילד בא, וגם את עדת המתבגרים בקרן הרחוב הפרעתי בנקישה על שכם, וביקשתי תשובה גם מאלה: "תגידו, על מה אני צריכה לסלוח?" הם עמדו שם מתכנפים במבוכה, הביטו בי ואז זה בזה, ואחד מהם מילמל מזוית שפתיו, "על זה שעשו אותך", ורעד של צחוק עבר שם מפה לפה, והמשכתי ללכת, לברר אצל ילדים אחרים חסרי צום וסיגוף, שני הפצעים הולכים וגדלים תחת רצועות הסנדלים, מתפשקים בעור ומזילים דמעות אדומות ככל שהתמדתי בכבישים שהיו למלכות ילדים, ככל שהמשכתי לשאול, ואם איש מהם לא יענה, אם אף אחד לא יעצור בעדי, אמשיך ללכת עד קו החוף, עד פאתי אשדוד, עד שיחוגו מעליי עוזניות הנגב. שביל אדום, בל־יסולח, נוצץ כבר בכל כביש וכביש תחת אבן הירח.

אלי אליהו
איכה

אֵיכָה יָשַׁבְתִּי בָּדָד, בְּעִיר גְּזֵרָה, בִּשְׁעַת צָרָה,

בְּבֹשֶׁת הַבָּתִּים שֶׁקָּמוּ עַל אַדְמוֹת הַמֵּתִים,

בְּחַלּוֹנוֹת פְּרוּצִים לְכָל עֵבֶר, בְּדֹחַק חֲדָרִים,

בְּגֵיא צַלְמָוֶת, בֵּין קִיר לְקִיר, וְכָתַבְתִּי שִׁיר.

זֶה שִׁיר פַּחַד, רַעַד צַמָּרוֹת, שֶׁלֶד יְלָדִים,

רוּחַ חוֹלֶפֶת בְּעָצֵי רְפָאִים. זֶה שִׁיר עֶרֶשׂ,

נְשִׁיקַת חֹשֶׁךְ, צֵל הָרִים, יָרֵחַ נוֹפֵל שָׁלָל

בְּרֶשֶׁת כּוֹכָבִים. זֶה גֶּשֶׁר צַעַר, דַּם אַהֲבָה,

פֶּצַע שִׁיר, מָוֶת נוֹקֵשׁ בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר.

שדודים

אֲנִי הוֹלֵךְ בָּעִיר וּשְׁעָרֶיהָ שׁוֹמְמִים,

בָּנֶיהָ נֶאֱנָחִים, נַעֲרוֹתֶיהָ נוּגוֹת,

עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי,

נָפְלוּ רְחוֹבוֹתֶיהָ שְׁדוּדִים עַל מִדְרָכוֹת.

אֲנִי הוֹלֵךְ בָּעִיר הַזֹּאת וּבְכָל דֶּלֶת

נִפְתָּח צַעַר וּבְכָל חַלּוֹן נִשְׁקָף צֵל

שְׂרָפִים, אֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה מִגְדָּלֶיהָ,

וְדָּם אָדָם עַל כָּל הַמַּשְׁקוֹפִים.

אֲנִי הוֹלֵךְ בָּעִיר הַזֹּאת כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם

לֹא רָאִיתִי אֶת מַרְאֵה הַבָּתִּים,

וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לְדַבֵּר בִּשְׂפַת הַמָּקוֹם,

וְלֹא לְדוֹבֵב אֶת שִׂפְתֵי הַמֵּתִים.

פליטים

אֲנַחְנוּ נִצָּבִים עַל גֶּשֶׁר. אֶלָּא שֶׁאֵין

אָנוּ יוֹדְעִים מֵאַיִן בָּאנוּ וּלְאָן אָנוּ

הוֹלְכִים. עַל גַּבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹת כְּבֵדִים

שֶׁל דָּם, שִׁלְדֵי אָדָם, צַעַר עוֹלָם.

הַגֶּשֶׁר נִבְנָה בְּחָפְזָה. מִתּוֹךְ בֶּהָלָה.

הוּא רוֹעֵד תַּחַת רַגְלֵנוּ. פְּנֵי הַמַּיִם

אֲפֵלִים וּרְעֵבִים. אֲנַחְנוּ מַרְגִּיעִים

אֶת הַיְּלָדִים בְּשִׁירִים וּבִכְזָבִים.

כָּל לַיְלָה מִתְנַפְּצִים חֲלוֹמוֹתֵינוּ

עַל הַסְּלָעִים כְּעוֹלָלִים. אִם יַחֲלֹף

עַל פָּנֵינוּ אָדָם, נִשְׁאַל אוֹתוֹ: בְּאֵיזֶה

כִּוּוּן הַמָּוֶת וּבְאֵיזֶה כִּוּוּן הַחַיִּים.

הטבת חלום

הָרוֹאֶה מַרְאָה שְׁבוּרָה בַּחֲלוֹם יַשְׁכִּים

וְיֹאמַר – הַבָּבוּאָה הִיא נְבוּאַת הַבָּשָׂר,

הָרוֹאֶה בַּחֲלוֹם נָהָר, יַשְׁכִּים וְיֹאמַר –

הַזְּמַן אֵינוֹ אֶלָּא מַיִם. הָרוֹאֶה בַּחֲלוֹם

צִפּוֹר יַשְׁכִּים וְיֹאמַר – הַגּוּף נוֹלַד מִגּוּף

וְהַנֶּפֶשׁ מִן הָאַיִן, הָרוֹאֶה אֶת אָבִיו

בַּחֲלוֹם יַשְׁכִּים וְיֹאמַר – אֵין הַמֵּתִים

מְדַבְּרִים אֶלָּא לָזֶה הַפּוֹקֵחַ עֵינַיִם.

‍

אהרן שבתאי

שני שירים

1. לאן הם יסעו?

וְאִם יִפְּלוּ עוֹד הַרְבֵּה חַיָּלִים,

אִם יָשׁוּבוּ לֹא מְעַט

בְּלִי רֶגֶל, בְּלִי יָד,

הָבָה נִזְדָּרֵז

נִשְׁכַּב עִם נָשֵׁינוּ,

מַהֵר נוֹלִיד חַיָּלִים חֲדָשִׁים,

מַהֵר הֵם יִתְלַבְּשׁוּ יִצְטַיְּדוּ,

נוֹשִׁיב אוֹתָם בְּמַשָּׂאִיּוֹת.

וּלְאָן, לְאָן הֵם יִסְּעוּ?

לַצִּיר הַצְּפוֹנִי?

לֹא, אֶל צִיר פִילָדֶלְפִי,

אֶל צִיר פִילָדֶלְפִי!

2. אנא פרופ' פינקלשטיין

אֶת כָּל הַשָּׂרִים וְהַשָּׂרוֹת

נִקַּח בַּיָּדַיִם

חֹפֶן וְעוֹד חֹפֶן

וְנָשִׂים בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח

בֵּין תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה,

מִתַּחַת לִמְגֵרַת הַבְּצָלִים.

וְאִלּוּ אֶת הַמְּדִינָה

נַעֲבִיר בִּזְהִירוּת בְּאַמְבּוּלַנְס

לְבֵית הַחוֹלִים אִיכִילוֹב.

אֲנִי מַכִּיר רוֹפֵא לְלֵב,

מֻמְחֶה גָּדוֹל,

בְּרוּךְ עֵינַיִם

וּנְבוֹן יָדַיִם.

אָנָּא אָנָּא

פְּרוֹפֵסוֹר פִינְקֶלְשְׁטֵיְן הַטּוֹב

הַפְשֵׁל אֶת שַׁרְווּלֶיךָ,

אֱחֹז בְּאִזְמֵל,

פְּתַח לַמְּדִינָה

אֶת וְרִידֵי וְדַרְכֵי הַלֵּב,

סַלֵּק אֶת הַסְּתִימוּת, הָאֲטִימוּת,

שֶׁיִּתְמַלֵּא אֱמֶת, תְּבוּנָה,

צַעַר, חֶמְלָה, עַל כָּל הַנִּסְפִּים

עַל לֹא עָוֶל בְּכַפָּם,

וּפְקַח בּוֹ חַלּוֹן לֶעָתִיד, לִתְמוּרָה,

יִסָּפֵג מֵעַתָּה בְּדָמֵנוּ

חַמְצַן הַשָּׁלוֹם.

‍

רפי וייכרט

גנבים

הִצְלַחְנוּ לִגְנֹב אוֹתָן,

אֶת הַשָּׁעוֹת הַנְּדִירוֹת הַלָּלוּ

מִיַּד הַזְּמַן שֶׁנִּתְהַדְּקָה,

זֹאת שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל רוֹאִים מִצַּד

פִּרְקֵי הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁנִּקְפָּצִים בְּסַרְבָנוּת,

זֹאת שֶׁמַּרְאָה לָנוּ מַהֵר מִדַּי

צוּרָה שֶׁל עֲצָמוֹת מִתַּחַת לַבָּשָׂר.

הִצְלַחְנוּ לֶאֱכֹל אוֹתָן בְּפֶה תָּאֵב,

לִינֹק דַּקָּה אַחַר דַּקָּה אֶת הַמַּשְׁקֶה.

וּכְמוֹ בִּשְׁעַת קִפְאוֹן הַמֵּצַח,

כְּשֶׁלְּגִימָה קָרָה מִדַּי צוֹרֶבֶת בַּגֻּלְגֹּלֶת,

הַחַיִּים עָלוּ מִתּוֹךְ הַכְּפוֹר,

חוֹבְקִים וּנְדִיבִים.

‍

עדי קיסר

העורב

הָעוֹרֵב קוֹרֵא

עַל חוּט הַחַשְׁמַל

מַקּוֹרוֹ נִפְתָּח וְנִסְגָּר

נִפְתָּח וְנִסְגָּר

מֵאֲחוֹרָיו מִתְלַחֲשִׁים

עֲלֵי הָעֵץ הגָּבוֹהַּ

הוּא מִתְקַדֵּם אֲלֵיהֶם

בִּצְעָדִים קְטַנִּים

מַבִּיט סָבִיב בַּקָּהָל

בְּחֲרוּזֵי עֵינָיו השְׁחֹרוֹת

לֻלְיָן עַל חֶבֶל דַק

לְמַעְלָה מַבְחִינָה

הַשֶּׁמֶשׁ בַּנַּעֲשָׂה

בָּאִשָּׁה הַשּׁוֹתֶקֶת

(אוּלַי זוֹ אֲנִי)

שֶׁצּוֹפָה מֵאֲחוֹרֵי הַחַלּוֹן

הַזְּכוּכִית הַדַּקָּה

(אוּלַי זֶה עוֹרִי)

בֵּינָהּ וּבֵין אֵלֶּה

מְאַיֶּמֶת כָּל יוֹם

(אוּלַי זֶה הַיּוֹם)

פּוֹעֵר אֶת לֹעוֹ

נִפְתָּח וְנִסְגָּר

נִפְתָּח וְנִסְגָּר

הָעוֹרֵב קוֹרֵא

אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב.

‍

שחר־מריו מרדכי

*

הָרִיסִים אֲשֶׁר קוֹרְסִים

אֶל הַלֶּחִי

עִם הַבֶּכִי –

אַל תִּבְכֶּה, אֱלֹהִים

בְּנָדָן הָאוֹתִיּוֹת נוֹשֵׂאת שָׂפָה אֶת סַכִּינָהּ

שָׂא קִינָה

שָׂא קִינָה

עַל כָּל מִי שֶׁאִבַּדְנוּ הַשָּׁנָה

קָצְרָה יָדֵנוּ מֵהַגִּיעַ אֶל גֹּבַהּ עָנָן

אַךְ בְּחֵיק הַשָּׂפָה יֵשׁ תִּקְווֹת, וּמִטְעָנָן

כְּבָר אֶצְלְךָ

דֶּרֶךְ צְלֵחָה

גַּם לְךָ הָיְתָה שָׁנָה קָשָׁה. אַתָּה הָלוּם

וְלֹא שִׁעַרְתָּ.

הַחַיִּים מְסַמְּאִים

מָה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים?

כְּלוּם

‍

‍

יערה שחורי

שירים

זהב

מִישֶׁהוּ נִסָּה לַהֲרֹג אוֹתָךְ הַלַּיְלָה

יָשַׁנְתְּ בְּנָהָר שֶׁאִיֵּם לְהַטְבִּיעֵךְ

כְּשֶׁחָצְבוּ בְּנֵי אָדָם אֶת הַתְּעָלָה הֵם קָרְאוּ לָהּ תִּקְוָה

וְלַנָּהָר שֶׁקֶט

וְלֹא שָׁמַעְתְּ אֶת הָאֵשׁ מִתְלַקַּחַת  

מִישֶׁהוּ שָׁלַח אֵלַיִךְ מִכְתַּב שַׁרְשֶׁרֶת

אִם לֹא תַּעֲבִירִי אוֹתוֹ עַכְשָׁו לַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים

יִקְרוּ דְּבָרִים אֲיֻמִּים

אִמֵּךְ תִּתְנַכֵּר לָךְ

אִמֵּךְ תִּתְנַעֵר מִמֵּךְ

יִירוּ עַל בֵּיתֵךְ יִירוּ עַל בָּתִּים אֲחֵרִים

יְלָדִים יָמוּתוּ

יְלָדִים וּכְלָבִים וְנָשִׁים וּגְבָרִים יָמוּתוּ

הָעוֹלָם יִטֶּה עַל צִדּוֹ וְכֻלָּנוּ נִפֹּל.

זֶה הַמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו אֲפִלּוּ כּוֹכָבִים נִשְׁאָבִים

הַשָּׁמַיִם קְרוֹבִים עַכְשָׁו וְעוֹמְדִים לִפֹּל

כַּמָּה פְּעָמִים יָבוֹא סוֹף הָעוֹלָם

אַתְּ צוֹלֶלֶת מַחְזִיקָה בְּיָדַיִךְ בֹּץ וְזָהָב.

זאבי

אֲנִי דּוֹרֶכֶת עַל גַּב הַזְּאֵב

כְּמוֹ עַל עֲנָבִים שֶׁיֵּעָשׂוּ לְיַיִן

שֶׁיַּחְמִיץ לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁתֶּה אוֹתוֹ

הַיָּפֶה הוּא מָה שֶׁנֶּאֱבַד

אֲנִי דּוֹרֶכֶת עַל הַזְּאֵב

כְּמוֹ עַל שְׂעָרִי שֶׁלִּי

שֶׁנִּקְלַע אֶל הַפֶּה הַשָּׁבוּר

הַיָּפֶה הוּא מָה שֶׁיִּשָּׁכַח

זְאֵבִי מְדַדֶּה רַגְלָיו עֲלֵי כּוֹתֶרֶת  

בָּאֶצְבָּעוֹת לֹא נוּכַל לָקַחַת אִתָּנוּ דָּבָר

הַכּוֹכָב יִפֹּל כָּל כָּךְ יִפֹּל

אֶל הַיָּד

מְשֻׁנָּן כְּמוֹ פֶּה

וְהַחַיִּים מְנַגְּנִים בָּנוּ אֶת הַשִּׁיר הַיָּשָׁן עַל מָוֶת

וְהַחַיִּים קוֹל שֵׁנִי לַשִּׁיר הַיָּשָׁן עַל הַמָּוֶת

בַּמַּדְרֵגוֹת הַקָּרוֹת

זְאֵבִי וְיֶלֶד עִם הַיָּד הַפְּתוּחָה לִרְאוֹת

נִנְעֶצֶת עַיִן  

אֵיךְ הַכֹּל נִפְתַּח עָלֵינוּ מִמָּרוֹם

אֵיךְ נִתְקַע בְּפִינוּ שִׁיר הַדָּם

יָפֶה וְרָטֹב וְעָשִׁיר וּמְפַרְפֵּר וּמַעֲלֶה בּוּעוֹת וְנִקְוָה וְאָבוּד

אֵיךְ הִשְׁכַּבְנוּ עִמּוֹ תִּינוֹקוֹת

אֵיךְ נִשְׁמַרְנוּ

אֵיךְ נִישַׁן עוֹד

זְאֵבִי מוֹשִׁיט כַּפָּה

וְהַיָּפֶה נִתָּן בְּפִיו לְמַאֲכָל

וְהַיָּפֶה אֵינוֹ מְשַׁנֶּה עוֹד

וְהַיָּפֶה מַחְשִׁיךְ.

‍

נתן וסרמן

שלושה שירים

מה יבוא

מָה יָבוֹא לְאַחַר חֲרִיקַת הַבַּרְזֶל?

עִדַּן הַכֶּסֶף הַמִּתְפּוֹרֵר, עִדַּן הַזָּהָב הַשָּׁחוּט,

יְמֵי אִישׁוֹנִים שׁוֹקְעִים, פְּאֵר חֲלוּדָה

גּוֹוַעַת. יְמֵי זִכָּרוֹן יִדָּבְקוּ לְלוּחַ הַשָּׁנָה

כְּקִיסוֹס יָבֵשׁ עַל קִיר בְּלִי בַּיִת.

וְהַפֶּה יִמְלָא קֶמַח וְלֹא נוּכַל דַּבֵּר.

מָה יָבוֹא אַחֲרֵי שֶׁנְּקַצֵּץ אֶת בְּהוֹנוֹת יָדֵינוּ?

טֵטָנוּס, כַּלֶּבֶת, תַּחְבּוֹשׁוֹת עָבוֹת סְפוּגוֹת יוֹד.

עַנְנֵי קוּמוּלוֹנִימְבּוּס יִתְרוֹמְמוּ בַּמֶּרְחָק

צוֹבְרִים גַּם רַכּוּת גַּם כֹּבֶד.

אַתָּה זוֹכֵר:

מָה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה, אִם אַתָּה רוֹאֶה אוֹתוֹ,

הוּא שֶׁקֶר. כִּי הָאֱמֶת רָפָה, הָאֱמֶת שְׁקוּפָה

וְהִיא מַקִּיפָה אוֹתְךָ כְּמוֹ חַנְקָן.

לֹא נִכָּרִים דִּבְרֵי אֱמֶת.

אַתָּה זוֹכֵר:

מָה שֶׁאָטַמְתָּ אָזְנֶיךָ מִפָּנָיו,

הַקּוֹל שֶׁנִּסִּיתָ לִשְׁכֹּחַ,

מֵעוֹלָם לֹא הִפְסִיק לְדַבֵּר.

הוּא חוֹזֵר כִּקְלָלָה, מְיַלֵּל כְּמוֹ תַּן

בִּכְפָרִים שֶׁכְּבָר אֵינָם

בָּהֶם אַתָּה עוֹבֵר.

כִּי לְאַחַר עִדַּן הַבַּרְזֶל הַחוֹרֵק

יִשָּׁלֵף תַּעַר הַפְּלָדָה הַמְּמֹרֶקֶת

וּמוֹרָה יַעֲלֶה עַל רֹאשְׁךָ

וּמוֹרָא יִפֹּל בִּלְבָבְךָ

וַעֲצֵי הַיַּעַר יָנוּעוּ בָּרוּחַ

הַגּוֹבֵר.

‍

אני ישן וליבי

אֲנִי יָשֵׁן וּבְנִי הוֹלֵךְ עָלַי בִּצְעָדִים קַלִּים.

רוּץ עָלַי רוּץ וּדְהַר קַלֵּף אֶת הַקְּלִפּוֹת

מֵעַל עֵינַי הָעֲצוּמוֹת. כַּפּוֹת יָדֶיךָ דְּבִיקוֹת

מִגְּוִיּוֹת פִּלְחֵי הַתַּפּוּזִים בְּקֻפְסַת הָאֹכֶל

בִּמְנַת הַקְּרָב. הַשִּׁעוּל לֹא פּוֹסֵק.

הַבְּעִיטוֹת בַּקִּירוֹת כְּבָר לֹא מְעִירוֹת אוֹתִי.

כְּבָר לֹא אֶחְלֹם חֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא נֶחְלְמוּ עַד תֻּמָּם.

אֲנִי יָשֵׁן וְלִבִּי יָשֵׁן וּשְׁנוֹתַי מִתְקַצְּרוֹת

מִשָּׁנִים לִימָמוֹת. גַּם כְּשֶׁהַיָּרֵחַ סוֹהֵר

וְדַק גֵּאוּת וָשֵׁפֶל בָּאִים בְּמוֹעֲדָם. בּוֹא אֵלַי.

במנזר דֵיר חַגְ'לַה

לְעֵת עֶרֶב צוֹצָלוֹת בְּצֶבַע צוּר

הוֹמוֹת בַּצֵּל וְטֶרֶף בְּפִיהֶן.

תַּיָּרִים רוּסִים יוֹרְדִים מֵאוֹטוֹבּוּסִים.

עַם כֹּהֲנִים. גּוֹי קָדוֹשׁ.

נָזִיר יְוָנִי מַבִּיט בַּטֵּלֵפוֹן וּמְחַיֵּךְ.

הַגֵּרַנְיוּם נִשְׁפָּךְ מֵעֲצִיצֵי הַבַּרְבּוּר הַוְּרֻדִּים

כְּמוֹ דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ.

עֵץ הַפִיקוּס לֹא מַפְסִיק לִגְדֹּל.

מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מְטַאְטֵאת הַזְּקֵנָה

אֶת פֵּרוּרֵי לֶחֶם הַקֹּדֶשׁ.

שְׁנֵי חֲמוֹרִים מְהֻפְּנָטִים מֵחֹם.

הַזְּבוּבִים לֹא מַרְפִּים.

כַּמָּה כָּבֵד מֶתֶק הָאֱמוּנָה

בְּשֶׁטַח A.

‍

יעל סטטמן

ומה אם אתקע

וּמָה אִם אֶתָּקַע בְּעִיר

שֶׁלֹּא אַצְלִיחַ לְבַטֵּא אֶת שְׁמָהּ?

מָה אִם אֶשְׁכַּח בְּאִבְחָה

אֶת עֲבָרִי

מָה יִהְיֶה אָז

עַל שֶּׁלֶט הכְּנִיסָה לַבָּסִיס

כֵּיצַד דִּקְלֵם בְּאָזְנַי בַּעֲלִי לֶעָתִיד

אֶת 'מַגָּשׁ הַכֶּסֶף'

מָה יִהְיֶה אִם אֶשְׁכַּח שֶׁיָּדַעְתִּי

שֶׁאֶתְחַתֵּן אִתּוֹ בְּדִיּוּק אָז.

מָה אִם אֶשְׁכַּח אֶת עוֹלָמִי הַפְּנִימִי

שֶׁאֵינוֹ גָּלוּי לִי גַּם עַתָּה,

אֲבָל אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת פְּעָמָיו.

עֵץ קָטָן בְּחָזִי וְשָׁרָשִׁים לוֹ הֵיכָן?

פְּזוּרִים בָּאֲוִיר כְּמוֹ חַמְצָן

בִּרְחוֹב דָּוִד הַמֶּלֶךְ, בַּלַּיְלָה שֶׁתָּמָר

חִכְּתָה לִי בַּדֶּרֶךְ לְמִיּוּן וְצָעֲקָה

כַּמָּה שֶׁאַתְּ חִוֶּרֶת, מָה אֶעֱשֶׂה

אִם תִּפְּלִי פֹּה עַכְשָׁו?

בְּכָל בַּיִת תִּהְיֶה לִי מִטָּה, בְּכָל עִיר

יֵשׁ אִיקֵאָה, בְּכָל הָעוֹלָם הוֹרִים,

כְּבִיסָה, שְׁרִירוּתִיּוֹת. אֶקַּח אֶת עַצְמִי

מִכָּאן לְשָׁם, הַגּוּף שָׁלֵם וַאֲדַמְיֵן חָזָק

שֶׁהַנֶּפֶשׁ גַּם.

מוצ"ש

דּוֹחֲפִים אוֹתִי בְּאֶמְצַע "שַׁעַר הָרַחֲמִים",

דּוֹחֲפִים אוֹתִי בְּאֶמְצַע "הַתִּקְוָה".

אִם אֶצְעַק "עַכְשָׁו!" אֲנִי אֶבְכֶּה בְּקוֹל,

אִם אָשִׁיר אֲנִי אֶבְכֶּה בְּקוֹל.

אֲנִי נֶחְמָדָה וַעֲדִינָה,

מָה לִי וּלְלִבְכּוֹת בְּקוֹל.

הַתִּקְווֹת אֲלֵיהֶן נּוֹלַדְתִּי גָּוְעוּ לְפָנַי.

נוֹתְרוּ הַבְּשׂוֹרוֹת

מִּפְּנֵיהֶן עָלַי לִבְרֹחַ. 

החלום

כְּאִלּוּ בַּקְּבָרִים הַטְּרִיִּים יָשֵׁן גּוּפֵנוּ

מִתַּחַת לַנָּשִׁים וְלַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְנוּ וְאֵינָם,

מִתַּחַת לַגּוּפִים הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם

עוֹמְדִים מֵעָלֵינוּ, מִתְמוֹטְטִים מֵחֲמַת הַצַּעַר.

עָמַדְנוּ מֵעַל קְבָרִים,

רָאִינוּ אֶת הַיְּלָדִים בְּמוֹתָם

וּבַחֲלוֹמוֹת

סָגְרוּ אוֹתָנוּ בַּחֲשֵׁכָה,

אוֹ שֶׁלָּקְחוּ אֶת יְלָדֵינוּ.

מָה הָיִיתִי בָּחֳדָשִׁים הָאֲרֻכִּים הַלָּלוּ,

הָעוֹלָם הָיָה עֲרִיסָה רֵיקָה,

אֲנִי הָיִיתִי תִּינֹקֶת קְטַנָּה וְאֵם

וְלֹא מָצָאתִי אֶת הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי

וְלֹא מָצָאתִי אֶת אִמִּי.

תִּקְוָה כְּמוֹ לִטּוּף

בָּאָה וְהָלְכָה.

הֵיכָן הוֹרֵינוּ,

הֵיכָן הַחֲלוֹם

שֶׁסּוֹפוֹ נָמֵס אֶל תּוֹךְ זְרוֹעוֹתֵיהֶם.

‍

תהל פרוש

1.

הַבֵּטוֹן אֵינוֹ יַמָּה, אֵינוֹ שָׁקוּף,

מָה שֶׁמִּתְקַיֵּם הוּא גֵּיהִנּוֹם,

מָה שֶׁגָּלוּי לָעַיִן חֲסַר תִּקּוּן,

כְּבִישִׁים אֵינָם נְהָרוֹת,

דָּבָר אֵינוֹ שׁוֹטֵף הָלְאָה,

רַק זְמַן בַּחֲזָרָה נִטְרֶפֶת,

דָּבָר לֹא מַצְבִּיעַ עַל בּוֹאוֹ

שֶׁל הַיֹּפִי, דָּבָר לֹא שׁוֹטֵף

אֶת מַעֲשֵׂי הָאָדָם שֶׁעֵינָיו כָּהוּ

זוֹהִי אֻמְלָלוּת,

קִנֵּי הַקִּנִּים שֶׁל מַעֲשֵׂינוּ,

שֶׁהֵמִיטוּ אֶת הָאָסוֹן.

כִּלְיוֹנוֹ שֶׁל דָּבָר כָּזֶה,

כְּמוֹ רוּחַ שׁוֹטֶה בְּסוֹף אוֹגוּסְט,

מְשַׂחֵק בְּתַלְתַּלָּיו שֶׁל עֵץ

וְהָעֵץ צוֹחֵק וּמַרְעִיד

וְהַתְּכֵלֶת גְּבוֹהָה כָּאן

הַצִּפּוֹרִים לֹא בָּאוֹת,

רַק אֻמְלָלוּת,

שְׁלָטִים צְמֵאִים,

אַסְפַלְט סוֹבֵל,

שְׂפָתָיו בּוֹקְעוֹת,

מְחַפְּשׂוֹת עֲקֵבֵינוּ

וְהַדָּבָר מִתְחַזֶּה לְמָקוֹם

בְּתוֹךְ עִיר בְּתוֹךְ אֶרֶץ בָּעוֹלָם,

אֶלָּא שֶׁאֵין זֶה מָקוֹם

וְאֵינוֹ עָשׂוּי לִבְנֵי אָדָם.

2.

כְּשֶׁהַחֹם מַגִּיעַ יַם הַקֶּרַח נִשְׁבָּר,

וְכָל הַלִּוְיְתָנִים שׂוֹחִים עַד לְשָׁם,

וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַקּוֹלוֹת שֶׁלָּהֶם,

סוֹנָר צַיְצָנִי בַּזְּרָמִים הַמּוֹרְבִּידִיִּים,

הִמְהוּם רוֹחְשָׁנִי נוֹטֵף אֶל עֵצִים מֵימִיִּים

שָׁם אֲנִי מִתְחַבְּאָה

אֶרֶץ כָּזֹאת מִי יָכוֹל לְשַׁעֵר

יַעַר הָפוּךְ שֶׁנֻּתְּקוּ שָׁרָשָׁיו

צוֹמֵחַ בַּאֲלַכְסוֹן הַכּוֹכָבִים הַגְּדוֹלִים,

אֲדָמָה עֲשׂוּיָה בְּשַׂר חַיָּה

וּמוֹרְדוֹתֶיהָ מֶלַח מַר וּמְרֵרָה

אֲנִי בְּמַחְבּוֹא כָּאן

מִי יִירַק אֵשׁ כָּאן

מִי יוֹרִיד גֶּשֶׁם

אַרְצִי שָׁצְפָה לִוְיְתָנִים טוֹרְפִים,

אַרְצִי שָׁצְפָה אֶל גּוּרִים נִטְרָפִים,

אַרְצִי הָעוֹלָה אֶל הַיָּרֵחַ

נֶחְלֶמֶת בְּיָדֶיהָ שֶׁל הַמְּפַסֶּלֶת הַגְּדוֹלָה

בּוֹנָה לִי עֵינַיִם,

מַנִּיחָה אוֹתָן

בְּכָל פִּתְחֵי גּוּפִי.

הֵי לִוְיָתָן, לוֹחֶשֶׁת לִי,

צַיְּצִי, הַמְהֲמִי, שִׁירִי אֵיזֶה דָּבָר

הַחֹם מַגִּיעַ וְהַקֶּרַח נִבְקָע

וְחַיִּים מַתְחִילִים שׁוּב וָשׁוּב,

בְּמוֹ עֵינַי רָאִיתִי קוֹסֶמֶת גְּדוֹלָה

רוֹקַחַת תְּרוּפָה וְנִרְפֵּאת

מִמַּחֲלָתָהּ הַיְּשָׁנָה.

‍

מבחר תרגומים ׀ שירה סתיו

אדוארד הירש

אל תכתוב אלגיות

תַּפְסִיק לִכְתֹּב אֵלֶגְיוֹת

תֵּן לְמִישֶׁהוּ אַחֵר

לִמְעֹד בַּמּוֹזוֹלֵאוּם

וּלְהִתְאַבֵּל

תַּחַת צִלּוֹ הַשָּׁלֵו

שֶׁל דֹּלֶב, לְנַגֵּב

אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ שֶׁל גְּרוּשָׁתוֹ,

לְהַכְתִּים אֶת בִּרְכָּיו בַּחֲלִיפָה הַשְּׁחֹרָה,

תְּחִלָּה בּוֹכֶה, אַחַר כָּךְ מַחְנִיק יִפְחוֹתָיו,

מְנַחֵם אֶת הָאֲחֵרִים, מְנַחֵם אֶת עַצְמוֹ

בְּקִרְצוּף הָאֶבֶן

וּבְנִכּוּשׁ הַחֶלְקָה

שָׁנָה אַחַר שָׁנָה,

אֲנִי מִצְטַעֵר, זֶה עָצוּב מִדַּי, הִגִּיעַ הַזְּמַן

שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר יִתְאַבֵּל

עַל הַמֵּת שֶׁלִּי,

אֲבָל מִי עוֹד יוּכַל לַעֲשׂוֹת זֹאת?

אֲנִי רַק צָרִיךְ לִשְׁכַּב כָּאן

עוֹד קְצָת

עִם הַפָּנִים בָּאֲדָמָה

וְאַחַר כָּךְ לָקוּם וְלִנְשֹׁם.

‍

קייטי פָאריס

למה לכתוב שירי אהבה בעולם בוער

‍

לְאַמֵּן אֶת עַצְמִי לִמְצֹא בְּלֵב הַגֵּיהִנּוֹם

אֶת מָה שֶׁאֵינוֹ גֵּיהִנּוֹם.

הַגּוּף חָשׂוּף

סַרְטָנִי וַעֲדַיִן

יָפֶה דַּיּוֹ

לְדַמּוֹת לִחְיוֹת אֶת הַגּוּף

לִרְחֹץ אֶת הַגּוּף

לְהַחְלִיף מַדְרֵגָה רְעוּעָה

בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת הַגּוּף

לוֹעֵס אֶת שֶׁנִּדְרָשׁ

לְקַיְּמוֹ –

לַמַּעֲרָכָה הַזֹּאת יֵשׁ נִגּוּן

שָׂפָה שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִקְרֹא דֶּלֶת

שֶׁאֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִסְגֹּר אֲנִי עוֹמֶדֶת

בְּתוֹךְ חוּג צִירֶיהָ –

מָגֵן.

לָמָּה לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה בְּעוֹלָם בּוֹעֵר?

לְאַמֵּן אֶת עַצְמִי בְּלֵב עוֹלָם בּוֹעֵר

לְהוֹשִׁיט שִׁירֵי אַהֲבָה לְעוֹלָם בּוֹעֵר.

‍

מארי האו

המכתב, 1968

שֶׁהוּא כָּתַב בְּיָדוֹ וְקִפֵּל אֶת הַנְּיָר

וְהֶחְלִיק אֶל תּוֹךְ הַמַּעֲטָפָה וְחָתַם בִּלְשׁוֹנוֹ

וְהִדֵּק לְסוֹגְרוֹ שֶׁאֶפְתַּח אוֹתוֹ בְּאֶצְבְּעוֹתַי.

שֶׁהֵבִיא אֶל הַתֵּבָה וְהֶחְלִיק אֶל הֶחָרִיץ

כְּדֵי שֶׁיִּסַּע וְיָבוֹא מִבַּעַד לַזְּמַן וּלְמֶזֶג הָאֲוִיר אֶל הַמָּקוֹם

שָׁם חִכִּיתִי עַל מַדְרֵגַת הַמִּרְפֶּסֶת.

(יָדַעְנוּ לְחַכּוֹת אָז – אֵלֶּה הָיוּ הַחַיִּים,

בְּרֻבָּם). וּכְשֶׁבָּא הַדַּוָּר בְּמַעֲלֵה הַשְּׁבִיל וְלֹא הֵבִיא אוֹתוֹ,

אוּלַי יָבִיא בַּיּוֹם שֶׁלְּמָחֳרָת אוֹ בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְעָלָיו חוֹתַם

יָדוֹ שֶׁכָּתְבָה אֶת שְׁמִי, שֶׁאוּכַל לִפְתֹּחַ אוֹתוֹ וְלִקְרֹא,

וְלִקְרֹא שׁוּב, וְשׁוּב, וּלְהִתְבּוֹנֵן בַּמַּעֲטָפָה שֶׁהוּא סָגַר,

וְלִלְחֹץ אֶת שְׂפָתַי אֶל הַמָּקוֹם שָׁם הָיוּ שְׂפָתָיו.

‍

נוית בראל

לֶאֱיָל

קִבַּלְתִּי תַּצְלוּם שֶׁל הַקֶּבֶר הַטָּרִי שֶׁלְּךָ, אֲבָל אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים, וָוִים זְעִירִים, מִקְרִיִּים, טִפּוֹת מְקַשְּׁטוֹת אֶת שִׁמְשַׁת הַמְּכוֹנִית וְכַף הַיָּד שֶׁלְּךָ רַכָּה. צִלֵּי אֱמֶת שֶׁלְּךָ הֵם צֵרוּפִים מֻכָּרִים. קָפֶה רִאשׁוֹן שֶׁל בֹּקֶר, כָּל מִלָּה עוֹלָה בְּיֹקֶר, שָׁמַעְתָּ בָּרַדְיוֹ אֶת וִיזֶלְטִיר וְחָשַׁבְתָּ אֵיזֶה אִישׁ נֶחְמָד. שֶׁקֶל לֹא עוֹשִׂים, אֲנַחְנוּ שְׁרוּיִים בְּבָתֵּינוּ וְהַבַּיִת רֵיק. מְפֻיָּס, אַתָּה עוֹנֶה לִי וּמַקְשִׁיב, אַתָּה מַסְבִּיר לִי עַל עוֹלָם שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה. לְהַגִּיד לְךָ לִהְיוֹת טוֹב יוֹתֵר לְעַצְמְךָ, לַחֲלֹם שֶׁאֲנִי מְמַלֶּטֶת אוֹתְךָ בְּשֶׁקֶט, לֹא יַעֲזֹר. אֲפִלּוּ תְּמוּנָה אֵין לִי שֶׁל שְׁנֵינוּ לִזְכֹּר. מַצִּית סִיגַרְיָה וּמִשְׁתַּעֵל, אַתָּה צוֹעֵק בַּטֵּלֵפוֹן כִּי יוֹתֵר מִדַּי רֹעַ בָּעוֹלָם. אַתָּה נֶפֶשׁ חַיָּה, אַתָּה נֶפֶשׁ צְנוּעָה וּמִסְתַּפֶּקֶת, אֲנִי לוֹקַחַת אוֹתְךָ לַיָּם וְקוֹנָה לְךָ בִּירָה, אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהָיָה יוֹם מֻשְׁלָם. אוֹסִיף אֶת הַמִּלָּה תָּמִיד לִפְנֵי הַמִּלִּים אֲנַחְנוּ, אַתָּה, רֵיק, לַחֲלֹם, מַצִּית. חַם וְשָׂמֵחַ וְנֶעֱלָב מִמֶּנִּי, כָּל צְלִיל שֶׁלְּךָ נִשְׁקָל כְּדֵי שֶׁתִּשָּׁמַע קַלִּיל. לְאַבֵּד אוֹתְךָ הוּא קוֹל נְטוּל הִגָּיוֹן. נָוִיתוּ, הוּא, הוּא, יוֹנָה בּוֹכָה בְּחֶדֶר רָחוֹק, זֶה הוּא שֶׁהֶחְבִּיא אֶת תָּוֵי פָּנָיו הָעֲצוּבִים, הַכְּאוּבִים. אֲנִי שׁוֹתֶקֶת מֵרֹב בּוּשָׁה וְאָשָׁם, הֲלֹא פָּגַשְׁתִּי בְּךָ מְחַיֵּךְ בֶּאֱמֶת. נוֹלְדָה טְרָגֶדְיָה וּמֵתָה, אָהַבְתִּי אוֹתְךָ עַד מָוֶת. אוֹסִיף אֶת הַמִּלָּה תָּמִיד לִפְנֵי אַהֲבָתִי. לִמְחֹק אֶת הַמָּוֶת.

‍

שרון אס

מתוך שלוש־עשרה בלילה

*

‍

עַכְשָׁו אֲנִי אוֹכֶלֶת אוֹכֶלֶת עֲבוּר הָרְעֵבִים

חֶמְאָה צְהֻבָּה מְסֻכֶּנֶת בְּיָמִים אֲחֵרִים

פְּשׁוּטָה עַל לֶחֶם קָלוּי מֵאָז הַבֹּקֶר בַּיַּלְדוּת

אֲנִי אוֹכֶלֶת אוֹכֶלֶת עֲבוּר הָרְעֵבִים וְשׁוֹתָה

מַיִם חַמִּים בָּאַמְבַּטְיָה עֲבוּר הָעֲיֵפִים הָעֵץ

בַּחַלּוֹן עֲבוּר הַיְּשֵׁנִים עַל הָאֲדָמָה הַקָּשָׁה וְהַמְּשׁוֹטְטִים

בֵּין שִׁבְרֵי הַבָּתִּים מַיִם חַמִּים בָּאַמְבַּטְיָה אֲנִי מִתְרַחֶצֶת

עֲבוּר הַמְּזֹהָמִים הַשָּׁחִים לִפּוֹל עֲבוּר הַיְּשֵׁנוֹת

מֵעֵבֶר לְחַלּוֹנוֹת עֲקוּרִים אֲנִי מִתְלַבֶּשֶׁת קַל כְּשֶׁחַם

חַם כְּשֶׁקַּר עֲבוּר הָרוֹעֲדוֹת בָּאָבָק עֲבוּר הַחֲרָדָה

בָּאוֹר הַבֶּהָלָה בַּלַּיְלָה אֲנִי מִתְלַבֶּשֶׁת כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ

אֲנִי הוֹלֶכֶת לִישׁוֹן עֲבוּר הַיְּשֵׁנִים וְהַלֹּא־יְשֵׁנִים

בַּסִּמְטָא הַיּוֹרֶדֶת לַיָּם אִישׁ לֹא דּוֹבֵר בִּשְׂפָתִי

לֹא מַצִּיעַ לִי לֶאֱכֹל לַיְלָה וְקַר לִי וְאֵין תַּחְבּוּרָה

לֹא בָּעֲנָנִים וְלֹא בְּאַסְפַלְט שׁוּם גַּלְגַּלִּים לֹא יַסִּיעוּ

אוֹתִי מִכָּאן בַּחֲלוֹם אֵינִי מַצְלִיחָה לַחְלֹם עֲבוּר

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה — זֶה הַחֲלוֹם שֶׁלִּי הַסִּמְטָא שֶׁמּוֹצָאָהּ

הוּא הַיַּם פְּרוּסַת הַלֶּחֶם בְּחֶמְאָה הַמַּיִם הַחַמִּים

מִכְנָסַיִם וְחֻלְצָה וּמִטָּה לִישׁוֹן בָּהּ הַמְּשׁוֹרֵר אִחֵל

לִבְנוֹתָיו בְּיוֹם הֻלַּדְתָּן שֶׁתָּמִיד תָּמִיד תִּהְיֶינָה מֻקָּפוֹת

אֲוִיר — הִתְעוֹרַרְתִּי וַאֲנִי מֻקֶּפֶת אֲוִיר עָלַי לְבָרֵךְ וַאֲנִי

מְבָרֶכֶת — אֲנִי מֻכְרָחָה לְבָרֵךְ עַל הַלֶּחֶם עַל הָאוֹר

עַל הַחֲלוֹם הַמִּתְרוֹקֵן מִיּוֹשְׁבָיו, שֶׁיָּשׁוּבוּ לְבֵיתָם אָנָּא

כָּל מִי שֶׁבֵּיתוֹ חָרַב, כָּל תְּנוּעָה מְלֵאָה בְּסִיעוֹת

עֲקוּרוֹת לָשׁוֹן — אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָכֵן אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָכֶם

בְּעִבְרִית הַלְוַאי וְיָדַעְתִּי וְהָיִיתִי כּוֹתֶבֶת גַּם בַּעֲרָבִית

לְלֹא אֱמוּנָה אֲנִי עוֹשָׂה אֶת הַתְּנוּעוֹת שֶׁל הַיּוֹמְיוֹם

וּבְכָל תְּנוּעָה נִפְתַּח גַּל אוֹ מִסְדְּרוֹן עֲבוּר הַחוֹלִים

וְהַמֻּכּוֹת הַמְּלֵאִים דַּרְגוֹת וְכוֹכָבִים מֵתִים וּפַרְעוֹשִׁים

חַיִּים — בּוֹאוּ בּוֹאוּ מֵחָדָשׁ אֶל הַשֻּׁלְחָן, לֶאֱכֹל לִשְׁתּוֹת

וְהַצְּפִירָה וְהָאַזְעָקוֹת וְהַצְּעָקָה וְהַיְּלָלָה וְהַהֵד

וְהַסִּיעוֹת הַצְּפוּפוֹת תִּשְׁקֹטְנָה תִּתְרַחֵבְנָה

מְנוּחָה מְנוּחָה מִבְּלִי שֶׁהַמָּוֶת בּוֹלֵשׁ אַחֲרֵינוּ

לִבְדֹּק עֲבוּר מִי אֲנַחְנוּ חַיִּים אֶת חַיֵּינוּ עֲבוּר מִי